המיעוט החילוני | אמנון רובינשטיין ואביב גאון (כרך כב)

ההבחנה בין קבוצת הרוב לבין קבוצת מיעוט מתקיימת ביסודה כסממן ליחסי הכוחות בחברה. במרכזה של רשימה זו ניצבת הטענה כי על אף גודלה היחסי באוכלוסייה, אין לקבוצה החילונית השפעה תואמת על אורח החיים של חבריה. מיום היווסדה של מדינת ישראל היה זה בעיקר בית המשפט העליון ששמר על מעמדה של הקבוצה החילונית וביקש לחזק את העקרונות הדמוקרטיים והליברליים של המדינה. ההנחה הרווחת היא כי לנוכח גודלה היחסי של קבוצת הרוב, יהיה ביכולתה לשמר את ההגמוניה במרחב הציבורי. אולם רשימה זו תַראה כי הנחה זו אינה נכונה בהכרח. עמדתנו היא כי ההגנה הרב-תרבותית אינה מוגבלת לקבוצות מיעוט, וצריכה להגן גם על תרבותו של הרוב. להגנה זו יכולות להיות משמעויות מעשיות רבות, הכוללות, למשל, הקניית אוטונומיה תרבותית חילונית בתחומים מסוימים, זכות לקיים מערכת חינוך עצמאית, תחבורה ציבורית בשבת וזכות להינשא ולהתגרש בדרך חופשית מדת.

להורדת המאמר המלא.

פורסם בקטגוריה גאון אביב, כרך כב, מהדורת הדפוס, רובינשטיין אמנון | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

הפללה של התנכלות מקוונת ומקרי המבחן של התנכלות כלפי עובדי ציבור וקטינים במרחב המקוון | חיים ויסמונסקי (כרך כג)

המרחב המקוון יצר כידוע הזדמנויות נפלאות להגשמת ערכים של חופש ביטוי, חופש מידע וזכות להשתתפות בשיח החברתי-הציבורי. אולם בצד הברכה האמורה נעשה המרחב המקוון משופע גם בפרסומים פוגעניים בריוניים המבקשים להשפיל ולבזות אדם באופן חוזר ונשנה. מאפייני המרחב המקוון מאפשרים לפרסומים אלה להתפשט באופן וירלי, להגיע לקהל רחב, ואף להיצמד ל"זהות המקוונת" של הנפגע כאות קין שלא יימחה. פרסומים אלה עלולים להסב נזק רב למושא הפרסום, ומאפייניו המשפטיים-הטכנולוגיים-הארכיטקטוניים של המרחב המקוון עלולים להגביר באופן ניכר את האפקט הפוגעני שלהם בהשוואה לאותם פרסומים כאשר הם נעשים במרחב הפיזי. כפי שמוצג במאמר, לגבי חלק מהפרסומים הפוגעניים במרחב המקוון קיימת הצדקה לקביעת איסור פלילי, אולם לא תמיד הדין הפלילי הקיים בישראל חל עליהם. בשל כך מוצע במאמר לקבוע עבֵרה פלילית חדשה של "התנכלות מקוונת", שתיועד לספק מענה הולם לאותם מקרים שבהם הפרסומים הפוגעניים במרחב המקוון מצדיקים את הפעלת הכלי הפלילי.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה ויסמונסקי חיים, כרך כג, מהדורת הדפוס | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

רשימה: על יום החג של (נחלת) הכלל | שגיא לפיד

על יום החג של (נחלת) הכלל

שגיא לפיד*

פתח דבר; פרק א: זכויות יוצרים: הצדקות ומטרות בראי ההיסטוריה; פרק ב: מקומה של נחלת הכלל בדיני זכויות היוצרים; פרק ג: נחלת הכלל: הניסיון האמריקני; סיכום

פתח דבר

מדי שנה, ביום הראשון בחודש ינואר, מאות מיליוני בני אדם חוגגים ברחבי העולם את תחילתה של השנה האזרחית החדשה. חלקם חוגגים את האירוע בחיק משפחתם, חלקם בשדרה העמוסה לעייפה בטיימס סקוור בניו יורק וחלקם במקומות אחרים ומגוונים. כך או כך, ובכל מקום בעולם, השנה האזרחית החדשה היא סיבה טובה לחגיגה של התחלות חדשות. אולם השנה האזרחית החדשה היא רק סיבה אחת המאחדת ומחברת בין מאות מיליוני החוגגים באותו יום. סיבה נוספת לחגיגה בדיוק באותה העת היא התרחשותו של יום נחלת הכלל (Public Domain Day), אותו מקובל לחגוג במדינות רבות ברחבי העולם לרבות בישראל, בכל ראשון בינואר, החל משנת 2004.[1]

יום נחלת הכלל הוא היום שבו פוקעות, בכל שנה ושנה, זכויות יוצרים ביצירות מוגנות אשר עוברות לשימוש ציבורי חופשי. דמויות מצוירות כמו פופאי, יצירות דוגמת הנסיך הקטן, ואפילו יצירותיו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, הן רק חלק מנכסי התרבות שכבר נכנסו בשנים האחרונות למאגר הנכסים המשותף של נחלת הכלל המותרים בשימוש ציבורי חופשי.

ברשימה זו אבקש לעמוד על מהותו של מונח נחלת הכלל, תוך התייחסות תמציתית לתשתית העיונית של התהוות המונח בהיסטוריה של דיני זכויות היוצרים. עוד אבקש להניח את ההבנה בדבר חשיבותו הציבורית של מושג נחלת הכלל, בתפקידו של הציבור בשימור ובטיפוח היצירות והביטויים בנחלת הכלל, וכן בקיומו של אינטרס ציבורי בהגנה מפני ניסיונות עתידיים של בעלי עניין לצמצמה. לעיתים קרובות בוחרים חוקרי המשפט ושופטים בארץ ובעולם לבכר את האינטרס ואת זכות היוצר ביצירתו על פני אינטרס הציבור. יום נחלת הכלל, כך אני טוען, עשוי לשמש כבסיס ראוי לחשיפה והיכרות הציבור הרחב עם נחלת הכלל, ועם זכותו ביצירות ובביטויים הקיימים בה. יום נחלת הכלל הוא יום חגו של הכלל – החברה – ועל כן הוא גם ראוי לציון והכרה חברתית רחבה.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה לפיד שגיא, מהדורה מקוונת, רשימות | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

האיסור המוחלט של עינויים ויחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל: ההיית או חלמתי חלום? – עמדתו של המשפט הישראלי בסוגיית שיטות החקירה המיוחדות | מרדכי קרמניצר ויובל שני (כרך כה)

המאמר סוקר את מדיניות החקירות של השב"כ ואת הפיקוח המוחל עליה על ידי המערכת המשפטית, ודן בהתאמתה של המדיניות להתחייבויותיה הבין-לאומיות של מדינת ישראל, ובמיוחד לאופיים המוחלט של האיסורים החלים על עינויים ועל יחס בלתי חוקי אחר במשפט הבין-לאומי. אנו מראים במאמר כי לבעיות הקשורות לפן הנורמטיבי של הקונסטרוקציה המשפטית שנוצרה בנושא זה בדין הישראלי – אשר מאפשרת הישענות על הגנת הצורך במקרים שאינם עולים כדי עינויים לפי סעיף 1 לאמנה נגד עינויים – מתלוות גם בעיות קשות בשלב הפיקוח החיצוני על חקירות השב"כ. חשיבות מיוחדת נודעת בעינינו בהקשר זה להמלצתה של ועדת טירקל, אשר טרם יושמה במלואה, בדבר תיעוד חזותי וקולי, שכן הדבר עשוי לסייע למנגנון בירור התלונות לפקח באופן יעיל על יישומו של איסור העינויים באותם מקרים שבהם נטענת טענת הצורך או כאשר קיים חשש שננקטו אמצעים בלתי חוקיים. יתר על כן, אנו סבורים כי בכל מקרה שבו חוקרי שב"כ מעלים טענה בדבר הגנת הצורך בקשר להפעלת אמצעי חקירה בלתי חוקיים יש לפתוח בחקירה עצמאית. ההצטברות של מכלול תנאים בעייתיים – לרבות חקירה בתנאי בידוד מן העולם החיצון, העדר פיקוח חיצוני יעיל על הנעשה בחדרי החקירות, ואמון בלתי מסויג של מערכת אכיפת החוק בחוקרים – מעלה את השאלה אם האיסור המוחלט שהוטל על עינויים ויחס בלתי חוקי אכן מתקיים הלכה למעשה גם בחדרי החקירות שלנו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה כרך כה, מהדורת הדפוס, קרמניצר מרדכי, שני יובל | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

הערת פסיקה: סמכותו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי בעקבות רע"א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ (2018) | אמיר שרגא

הערת פסיקה: סמכותו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי

בעקבות רע"א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ (2018)

אמיר שרגא*

מבוא. 1. עובדות פסק הדין. 2. פסיקת בית המשפט העליון. 3. דיון בנימוקים של בית המשפט העליון; (א) צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי – בבית המשפט; (ב) צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי – בבוררות. סיכום.

מבוא

האם בורר מוסמך להורות על גילוי מסמכים כלפי צד שלישי? בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בעניין טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ,[1] דן בית המשפט בשתי סוגיות פרוצדוראליות: סמכויות בורר בניהול ההליך שבפניו וסמכות בית המשפט להורות על גילוי מסמכים של צד שלישי. פרשנות של אמירות מסוימות הכלולות בפסק הדין עשויה להוביל למסקנה כי בית המשפט העליון קבע הלכה לפיה בורר מוסמך, במסגרת ההליכים המקדמיים של בוררות המתנהלת בפניו, להורות לצד שלישי לגלות מסמכים[2]. כפי שאראה ברשימה זו, סמכותו של בית משפט לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי אינה ברורה מאליה; סמכותו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי נעדרת עיגון חוקי. ברשימה זו אעמוד על ההנמקה של בית המשפט העליון לתוצאת פסק הדין ועל הפרשנות אשר יכולה להינתן לפסק הדין.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה מהדורה מקוונת, רשימות, שרגא אמיר | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

חרם תרבותי פנימי כאמצעי לאכיפת נורמות תרבותיות | גרשון גונטובניק (כרך כג)

תופעת הביוש מזיקה עד מאוד לקורבנותיה, ולכן הנטייה הראשונית שלנו היא להסכים לעמדה שיש לאסור עליה מלחמה משפטית. עם זאת, המציאות הנורמטיבית מורכבת יותר, ונושא מאמר זה – החרם התרבותי הפנימי – מהווה דוגמה מובהקת לכך. החרם התרבותי הפנימי מוטל על ידי קהילה תרבותית על מי מחבריה כדי לאכוף את הנורמות המקובלות בה על אלה הסוטים מהן. הוא כולל, בדרך כלל, מרכיבים מובהקים של ביוש, ועלול לגרום למוחרמים נזקים כבדים ביותר. עם זאת, הטענה המרכזית במאמר זה היא שיש לנהוג זהירות רבה בטרם יינקטו סנקציות משפטיות בגין הטלתו, וזאת גם במסגרת חברות הנאמנות לערכי יסוד ליברליים. כאשר קבוצה תרבותית באה לאכוף את הנורמות הפנימיות שלה במסגרת חברות אלה, היא נתקלת במחסומים נורמטיביים ברורים – אמצעי אכיפה אלימים הם מחוץ לתחום, כמובן, ויש להתייחס בעוינות רבה גם לכפייה משפטית של נורמות. על רקע זה, החרם התרבותי הפנימי נותר אחד מאמצעי הלחץ החברתיים המשמעותיים היחידים. נראה כי גם אם אנו – התומכים בסובלנות – מתנגדים לו, מימושו נופל עדיין בגדר האוטונומיה התרבותית המותרת גם בימינו אלה. במסגרת המאמר יוצגו ההצדקות למסקנה זו, וייבחנו גבולותיו הנורמטיביים של החרם התרבותי הפנימי, שחצייה שלהם תצדיק התערבות משפטית.

להורדת המאמר המלא.

 

פורסם בקטגוריה גונטובניק גרשון, כרך כג, מהדורת הדפוס | עם התגים , , , | כתיבת תגובה

רשימה: מבט נוסף על המונח "השאת רווחים" | רביב לוי ורן מס

מבט נוסף על המונח "השאת רווחים"

רביב לוי ורן מס*

 מבוא. פרק א: על מה המהומה? 1. גישת מקסום הרווחים כיעד בלעדי; 2. הגישה המתונה. פרק ב: לידתו של המונח "השאת רווחים". פרק ג: מבט מחודש; 1. ניתוח לשוני; 2. ניתוח לוגי; 3. ניתוח תכליתי. סיכום.

"…אמר העני לעשיר: 'ידידי, הבט נא דרך שמשת החלון, מה אתה רואה?'
'המון אנשים, נשים וטף העוברים ברחוב.'
'ועכשיו, מה אתה רואה?' שאל העני והחזיק לפניו ראי.
'רק את עצמי אני רואה' השיב העשיר.
'כך' אמר העני, 'כאשר הזכוכית מצופה כסף, האדם רואה רק את עצמו'."[1]

מבוא

אחת השאלות הבסיסיות והמרכזיות בדיני התאגידים היא מה תכליתה של החברה העסקית? לשאלה זו, כמו לשאלות פרשניות או תיאורטיות אחרות, ניתנו תשובות שונות ומגוונות בפסיקה ובספרות המשפטית.[2] היות החברה העסקית מוסד משפטי הכרחי לארגונן של פעילויות כלכליות וחברתיות מחייב כי תכליתהּ תשקף את התפישות הכלכליות והחברתיות המאפיינות את שיטות המשפט השונות. עם זאת, אין בנמצא גישה אוניברסלית אחידה ומוסכמת באשר לתכלית החברה, והדין הנוהג באשר לתכלית נוטה להשתנות ממדינה למדינה.[3]

ברבות השנים פותחו מספר רב של גישות לתכלית החברה אך ברמת הפשטה גבוהה ניתן לומר כי כל הגישות משתייכות לאחת משתי גישות כלליות אפשריות: הגישה הראשונה, אותה נכנה "גישת מקסום הרווחים כיעד בלעדי", דוגלת בכך שתכלית החברה היא להביא את רווחיה לכדי שיא כיעד בלעדי שאין לסטות ממנו, וכי בצמתי קבלת ההחלטות זהו השיקול הבלעדי שעל קברניטי החברה להידרש אליו; הגישה האחרת מכונה על ידנו "הגישה המתונה" אשר אינה דורשת מהחברה להביא את רווחיה לשיא האפשרי ולפיכך רשאית היא, בעת פעילותה השוטפת, לשקול שיקולים מסוגים שונים ולהתחשב בכלל הקהלים הקשורים בה. דוגמה לגישה המתונה ניתן למצוא בקריאה להגברתה של "אחריות חברתית תאגידית" המחייבת את החברה להתחשב בקהלים שונים המושפעים מפעילותה, גם כאשר התחשבות זו אינה צפויה להניב רווחים ואינה נובעת מאינטרס עסקי (לדוגמה חיוב החברה בצמצום פעילותה המזהמת בשל השפעת הזיהום על אוכלוסיות המתגוררות בסמוך למפעליה). מאחר שגישות אלו נתפסות כקוטביות נהוג לאפיין את יחסיהן של שיטות המשפט השונות לגישות אלו באופן דיכוטומי, כך שאף שיטת משפט אינה יכולה להחזיק בשתי הגישות יחדיו.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה לוי רביב, מהדורה מקוונת, מס רן, רשימות | עם התגים , , , , , | תגובה אחת