על מעורבותו המעשית של המחוקק בכריתת אמנות בין–לאומיות: כיצד הכנסת נוהגת, וכיצד תנהג? | תומר ברודי, גיל–עד נועם (כרך ט)

הדיון בדבר מעמדה הראוי של הכנסת בתהליכים של כריתת אמנות בין–לאומיות על–ידי מדינת–ישראל הוא דיון ותיק, אשר ימיו כימי המדינה כמעט. מצד אחד ניצבת עמדת הסטטוס–קוו, הדוגלת בשימור הדין החוקתי הנוהג, אשר מעניק, ללא סייג כמעט, את מלוא הסמכויות בתחום כריתת האמנות לממשלה כרשות המבצעת. כתוצאה מכך, הוראות אמנתיות זוכות כעיקרון במעמד מחייב בדין הפנימי רק אם הן עוברות קליטה נפרדת ומפורשת על–ידי הכנסת (השקולה בדרך–כלל להליך חקיקה). על קצה המזלג, השיקולים העיקריים הנטענים ביסוד עמדה זו הם שיקול הפרדת הרשויות ושיקולי היעילות והמומחיות בניהול יחסי חוץ.

מן הצד האחר ניצבת העמדה הדוגלת בשינוי הדין הנוהג בדרך של הגברת שיתופו של המחוקק בתהליכים של כריתת אמנות. לאורך השנים מצאה עמדה זו ביטוי בהצעות רפורמה רבות. עמדה זו נובעת בעיקרה מן ההכרה בחשיבותן הגוברת של אמנות בין–לאומיות. לפי גישה זו, אמנות בין–לאומיות צריכות ליהנות מלגיטימציה מוגברת, אשר רק מעורבוּת של הכנסת כבית–נבחרים יכולה להעניק. נימוק נוסף לעמדה המתקנת היא שראוי למנוע סתירות בין משפט המדינה (מעשי ידי הכנסת בעיקרו) לבין התחייבויותיה המשפטיות של ישראל כלפי חוץ.

במאמר זה אנו מבקשים לתרום לדיון מזווית ייחודית הנוגעת במשתנה חשוב היכול להשליך על מכלול שיקולי המדיניות ועל הערכת האיזון ביניהם. השאלה העיקרית שתידון במאמר זה היא שאלת משקלו המעשי של שיתוף המחוקק בכריתת אמנות. נבחן כיצד נהגה עד כה הכנסת בהזדמנויות שניתנו לה להשפיע על כריתת אמנות, וכיצד צפוי שתנהג אם יורחבו סמכויותיה המפורשות בהקשר זה. לשון אחר, אם אכן תיערך רפורמה, ובמישור הפורמלי יוענקו לכנסת סמכויות מורחבות בתהליכי כריתת האמנות של מדינת–ישראל, כיצד תנהג הכנסת בתפקידה זה בפועל?

עיקרו של מאמר זה יעסוק בחשיפה ובאפיון של מעורבותה המעשית של הכנסת בכריתת אמנות במסגרות הקיימות. על בסיס ידע היסטורי–אמפירי מצטבר זה נסיק שהגברת הסמכויות הפורמליות של הכנסת בתהליכים של כריתת אמנות אינה צפויה להביא לידי שינוי מהותי במעורבותה המעשית בעצם ההחלטה אם להתקשר באמנה אם לאו, בוודאי לא באופן שיפגע ביעילות התנהלותה של ישראל במישור של יחסי החוץ. אולם יש לצפות לכך שהכנסת תתרום תרומה משמעותית יותר לעיצוב הדין המקומי המיועד ליישם את ההתחייבות הבין–לאומית. לפיכך אנו סבורים שרפורמה אשר תגביר את מעורבותה הפורמלית של הכנסת בהליכים של כריתת אמנות עשויה להשיג את יעדיה הלגיטימיים מבלי שייגרמו הנזקים שמהם חוששים אלה המחזיקים בעמדת הסטטוס–קוו.

 להורדת המאמר המלא

Parliamentary Involvement in Treaty-Making Processes: Understanding the Knesset's Past Record and its Future Potential

Tomer Broude, Gilad Noam

The Debate of the proper role of the Knesset in Israeli international treaty making processes is a longstanding one, essentially as old as the State of Israel itself. On the one hand, there is the ‘status quo' position, maintaining the constitutional practice that grants virtually all treaty-making authority to the government; the upshot of this approach is that treaty provisions enjoy the status of applicable domestic law only if they have been incorporated by the Knesset in a process that is distinct from treaty approval. In a nutshell, the key considerations supporting this position are the separation of powers, efficiency and foreign relations expertise.

On the other hand, there is a reformist position calling for increased parliamentary involvement in treaty-making, a position that has been expressed in many proposals over the years. This view rests on the understanding that treaties require an enhanced basis of legitimacy that only the knesset can provide. Another important consideration in support of this position is the need to prevent conflicts between domestic and international law.

In the present article we wish to modestly contribute to this debate from a unique angle that relates to the practical weight of parliamentary involvement in treaty-making processes. We examine the manner in which the Knesset has functioned in the few cases in which it has been involved directly or indirectly in treaty making, with the intention of understanding the real parameters of its behavior, with the end of tracing the manner in which it will act should its powers be expanded in the future.

The main parts of this article expose and characterize the practical involvement of the Knesset in treaty making in the past. On this historical-empirical basis we surmise that an expansion of the Knesset's formal powers will not lead to a substantial change in the Knesset's practical involvement in the process of conclusion of treaties, at least not in a manner that might impair Israel's ability to conduct an effective foreign relations policy. However, the Knesset involvment is expected to significantly contribute to the formation of domestic laws in accordance with Israel's international obligations. Moreover, it is anticipated that the Knesset's involvement will increase to an extent that it could make substantive contributions to Israeli external legal relations. We therefore support the reformist stance.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה ברודי תומר, מהדורת הדפוס, נועם גיל-עד, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s