במאמר זה אני מבקש לטעון כי הציונות היא מפעל רב-תרבותי במהותו, בלי קשר הכרחי לכוונותיהם של יוזמיו ותומכיו של מפעל זה, וזאת בארבעה מובנים:
1. העם היהודי כפי שהציונות תופסת אותו – כלומר, עם הכולל את כל הקהילות היהודיות בעולם, מזרח ומערב, ואת יוצאיהן – הוא עם רב-תרבותי ורב-אתני.
2. רעיון המדינה היהודית המודרנית בארץ-ישראל פירושו בהכרח יצירת מדינת לאום שיש בה מיעוט לאומי גדול, כלומר, ציבור גדול של אזרחי המדינה שזהותו הלאומית שונה באופן מוצהר ומובהק מזהותו הלאומית של הרוב. זהו, מטבע הדברים, מצב רב-תרבותי ואתגר רב-תרבותי.
3. בשל אופיו של העם היהודי המודרני וריבוי נישואי-התערובת בקהילות יהודיות רבות, עלייה המונית של יהודים מארצות אלה לישראל פירושה בהכרח גם בואם ארצה של לא-יהודים רבים – בני משפחתם הקרובים והרחוקים של היהודים העולים. פוטנציאל זה מומש באופן דרמטי בעת העלייה ההמונית מברית-המועצות-לשעבר בשנות התשעים. השתלבותו של ציבור זה, שאינו יהודי במוצאו האתני ואף לא בדתו, בחברה היהודית הישראלית היא אתגר רב-תרבותי.
4. לבסוף, הקמתה של מדינה מפותחת, מוצלחת ואטרקטיבית פירושה בהכרח, במוקדם או במאוחר, שמדינה זו תצטרך להתמודד עם האתגר הרב-תרבותי והרב-אתני של הגירה במובן הרגיל של המונח – לא של יהודים ולא של אלה שיש להם קִרבה משפחתית כלשהי ליהודי כלשהו, אלא של אנשים שלא היה להם, בבואם, שום קשר לעם היהודי.
