עניינה של רשימה זו הוא התבוננות באופן שבו השופטת אילה פרוקצ'יה משרטטת את מתארן של סוגיות דת ומדינה ופוסקת בהן. התבוננות כזו חושפת תבנית המהווה מודל ישים להתייחסות שיפוטית וחוץ-שיפוטית לסוגיות אלה.
נקודת המוצא המוצעת כאן היא כי קריאה מיטבית של טקסטים שיפוטיים כוללת רכיב של עיסוק פואטי. בפתח הדברים נדרשת הבהרה קצרה באשר למשמעותו של עיסוק כזה בהקשר של כתיבה שיפוטית.
פואטיקה, במשמעותה הראשונית, היא אוסף של עקרונות אסתטיים המתייחסים לטיבו ולמהותו של מבע ספרותי. המונח נגזר מהמילה היוונית poietes, שמשמעותה משורר/ת או יוצר/ת. תיאוריה פואטית מוקדמת מצויה ביצירתו של אריסטו פואטיקה, מהמאה הרביעית לפני הספירה בערך, המתארת את המנגנון שבאמצעותו הטקסט הספרותי מייצר את רישומו. אריסטו ייחס כידוע את הבחנותיו לטרגדיה, אך הן משמעותיות לכל מבע ספרותי. במהלך הזמן התרחבה משמעותו של המושג "פואטיקה", וכיום הוא מתייחס לאופני הבניית המשמעות בכלל. עניינה של הפואטיקה הוא בחינת שדה סמנטי במונחים של רישומו על קהל-יעד, וניסיון לנסח כללים המנהירים כיצד נוצרים מבעים בעלי משמעות בשדה מסוים ומה מקנה להם את משמעותם.
עיון פואטי מתייחס אם כן למאפיינים המשמעותיים הניתנים לאיתור בטקסט מסוים. בלשונו של ג'ונתן קלר: "נקודת המוצא של הפואטיקה היא המשמעות או האפקטים המיוחסים [למבע – ש' א'] והשאלה כיצד הם מושגים… מהם הקודים או המערכות המאפשרים לקוראים לזהות סוגות ספרותיות, לזהות עלילות, ליצור 'דמויות' מתוך פרטים אחדים המפוזרים בטקסט… ולעסוק באותה פרשנות סימבולית המאפשרת לעמוד על משמעותם של שירים וסיפורים?"
פסקי-דין עוסקים, מטבע הדברים, בפרשנות מחייבת של נורמות, שהיא בעלת משמעות מעשית. על-כן טבעי יותר לשיח המשפטי להיזקק לפרדיגמה הרמנויטית שבמרכזה עיסוק בפרשנות, ולהתעלם מן האופן שבו הטקסט המשפטי נוצר או נבנה, או לכל-הפחות לצמצם את העיסוק בנושא זה. עם זאת, עיסוק כזה עשוי לתרום מימד חשוב לשיח המשפטי. ראשית, במצבים שקיים בהם שיקול-דעת, ידע בדבר האופן שבו מתעצבת המשמעות ונבחרים הכלים הדרושים לצורך ייצורה תומך ביעד של חתירה לפרשנות מיטבית. מיומנות פרשנית דורשת – לצד רכישת הכישורים המאפשרים לעמוד על פרשנותן התקפה של הנורמות – יכולת לבחון באופן ביקורתי את מגוון הדרכים שניתן לצעוד בהן כדי להגיע לפרשנות המחייבת. בכוחו של עיון כזה ליצור ולפתח רגישות לדרכי ייצורה של המשמעות. רגישות כזו עשויה לדרבן אותנו לשאול את עצמנו, לדוגמה, אם דרך מסוימת של ייצור משמעות היא אתית, יעילה ומועילה. העיון בדרכי יצירת המשמעות מאפשר לתפוס את המשפט "לא רק כמערך של נורמות, שאחר פרשנותן המוסמכת יש להתחקות, אלא כשיח המורכב משפות, נרטיבים ופרספקטיבות שונים, לעתים אפילו סותרים".
בהקשר של כתיבה שיפוטית עיון כזה מנסה לבחון איך השופטת אומרת את אמירתה השיפוטית; באילו כלים רטוריים, חשיבתיים ומבניים היא משתמשת. עיון כזה אבקש לערוך עתה באזור מתוך גוף פסיקתה של השופטת אילה פרוקצ'יה העוסק בסוגיית החיבור בין דת ומדינה.
פרופ' שולמית אלמוג היא פרופסור מן המניין, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה.
הרשימה מבוססת על הרצאה שניתנה בכנס שנערך במרכז הבינתחומי בהרצליה לכבודה של השופטת פרוקצ'יה לרגל פרישתה מכס השיפוט ("שופטת בחברה רווּית מתחים") בתאריך 29.5.2012.
אזכור המאמר: שולמית אלמוג "'הגג התעופף' – ציורים של דת ומדינה בפסיקתה של השופטת אילה פרוקצ'יה" משפט ועסקים יח 31 (2014).
אתר משפט ועסקים 