על ירושות ומשפחות בראי ההלכה: הסדרי הורשות והדרות בדין העברי | רונן קריטנשטיין (כרך יד)

במאמר זה אנו מבקשים לבחון את יחסה וגישתה של ההלכה לחופש הציווי השמור לפרט, הבא לידי ביטוי באפשרות הדרה מלאה או חלקית של יורשיו הטבעיים.

ההסדר המותווה בהלכה מבקש לכוון את הפרט אל הנורמה החברתית הראויה. נורמה זו סולדת ככלל מרעיון ההדרה, ובפרט מרעיון ההפליה, אך אינה פוסלת לחלוטין אפשרות של הורשה מלבר התא המשפחתי. ההכוונה לנורמה הראויה אינה נעשית באמצעות התערבות קניינית או הסדר קוגנטי אחר. ההגנה על אי-ההדרה נעשית באמצעים שונים, החל ברטוריקות חריפות, המשך באמצעים ובתמריצים מוסריים, וכלה בתמריצים משפטיים – והכל תוך הימנעות ברורה מהתערבות קניינית, כך שחופש הציווי ברמה המשפטית אינו נפגע למעשה.

ניתן לזהות בהלכה שלושה רבדים של התייחסויות להדרת יורשים טבעיים: הרובד האחד מבקש להביע אי-נחת מהדרה, אולם אינו "מתרגש" יתר על המידה כאשר זו מתרחשת, ובהתאם לכלל אי-ההתערבות הקניינית מקיים את הצוואה, אם גם תוך הבעת אי-נחת בשפה רפה; הרובד השני רואה בהדרה אפשרות אשר יכול שתתרחש, בין באמצעות מנגנונים שמקילים את ההדרה, דוגמת הורשה מסוימת ליורשים הטבעיים, ובין תוך הסתייעות בערכים אחרים הצועדים עם ההדרה בד בבד, דוגמת רעיון הצדקה; והרובד השלישי הינו העיקש ביותר בהתנגדותו להדרה, ומייצר אמצעיים מוסריים, תמריצים מוסריים ואף תמריצים משפטיים למניעת אפשרות ההדרה.

רבדים אלה מבקשים לייצר הסדר אשר סולד ככלל מן ההדרה, הגם שהוא מבין כי לעיתים יש לקבלה, בין מפאת נימוקים ראויים התומכים ביורשים הבאים במקום המודרים, ובין מפאת נימוקים ראויים, במקרים קיצוניים, נגד המודרים.

ההכוונה לנורמה הראויה בעיני ההלכה נעשית על-ידי בניית יחס נכון בין משפט למוסר ועל-ידי הכלת המתחים השונים בסוגיה בתוך מבנה ההסדר עצמו. הדגשת נרטיב אי-ההפליה כנרטיב הממלא תפקיד בתכליתם של הסדרי הורשה והדרה תואם את היחס שההלכה מבקשת ליצור בין הורשה, הדרה וצדקה.

הסדרי ההורשה וההדרה מבקשים גם להביא לידי הכְוונה נורמטיבית מסדר שני במהלך כולו. התוצאה הבדיעבדית היוצרת אצל המוריש רצון טבעי להדיר יורשים תחילתה בכשל בראשית הדרך. מניעת התוצאה של הדרת יורשים טבעיים או תחושת חובה מוסרית לא להדיר על-אף הרצון הטבעי להדיר הינן בידי המוריש. כך ההלכה מכוונת מהתוצאה הבדיעבדית הלא-רצויה אל המהלכים המשפחתיים הלכתחיליים הרצויים.

ההלכה מטילה על המוריש לא רק את עלות ההדרה בגין היותו בעל הקניין, אלא אף אחריות ליצירת מערכות יחסים שאינן רעועות, ומבקשת ממנו לשאת בעלות של מניעת סכסוכים ומריבות אף לאחר מותו. כך יוצא שבעוד הדין המודרני אינו מטיל כל עלות על המוריש המבקש להוריש בהתאם לשגיונותיו, ההלכה לא רק מכוונת לכך שההורשה לא תהא כזו, אלא גם מטילה על המוריש את האחריות למנוע את הסיבות שעלולות להוביל להורשה כזו, ואם הסיבות כבר קיימות, היא מבקשת ממנו להתגבר על רצונו הטבעי, וכך, בעצם ההורשה כנגד הרצון הטבעי, אולי יאיין את הסיבות.

להורדת המאמר המלא

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה מהדורת הדפוס, קריטנשטיין רונן, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s