מאמר זה מנסה לחשוף לפני הקוראים – שאנשי הסגל האקדמי מוכרים להם בעיקר בתפקידם כמורים – רבדים נוספים ביחס להכשרתם, לפעילותם האקדמית וליחסי-הגומלין בין אנשי האקדמיה המשפטית (המודל שבו יתמקד מאמר זה) לבין אנשי האקדמיה בתחומים אחרים ואנשי-המקצוע האחרים הפועלים במשפט, כגון עורכי-דין ושופטים. החלק הראשון מבקש לענות על השאלה כיצד אדם נהפך למרצה באקדמיה בכלל ובפקולטה למשפטים בפרט. הדיון מתחיל במקורות האקדמיה המודרנית, ופורש את היריעה החל באפיקי ההכשרה, דרך הליכי המיון והסינון במוסדות ההשכלה הגבוהה ועד להליכי הקידום של האקדמאים, וכולל גם התייחסות לקשיים שאקדמאים נתקלים בהם כיום – מימון מסלול ההכשרה הארוך והקושי בקבלת משרת מרצה תקנית. החלק השני מבקש לענות על השאלה מה בעצם מרצה עושה. הדיון מתמקד בשלושת ההיבטים המרכזיים של פעילות הסגל האקדמי – הוראה, פעילות פנימית ענפה בתוך הקהילה האקדמית וכתיבה אקדמית. הדיון פותח לפני הקורא צוהר לעולמם הפנימי של אנשי אקדמיה וללבטים שלהם בעבודתם: האם לפרסם בעברית או באנגלית? כיצד לקיים הליך של שיפוט עמיתים בצורה ישרה והוגנת? ובמיוחד כיצד ליצור את התנאים שיקדמו יצירתיות? החלק השלישי מציע מבט "מעבר" לבית-הספר למשפטים. החלק פותח בדיון בגידול שחל בהוראת משפטים אל מול ירידת מספר המבקשים ללמוד את מדעי הרוח, וממשיך בבחינת מגמות ההאטה בביקוש ללימודי משפטים בישראל ובארצות-הברית. לאחר-מכן נידונים הקשרים של אנשי האקדמיה המשפטית עם עמיתיהם בכלל הקמפוס, עם אנשי-המקצוע האחרים הפועלים בתחום המשפט, ואף עם החברה בכללותה. בסיומו המאמר מציע מבט צופה פני עתיד באשר להשפעת השינויים הטכנולוגיים על מקצוע המשפט הן באקדמיה והן בפרקטיקה.

להורדת המאמר המלא.