במאמר זה אבקש לטעון כי סקירה היסטורית של המשפט הישראלי משקפת מעבר ממודל של איזון משני, הכפוף להגנה חזקה וקטגורית על זכויות הקשורות להליך הדמוקרטי, למודל של איזון מהותי וערכי, אשר נתפס כעומד במרכז העשייה השיפוטית ומוחל בכל ההקשרים, ולא רק בהקשרים של חשד לכשל דמוקרטי. אדגים את טענתי באמצעות בחינת האיזון בפסק-דין קול העם, המייצג את האיזון המשני, והנגדתו לאיזון בפסקי-דין מאוחרים יותר, החל בשנות השמונים ואילך, המייצגים את האיזון המהותי.
המעבר מאיזון משני למהותי קשור לכמה תהליכים מוכרים במשפט הישראלי, כגון המעבר מהנמקה פורמלית להנמקה ערכית והרחבת תפקידו של בית-המשפט בדמוקרטיה הישראלית. בסוף המאמר אציע לקשור תהליך זה גם לתהליך חדש יותר, של מעבר מהשפעה אמריקאית על המשפט החוקתי הישראלי להשפעה גרמנית וקנדית. האיזון המשני מבוסס על הגישה ההליכית והחשדנית, המאפיינת את המשפט החוקתי האמריקאי, בעוד האיזון המהותי מאפיין את הגישה הערכית יותר, המאפיינת את המשפט החוקתי הגרמני והקנדי.