מאמר זה מבקש לבחון את חובות הבנק כלפי הלקוח בעת קריסת שווקים. מצבים של משבר כלכלי וקריסת שווקים מחייבים פעילות דחופה בחשבון כדי למנוע נזקי-עתק. בידי הבנק מצויים הכלים להגיב במהירות, ובידיו גם המידע המאפשר להגיע למסקנה בדבר קיומו של משבר המחייב תגובה כאמור. נראה כי מכוח חובת האמון שהבנקים חבים כלפי לקוחותיהם מוטל עליהם להפעיל שיקול-דעת בהתאם להיקף המידע שבידיהם, ובנסיבות מסוימות מוטל עליהם להתערב ולבצע פעולות אקטיביות בחשבון הלקוח, כדי למנוע התמוטטות כלכלית של הלקוח.
אף שבמישור החוזי הבנקים משלבים בכתב ההתקשרות עם לקוחותיהם הוראה המשאירה בידיהם את הסמכות לפעול בחשבונו של הלקוח כעניין שברשות, ולא כעניין שבחובה, הבנקים מחויבים ליטול את המושכות של חשבונות הלקוחות ולפעול בהם בעת קריסת שווקים. יסודה של חובה זו במישור הלבר-חוזי, והיא נובעת מכוח חובות האמון החלות על הבנקים. כתוצאה מחובות אמון אלה מוטלות על הבנק נורמות מקבילות לאלה החלות על רשות ציבורית. יש הרואים את הבנק אף כ"סוכנות חברתית" ומחילים עליו חובות מן המשפט הציבורי. במשפט הציבורי חובת האמון שהרשות הציבורית חבה מובילה לכך שהמונח "רשאי" מבטא "חייב", לפחות במובן של החובה להפעיל שיקול-דעת. בדומה לכך, נראה כי חובות האמון של הבנק ללקוח מחייבות כי בעת קריסת שווקים לא יעמוד הבנק מנגד, ובמקרים מסוימים יפעל מיידית בחשבון הלקוח. הבנק אינו יכול להיוותר סביל ולראות את נכסי הלקוח יורדים למצולות וכלים עד דק מבלי שינקוף אצבע לסייע בהצלת הנכסים מן הבערה.
מאמר זה יבקש להציג את גדרי חובותיו של הבנק כלפי הלקוח במקרי משבר, לשרטט מתחם ברור של נסיבות שבהן יש להפעיל שיקול-דעת, ולמנות את השיקולים שיש להביא בחשבון במסגרת הפעלת שיקול-הדעת האמור.
