בין הזמנים | עמיר כהנא

סופר המדע הבדיוני פיליפ חוזה פארמר תיאר בספרו "עולמיום" (עם עובד,1988) עתיד, בו הפתרון שנמצא לבעיית פיצוץ האוכלוסין הוא חלוקת אוכלוסיית כדור הארץ לשבעה חלקים. לכל שביעית מתושבי כדור הארץ מוקצה יום בשבוע בו יותר להם לחיות את חייהם, ובשארית השבוע הם יוותרו מוקפאים. באופן זה, כל אזרח מאזרחי העולם מנהל את חיי היומיום שלו משך יום אחד בשבוע, ובסיומו הוא מוקפא למשך ששת הימים הבאים, וכך מפנה את מקומו לאזרחי היום העוקב בשבוע. מצב עניינים כגון זה מצריך מערכות מורכבות של לוחות זמנים, המתאימות בין הזמן הסובייקטיבי של האזרחים, שקצב זרימתו הואט פי שבעה, לבין הזמן האובייקטיבי העולמי. זאת ועוד, עולה צורך באמצעי תיאום בין ממשלות הימים השונים. ניהול אירועי משבר שחלים בזמן האובייקטיבי (דוגמת אסון טבע המתרחש ביום א' ,בשעה שממשלת ותושבי יום ב' קפואים, והמשכו חל ביום ב', כאשר האזרחים שהרכיבו את ממשלת יום א' שניהלה את האירוע מוקפאים, ותחתם מופשרים אזרחי יום ב') מצריך שימוש בלוח זמנים כללי, אובייקטיבי. בנוסף, הסדר הקפאה כלל-עולמי מהסוג המתואר בספר מעלה צורך בפיקוח על ציות האוכלוסייה לכללים הנובעים ממנו, הן באמצעים של חינוך והן באמצעים של הענשת החורגים ממנו.

ניסויים חברתיים שעניינם שליטה בזמן אינם נחלת המדע הבדיוני בלבד. מהפכות פוליטיות אלימות נוטות לכונן מניין שנים משלהן. כך למשל, טבעו מנהיגי המרד הגדול בשלטון הרומי מטבעות בהן ספירת השנים החלה מתחילת המרד. יש והמהפכנים אינם מסתפקים באיפוס מניין השנים וייחוסו לאירוע היסטורי המשמעותי להם, והם מתיימרים לשנות את סדרי הזמן בעצמם. באופן זה הונהג 'שבוע העבודה' הרפובליקני (dècades) בן עשרת הימים בצרפת המהפכנית. בשנים 1930-1931, המשטר הסובייטי ניסה אף הוא להחיל לוח שנה המבוסס על שבוע עבודה בן חמישה ימים. רעיון זה נזנח לאחר שהתגלו בעיות אכיפה ותיאום משמעותיות.

במדינת ישראל נשלט הזמן על ידי חוק קביעת הזמן, התשנ"ב-1992 (נוסח קודם) ,שהחליף את פקודת קביעת הזמן המנדטורית. די בהתבוננות בכותרת החוק, 'חוק קביעת הזמן', על מנת שיווצר הרושם שמא המחוקק מתיימר לשלוט במימד הרביעי, מימד הזמן. אלא שהוראות החוק כשלעצמן לא משנות סדרי עולם, ומצמידות את מדידת הזמן בישראל לבסיס הזמן המקובל בעולם, ה-UTC (Coordinated Universal Time, המכונה בחוק 'זמן יקום'), שהחליף את שעון גריניץ' הוותיק (GMT) כבסיס זמן עולמי.

יחד עם זאת, מורה סעיף 3 לחוק  (בעקבות תיקון מס'2) כי

"(א)     בכל שנה, בתקופה שמיום שישי שלפני יום ראשון האחרון בחודש מרס בשעה 02:00, עד יום ראשון הראשון שלאחר יום 1 באוקטובר בשעה 02:00, יוקדם הזמן בישראל בשעה אחת נוספת, כך שיקדים את זמן יקום מתואם בשלוש שעות.

(ב)       על אף הוראות סעיף קטן (א), חל יום ראשון הראשון שלאחר יום 1 באוקטובר במהלך ראש השנה, תוארך התקופה האמורה בסעיף קטן (א) עד יום שני הראשון שלאחר יום 1 באוקטובר בשעה 02:00."

הויכוח על שעון הקיץ, המתעורר מדי שנה לקראת סיומו, הפך ברבות השנים להיות ממבשרי הסתיו. פולמוס זה מלווה את הציבוריות הישראלית משלהי שנות ה-70 של המאה הקודמת, עוד לפני חקיקת חוק קביעת הזמן. בעקבות המלצת ועדת קהת לנתק את תקופת שעון הקיץ מלוח השנה העברי (לדיון בהצעותיה, ראו התייחסות עדכנית של מרכז המחקר והמידע של הכנסת), ביום 5 באוקטובר 2012 אישרה מליאת הכנסת את תיקון מס' 2 לעיל, לפיו תקופת שעון הקיץ תבוא על סיומה ביום ראשון הראשון של חודש אוקטובר.

מדוע דווקא הדיון במועד סיומו של שעון הקיץ טעון באמוציות רבות כל כך? האם למחנה המצדד בהארכתו יש עמדה כה נחרצת ביחס לצורך לייעל את משק האנרגיה? האם למחנה המצדד בקיצורו יש עמדה כה נחרצת ביחס לצורך להקל בצום, דווקא ביום בו מחויבים חבריו ל"וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם"? אפשר שמעבר להיות הפולמוס בדבר שעון הקיץ חלק משרשרת של עימותים בנושאי דת ומדינה, עוצמת הרגש הנטענת לתוכו נובעת מהטוטאליות חובקת-הכול של המניפולציה שעורך המחוקק בזמן. בהשפעה הזו הכיר השופט ברק בבג"צ 217/88 סגל נ' שר הפנים:

"שינוי אפשרי בזמן הנוהג לעומת הזמן הממוצע של גריניץ' משפיע במישרין ובאופן ממשי על אורחות החיים של כל אחד מבני הציבור. עלינו לשנות את מועדי הקימה והשינה, התפילה והעבודה. יש הגורסים שהשפעה זו היא חיובית ויש הגורסים שהשפעה זו היא שלילית, אך השפעה קיימת תמיד."

מדידת זמן משותפת היא מעמודי התווך של הסדר החברתי. לפיכך, ערעור או שינוי מלאכותי של מדידה זו, ולו באופן כירורגי כבסעיף 3 לחוק קביעת הזמן, אינו נטול השפעה, הגם מצומצמת, על המבנה החברתי. באותו רגע-מעבר אינפנטסימלי בו מוסטים מחוגי השעון אחורנית, ניתן לזהות מאפיינים של לימנליות.

עוצמת המעבר בין שעון החורף לשעון הקיץ, נובעת מאפקט של דחיסה. השינוי הטבעי שחל משך חודש בשעות התאורה באופן מדורג, שכמעט אינו מורגש, נדחס לכדי רגע בודד של היסט. הפרעה זו בזרימה של הזמן מאפשרת לכל האזרחים להיות מודעים באחת הן למלאכותיות של הזמן, והן להיותו תוצר של הסכמה חברתית. יחד עם המודעות לשרירותיות שבקביעת סדרי הזמן, אנו חווים את עוצמתו של הריבון, הוא אשר מורה לנו לכוון את השעון אחורנית. למשך אותו שבריר שנייה אינפנטסימלי, הזמן (גם בכובעו כמבנה חברתי) מתערער ומיוצב באחת, אך לא מבלי שנתעלם מכך, שכן אורחות חיינו מתערערים קמעא משך תקופת ההסתגלות לשינוי השעון.

כוחו של הריבון שנחשף במעבר בין שעון החורף לשעון הקיץ, מקורו בהסכמה חברתית. על היסודות החברתי וההסכמי של תפיסת הזמן נכתב רבות, במסגרת חקר הסוציולוגיה של הזמן. הוראת המעבר בין שעון הקיץ לשעון החורף זו נוגעת ביסוד עומק של אורח החיים היומיומי – הזמן ומדידתו – ואין אדם יכול להימנע מלציית לה מבלי להוציא את עצמו מכלל החברה, או לוותר על יסוד הזמן בהתקשרויותיו עם הזולת.  ההסכמה החברתית הזו, שהיא מקור כוחו של הריבון, היא המרסנת אותו בקובעו את סדרי הזמן, וכך אנו למדים מן גם ההיסטוריה: הניסוי הסובייטי בחודש בן שלושים יום, בו שבוע העבודה בן חמישה ימים, הוחלף עד מהרה בשבוע עבודה בן שישה ימים בו לכולם יום מנוחה משותף, שבתורו בוטל לאחר פחות מעשור. תוך פרק זמן דומה נזנח כך גם השבוע בן עשרת הימים שהנהיג המשטר הרפובליקני המהפכני. הנה כי כן, כאשר הריבון מטיל "גזרה שאין יכולין לעמוד בה" המשנה סדרי עולם מבלעדי בסיס הסכמה יציב, סופה של גזרה זו שתתבטל.

אי הנעימות או היתרונות שטומן בחובו הסדר שעון הקיץ הינם מינוריים דיים על מנת שלא להפריע לסדר החברתי. יחד עם זאת, סעיף 3 לחוק קביעת הזמן מעביר אותנו חוויה לימינלית בה אנו תופסים מחד את עוצמתו של הריבון, ומאידך את כוחה של ההסכמה החברתית עליהּ הוא נשען (ולחלופין, ההסכמה החברתית שמכניסה את הריבון לסד של אילוצים). מבלעדי הסכמה גורפת זו לוותר על שעת שינה באחד מערבי הקיץ, מוסד שעון הקיץ היה מתפורר כמו ה-dècades או לוח השנה הסובייטי.

בשולי הדברים, נציין את המובן מאליו: אנו מורגלים בנוכחות של הריבון בכל צעד ושעל שאנו מבצעים – הריבון מצוי בקירות ביתנו ,שאת אופן בנייתם הוא קבע; הריבון מצוי בכבישים שסביב ביתנו, שאת מסלולם התוו ועדות ושרים מטעמו, ואת תנועת כלי הרכב בהם מכוונים חוקיו ושלוחיו; הריבון נוכח בכל קנייה אותה אנו מבצעים ובכל היבט אחר של החיים. אך לכל אלו, כאמור, אנו מורגלים, והמודעות לנוכחותו בהם מתעמעמת. לעתים נדירות מורה הריבון באחת על הכול לשנות את אורחות חייהם. במובן מסוים, הזזת מחוגי השעון אחורנית (או קדימה) היא אחד מהמופעים רבי העוצמה של הריבון בחיינו.

לא בכדי התיאור שלעיל יכול, בשינויים המחייבים, להילקח מתוך ספרות דתית.  חגים, שאינם אלא שינויים חברתיים מחזוריים באורחות החיים, הם פרקי הזמן בהם הכול מכוונים את תודעתם במידה רבה יותר לנוכחותו של האל. כך נמנה בין המניעים לניסויים המהפכניים בשינוי לוחות השנה (ה-dècades ולוח השנה הסובייטי) הרצון לטהר את מניין הזמן ממועדים דתיים ומאזכורי שמות קדושים. אפשר לפטור את שכבת הטיעונים בדבר חסכון באנרגיה מחד או בדבר הקלה על הצום כאינטרסים של מגזר זה או אחר.תחת שכבת טיעונים זו מצוי המתח בין הריבון החילוני לבין הריבון הדתי, בדומה להתנגשויות אחרות ביחסי דת ומדינה בציבוריות הישראלית. אך בשאלת שעון הקיץ, דווקא בשל חוסר היכולת להתנגד לשינוי, בשל היקף השינוי, ובשל התודעה שהוא מעורר בנו, המתח שמתעורר בין הריבון החילוני לבין הריבון הדתי הוא חריף הרבה יותר. את נוכחותו של מי מבין השניים ירגישו הכול בחודש תשרי (או אוקטובר)? מי מבין השניים הוא השולט בזמן?

עמיר כהנא הוא סטודנט בבית-ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה ועורך בכתב-העת "משפט ועסקים" .

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כהנא עמיר, מהדורה מקוונת, רשימות, עם התגים . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s