בחינת הנטייה לפנות לחלופות ליישוב סכסוכים (חי"ס) בהיבטים של זמן והסדרה – משה בר ניב, רן לחמן (כרך ב)

מטרת עבודה זו היא לבחון באופן אמפירי אם חלו שינויים על-פני עשור שנים בנטייתם של בעלי-דין בישראל לפנות לחלופות ליישוב סכסוכים (חי"ס). זאת, לנוכח ההסדרה שהתפתחה בתקופה זו בתחום החי"ס. התקופה שנבחנה היא העשור של שנות התשעים, שבמהלכו חלו בישראל שינויים מהותיים בחקיקה, שמיסדו הליכים חלופיים ליישוב סכסוכים. נוסף על כך, בתקופה זו הופעלה מדיניות ונוצרו תהליכים שתכליתם לעודד את השימוש בהליכים חלופיים. לפיכך השערת המחקר היא כי לאחר ההסדרה והמיסוד, הנטייה לפנות לחי"ס שתימצא בקרב בעלי-הדין בסוף העשור תהיה חזקה באופן משמעותי מנטייתם לפנות לחי"ס בפרוש העשור.

הממצאים העיקריים בעבודה זו מראים כי בסוף העשור הנטייה של מתדיינים להסדיר מחלוקות במתכונות חי"ס הינה חלשה ביותר. יתרה מזו, התמונה המצטיירת היא של רתיעת המתדיינים מפנייה להליכי חי"ס. חמורה מכך היא העלייה הניכרת בנטייתם ליישוב המחלוקות בבתי-המשפט. אף שהנטייה לחי"ס ככלל הייתה חזקה יחסית בראשית העשור, היא ירדה באופן משמעותי ביותר בסופו.

המסקנה הנובעת מן הנתונים היא שהמדיניות להחדרת החי"ס לישראל לא צלחה ולא השיגה את תכליותיה. ניתוח הממצאים והדיון בהם מצביעים על כך שהחלת ההסדרה של התחום ויישומה לא הגבירו את הנטייה לשימוש בחי"ס; להפך, נראה כי הייתה להם השלכה שלילית על הנטייה של צרכני החי"ס הפוטנציאליים. למרות הקושי לבודד את השפעתה הישירה של ההסדרה מתוך מכלול הגורמים המשפיעים, בכוח, על הנטייה לחי"ס, קיימת בממצאים אינדיקציה משמעותית לכך שלהסדרה היה משקל נכבד בתהליך זה. המאמר דן בהשלכות של היבטים אלה ובשאלות העולות מן הממצאים, כגון: האם כדאי לריבון לכפות על הצדדים הליכי חי"ס? שאלה זו מורכבת ביותר שכן כרוכים בה שיקולים של עלות חברתית כוללת, הנובעת מהחזקת מערכת הכרעות הממומנת על-ידי המדינה, בצד שיקולים משפטיים וערכיים הנוגעים בזכויות-יסוד, כגון חופש הבחירה והגישה החופשית למערכת בתי-המשפט. בצד אלה קיימים כמובן גם שיקולים של יעילות ותועלת: האם יביא ההליך הכפוי לבזבוז של זמן ומשאבים ותו לא, או שיישא בחובו ברכה ותועלת לבעלי-הדין? האם מתכונת "הבחירה המאולצת" פוגעת בחופש הבחירה של הצדדים ומובילה לירידה ביכולתם להשיא את רווחתם? שאלות אלה ואחרות נידונות כאן בהרחבה, תוך התייחסות לממצאים האמפיריים שנמצאו, ולא כדיון אקדמי גרידא.

להורדת המאמר המלא

The tendency towards ADR in the perspective of time and regulation

Moshe Barniv, Ran Lachman

The aim of this article is to examine empirically whether any changes have been made over the period of a decade in the tendency of litigants in Israel to turn to alternative conflict solutions (ACS), in light of the regulation developed during this period in the field of ACS. The period examined is the decade of the 1990s, during which fundamental changes in legislation took place in Israel, institutionalizing alternative conflict solution processes. In addition, during this period processes were created and policies operated with the intention of encouraging the use of alternative processes. Therefore, the research hypothesis is that, following the regulation and institutionalization, the tendency of litigants to use ACS towards the end of the decade will be substantially higher than it was at the beginning of the decade.
This research compares the findings of a survey taken at the beginning of the decade (1989), before application of the regulation, with those of an identical survey taken after its application, at the end of the decade (1999). The purpose of the comparison is to indicate different directions and trends in attitudes of the litigant public (including potential litigants) to the alternative conflict solutions. Based on this comparison it is possible to examine the question of whether the regulation under which the fields of ACS were promoted did in fact achieve its goal – that is, promoting alternative conflict solutions as intended by the regulators and policy-makers.

The main findings of this paper show that at the end of the decade the tendency on the part of litigants to settle differences using ACS is very low. Moreover, the picture that emerges is of litigants being deterred from using ACS. More serious is the substantial rise in the tendency to settle differences in court. Although the general trend towards using ACS was comparatively high at the beginning of the decade, it decreased substantially at the end of it. A comparison between arbitration and the alternative of mediation and compromise shows that the tendency to use arbitration has not changed over the decade: it was low at the start of the decade and remained low at the end. By contrast, the tendency to use mediation and compromise, which was high at the beginning of the decade, dropped to a negligible level at the end of it. Furthermore, it was found that while regulation regarding arbitration had existed at the beginning of the decade and remained unchanged throughout it, regulation with regard to mediation developed at the beginning of the decade and expanded and began being applied in its first few years. In addition, during and towards the end of the decade vigorous non-regulatory activities were carried out to encourage mediation and increase public awareness of it – and, wonder of wonders, the tendency to turn to mediation as an alternative conflict solution dropped amazingly. The findings also examine ACS with regard to the tendency to use it both before and after the conflict arises. In other words, the tendency to add ACS in contracts that are being signed, as a future conflict resolution mechanism, was examined; here too, there is a decline in the tendency to use ACS towards the end of the decade, especially the mediation/compromise formula – with a distinct preference for arbitration over mediation. It should be noted that this trend was found to be very persistent and was not dependent on other background factors which were examined here.

The conclusion arising from these data is that the policy of introducing ACS into Israel has not succeeded and has not achieved its purpose. Analyzing and discussing the findings shows that the application and implementation of regulation in the field has not increased the tendency to use ACS. On the contrary, the introduction of regulation appears to have negatively affected potential ACS consumers. Despite the difficulty in isolating the direct impact of regulation among a plethora of factors potentially influencing the tendency to use ACS, these findings contain a significant indication that regulation was a big part of this process. The article discusses the implications of these aspects and the questions arising from the findings, such as; is it worth it for a sovereign authority to impose ACS on the parties? What are the considerations derived from this with regard to the overall social cost arising from maintaining a decision-making system, sponsored by the state, alongside the legal and ethical considerations relating to basic rights such as freedom of choice and free access to the court system? In addition to these there are, of course, considerations of efficiency and benefit: will the enforced procedure cause nothing more than a waste of time and resources, or will it result in a welcome benefit and prove useful to litigants? Does the "forced choice" formula harm the parties’ freedom of choice, and does it lead to a decrease in their ability to maintain their well-being? These questions and others are discussed here in detail, with reference to the empirical findings and not as a purely academic discussion.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה בר ניב משה, מהדורת הדפוס, רן לחמן, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s