סקירה: כנס בנושא מגבלות הפעלת כח צבאי – שיקולים אסטרטגיים, מוסריים ומשפטיים לזכרו של רא"ל (מיל') אמנון ליפקין-שחק ז"ל | חלק ראשון

ביום 23 לינואר 2013 נערך במרכז הבינתחומי כנס בחלוף שלושים לפטירתו של רב-אלוף (מיל') אמנון ליפקין-שחק, ובו דמויות מובילות מתחומי הצבא, המשפט, והאקדמיה נפגשו כדי לדון על האתגרים הניצבים בפני צבאות מודרניים בהפעלת כוח במאה ה-21.  הכנס נערך בארבעה מושבים . מערכת כתב-העת "משפט ועסקים" סיקרה את הכנס, ולהלן עיקרי הדברים שנאמרו במושב הראשון, "הרתעה – מהתיאוריה הקלאסית למבוכה הישראלית" ובמושב השני, "מלחמה מקדימה ומכת מנע".

 מושב ראשון: "הרתעה – מהתיאוריה הקלאסית למבוכה הישראלית"

 ד"ר דימה אדמסקי (בית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, המרכז הבינתחומי הרצליה) – "תיאורית ההרתעה הקלאסית נוכח ייחודיות הפרקטיקה הישראלית"

 שתי המדינות המרכזיות בתחום האסטרטגיה הינן ארצות-הברית וישראל. השוואה בין ישראל לארצות-הברית מעלה הבדלים רבים בגישתן להרתעה. בעוד שארצות-הברית מתייחסת להרתעה במובנה הקלאסי כאיום להשתמש בכוח, כדי להשפיע על החלטותיו של הצד השני, בישראל ההרתעה אינה בגדר של איום בלבד, אלא היא שלובה יחדיו עם שימוש בכוח בפועל. ד"ר אדמסקי טוען כי ישראל רוצה "להעניש" פעמיים: פעם אחת כדי לקבוע נורמה אסטרטגית – קביעת כללי משחקים חדשים; ופעם נוספת לשם הרתעה ושמירת נורמות – "כיבוי שרפות".

בישראל קיימות מספר גישות להרתעה, אך לכול הגישות יש מכנה משותף של מכאניזם באמצעותו מייצרים משטר הרתעתי המבוסס היסטורית על הכרעה אופרטיבית. הגישה הישראלית להרתעה קרובה הרבה יותר להרתעה באמצעות ענישה מאשר הרתעה באמצעות שלילה. במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת, גורמים בקהילה האסטרטגית הישראלית הפנימו שתי בעיות: ראשית כל, אין קורלציה בין הכרעה בשדה הקרב לבין הרתעה. שנית, התחולל שינוי בעימותים: כבר לא היה ניתן לייצר הרתעה אולטימטיבית.

אב-טיפוס של הרתעה מורכב מ-3 פאזות לגיבוש אסטרטגיית הרתעה קלאסית: מחקר מעמיק אודות התרבות האסטרטגית של הצד השני; ניצול הפוביות והחולשות שנמצאו בשלב הראשון בצורה האפקטיבית ביותר, באופן ורבאלי או פיזי; והערכת האינפורמטיביוּת – כיצד המסר נקלט אצל הצד השני.

קהילות אסטרטגיות מתמודדות עם שלושה גירעונות: פרוצדוראלי, ממסדי וקונספטואלי. בישראל אין מאמץ שיטתי להתחקות אחר הפוביות של הצד השני. אנו לא מנצלים את הפוביות של הצד השני בצורה אפקטיבית כי אנו לא בודקים ומנתחים אותן מראש. זאת תופעה המאפיינת את הצבא המודרני. ההנחה המכאנית אצלנו היא "ככל שנפעיל יותר כוח, כך נשיג יותר הרתעה", וזו טעות אסטרטגית. אנו מחפשים את הפוביות ואז בודקים את המדיניות שלנו תוך הנחת קשר סיבתי ביניהן, למרות שאינן בהכרח מתיישבות. זהו גרעון קונספטואלי.

נקודת השיא של ההרתעה היא אותה נקודה שלאחריה כל איום נוסף או כל מהלך צבאי נוסף, מייצר יותר נזק מאשר תועלת. אנו מפספסים אותה היות ואנו לא מציבים ומגדירים אותה מראש. בישראל אין לנו מכאניזם כדי לזהות את הנקודה. בארצות-הברית קיים מנגנון שנקרא Net Assessment, אשר מזהה את נקודת השיא בזמן אמת. כך מתבטא הגירעון הפרוצדוראלי של ישראל.

הפער המוסדי ברור לכל. באופן מסורתי, אף גוף לא היה אחראי על ההרתעה, אלא האחריות התפצלה בארגון. אנשים שנשאו תפקידים שונים טיפלו בין השאר גם בפאזות הללו. אפילו ברמה של ביטחון לאומי, אין לנו גוף שאחראי על אסטרטגיית ההכרעה.

בשורה התחתונה, אנו נמצאים במצב פרדוקסאלי ההולך בניגוד לאינטואיציה. במדינה שבה הרתעה תופסת מקום כה חשוב בשיח האסטרטגי, כמות הידע שמושקעת בתחום מנוגדת למטרות שאנו רוצים להשיג. השקעת משאבים לא בהכרח תעזור, אך עלינו לנסות להתגבר על שלושת הגירעונות. החדשות הטובות הן שאנו צוברים מספיק ידע, וייתכן ששיפור יכולת הניצול שלו יעזור לנו להשתפר בכל אחת משלוש הפאזות לגיבוש אסטרטגיה. השאלה הנותרת היא לאן ינותבו הידע וההבנה שלנו.

אלוף (מיל') פרופ' ישי בר (בית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה) – מגיב בשמו של האלוף גדי אייזנקוט, שנבצר ממנו להגיע

מכיוון שהרתעה מורכבת מיסודות רציונאליים – "כדאי לי" או "לא כדאי לי", נראה שהרתעה אינה בהכרח אפקטיבית. בהקשר הישראלי ישנם שני שחקנים, מרתיע ומורתע. פערי התרבות עלולים להוליך לאי-הבנה בפרשנות המונח "לא". אומנם השפה ברורה אך השומע יבין אחרת לאור פערי הדת, השפה, התרבות והרקע, המהווים יסוד דומיננטי בהבנה. הבעיה קיימת כאשר ישנם שני שחקנים, אך הבעיה מתחדדת כשישנם מספר שחקנים וקהלים נוספים הן מבית והן מחוץ. ככל שיש יותר קהלים ושחקנים, הסיכוי להבין את המסר כפי שהמוסר התכוון פוחת, וההרתעה הופכת פחות אטרקטיבית.

דוגמא לכך הוא דו"ח גולדסטון. אחד השרים הבכירים התבטא באומרו: "צריך למחוק את עזה". דו"ח גולדסטון סקר 30 אירועים שיש לחוקרם, ולאחריהם ציטט אמרה זו. הפרשן הזר יחבר ויסיק, שהדרג המדיני נתן הוראות והדרג התחתון ביצע, וזאת על אף שאין הדברים כך. עולה, שלישראל אין את היכולת להסביר את המשפט ואת הקונטקסט של הדברים שנאמרו לאוזני קהל הבוחרים הרלוונטיים.

הובאו שתי דוגמאות בגנות מהפרקטיקה. הראשונה הינה שהמשפט הבין-לאומי עבר לאמנות, המחייבות את הצד לאמנה (באופן חד-צדדי). האמנות אינן מותנות בהתנהגות ראויה או לא ראויה של הצד האחר. לכן, היכולת ההרתעתית של מדינה במצב כזה כמעט אפסית. השנייה הינה שהרתעה בגישת "עין תחת עין" פסולה ואסורה על-פי הנורמות של המשפט הבין-לאומי, והדבר מחייב את מדינת ישראל. האתגר הניצב בפני ישראל הוא כפול ומכופל. עליה להשתמש בהרתעה המבוססת על מרכיבי הגנה, שהיא לגיטימית לפי המשפט הבין-לאומי, לעומת הרתעה כענישה האסורה לפי המשפט הבין-לאומי, על-אף שמדינות זרות משתמשות בפרקטיקה זו, דוגמת גרמניה שהענישה את לוב על הפיגוע בדיסקוטק בגרמניה. במשפט בין-לאומי אסור להרתיע "עונשית" ו"חינוכית", כפי שניתן להרתיע במשפט הפנימי שודדים וגנבים.

לשבחה של ההרתעה יש לומר, שהיא חייבת להישאר על סדר היום הישראלי והבין-לאומי. למרות כל הבעיות שלה היא אפקטיבית. התפיסה הנוהגת באומות-המאוחדות היא שימור הסטאטוס קוו, ועל-כן שימוש בכוח, וכוח צבאי בפרט, מותר רק לצרכי הגנה עצמית. הנכון הוא, שהמערכת הבין-לאומית איננה מתפקדת כראוי. אמצעי האכיפה של המשפט הבין-לאומי מוגבלים ולוקים בחסר. מי שרוצה לשמור על סטאטוס קוו עליו לטפח את מערך ההרתעה, וזה נכון לכל מדינה ובוודאי נכון כלפי מדינת ישראל.

 אלוף (מיל') דן הראל (לשעבר סגן הרמטכ"ל) – מגיב

 נסיון צבאי מלמד כי הצבא והמפקדים מודעים מאוד למגבלות הכוח הצבאיות, למרות שהדבר הוא  לעיתים למורת רוחו של הדרג המדיני. פעמים רבות הצבא בלם את השימוש בכוח ואת הדרג המדיני מלהורות על שימוש בכוח. ישנו הבדל בין הרתעה בשדה קונספטואלי ובשדה לא קונספטואלי. בשדה הלא קונספטואלי ההרתעה היא בינארית. מהרגע שנכנסת אתה לא יכול להפסיד, והמידתיות אינה קיימת – "הכל או כלום". בשדה הקונספטואלי, יש חשיבות למידה של הפעולה כי אתה תמיד יכול לעצור או לקחת צעד אחורה כדי למזער נזקים.  ההרתעה בשדה הקונספטואלי היא מידתית ומוגבלת, ולכן גם ההישגים שלה הם כאלה וגם המחירים שלה נמוכים יותר.

ישראל משתמשת בהרתעה בכוח. לדוגמה, במלחמת לבנון השנייה היא הפעילה פטיש מאוד כבד, עצרה, והצד השני צריך להיות מורתע. הבעיה, שההרתעה, בדומה לשלגון במדבר סהרה, נמסה, וכל אשר נותר הוא המקל. יש לתחזק את ההרתעה, ולשם כך ישראל פועלת הן במישור הגלוי, אך גם במישור הסמוי.

לאמ"ן קשה מאוד להעריך את מידת ההרתעה, למרות שצה"ל מעסיק עצמו בסוגיה זו ומעביר על כך מידע לרמטכ"ל לעיתים תכופות. ישנה ביקורת פנימית לפיה מידת ההתעסקות בכך אף מוגזמת. ההרתעה הישראלית לא נכשלה לאורך זמן. יש להבין שהישגי ההרתעה מוגבלים, חלקיים, ולזמן קצר בלבד, שכן לא ניתן להעלים את הבעיה. לאורך ההיסטוריה שלנו, בניצחוננו המובהקים ביותר, ההרתעה הייתה למספר שנים בלבד. המצב, הביא את ישראל לעסוק בהרתעה היות והשדה הקונבנציונאלי מחייב זאת. הפעלת כוח לבדה איננה מספיקה לכדי פיתרון לבעיה ועל-כן יש לייצר הרתעה.

העימותים האחרונים הרתיעו את החמאס בצורה מובהקת. כל עוד המישור הצבאי הוא הנותן את הפיתרון לבעיה ולא המישור ההרתעתי, כך המדינה מייצרת לעצמה הפסדים כדוגמת דו"ח גולדסטון והתנהלות הצבא במבצע "עמוד ענן". ההרתעה בעצם חוזרת אלייך ומרתיעה אותך.

הבעיה איננה משפטית ולא המשפטנים מייצרים לצבא את הבעיה. יש עורכי-דין שמשתתפים בישיבות החשובות והסודיות ביותר כדי לבחון את הפן המשפטי, וזה לא מפריע ואף עוזר, שכן לעיתים ישנם שיקולים מוסריים מהותיים שיש להתחשב בהם. הרתעה הינה מעין "חרב פיפיות" – יש לה שני צדדים, וכדאי מאוד שנהיה מודעים לה.

 מושב שני: "מכה מקדימה ומלחמת מנע"

אלוף (מיל') פרופ' ישי בר (בית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה) – "הפרקטיקה הישראלית:בחינה מוסרית ומשפטית"

השאלה שעומדת במוקד היא האם חריג ההגנה העצמית מאפשר למדינה לנקוט מלחמת מנע לצורך שלילת יכולות תקיפה ממדינת אויב מתעצמת.

כבסיס לדיון שימש היקש מהדין הפלילי, אשר לפיו, במשטרים דמוקרטים לא נוקטים סנקציה נגד אדם בעל פוטנציאל פשיעה, ואף לא נוקטים נגדו שום יחס החורג מן היחס אשר אזרח מן השורה זוכה לו. זהו גם הנוהג במישור הבין-לאומי. הכלל הנוהג בעניין זה הינו שהתקפה מקדימה תחשב כלגיטימית וחוקית, רק מקום שתכליתה להקדים התקפה מזוינת הלכה למעשה; רק במקרה זה יוזמת המגן תחשב לחוקית. בהקשר זה יצוין שנטל ההוכחה מוטל על התוקף.

במקרים אלה לא מדובר בשאלות בינאריות, אלא בתנועה רצף כלשהו של מקרים. מקובל להבחין בין מתקפה מקדימה חוקית לבין אחת שאינה חוקית על-פי בחינה אינטגרטיבית של שלושה קריטריונים שניסח הפילוסוף האמריקני מייקל וולצר: הקריטריון הראשון הינו רטוריקה – ככל שמדינה מסוימת מרבה באמירות לפיהן היא עתידה לתקוף מדינה אחרת מתגבשת הלגיטימציה למתקפת מנע. בנוסף, ישנה חשיבות גם לתוכן ההצהרה: דינה של הצהרה לגבי כוונת השמדה שונה מדינה של כוונת ביצוע פיגוע וכן, אמירה ספציפית שונה מהצהרה כללית.קריטריון שני הינו פרקטיקה – ככל שמתקבלות אינדיקציות ממשיות לכך שמדינה עורכת הכנות ממשיות לתקוף מדינה אחרת גוברת הלגיטימיות לביצוע מתקפת נגד. הקריטריון השלישי שניסח וולצר הוא הנסיבות – ככל שהימנעות מתקיפה מעצימה את עוצמת הסיכון הנשקף מהצד המאיים, גוברת הלגיטימציה לנקיטת מתקף מנע נגדו. בהקשר זה יש לעמוד הן על הסיכון – מבחינת היקף הנזק העלול להיגרים, וכן על מידת הסיכוי שאותו סיכון יתממש הלכה למעשה.

פרופ' בר מציע חלופה לתנאי השלישי של וולצר למבחן מצטבר, ולפיו מתקפת מנע נחשבת לגיטימית כל אימת שהיא נעשית בנקודת הזמן האחרונה בה מגן (בתום לב) יכול לקחת את היוזמה לידיו; כשכלו כל הקיצים יכול צד לנקוט ביוזמה.

על-מנת להמחיש את הסוגיה, יעשה שימוש בשני מקרי בוחן: במלחמת ששת הימים נקטה ישראל במתקפת מנע מוקדמת, ומעולם לא נשמע גינוי של האומות-המאוחדות והמדינות הבלתי תלויות בגין ביצועה. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטה מס' 242 של האומות-המאוחדות שעסקה בהסדרת תוצאות מלחמת ששת הימים, אשר לא גינתה את המתקפה הישראלית. באמצעות בחינת המקרה על-פי תנאיו של וולצר, ניתן להבין מדוע נחשבה המתקפה הישראלית כלגיטימית: רטוריקה – ריבוי הצהרות של נאצר [נשיא מצרים דאז] לגבי כוונתו לתקוף את ישראל; פרקטיקה – נעשו מספר צעדים שהצביעו על תוקפנות צפויה מצד מדינות ערב וביניהם סגירת מיצרי טיראן, חיבור ושיתוף פעולה בין צבא ירדן וצבא מצרים, והמצור הימי על ישראל. נסיבות – ישראל ניסתה לפתור את האיום המתפתח בכלים דיפלומטים, כשהמרכזי שבהן היה שלל שליחויות של אבא אבן [שר החוץ הישראלי דאז]. בנוסף, הראייה האינטגרטיבת של ההתפתחויות הייתה שמתפתח סיכון קיומי למדינת ישראל וכן שמידת הסיכוי להתממשותו נעשתה כמעט ודאית.

לפיכך, ישראל נתפסה כמי שהייתה חייבת להגן על עצמה, משום שאי-נקיטת היוזמה בשלב בו זו ננקטה, יכולה הייתה להוביל לסכנה בלתי מבוטלת לקיומה של המדינה.

מקרה הבוחן השני הינו תקיפת הכור העיראקי על-ידי מדנית ישראל בשנת 1981. נבחן את האירוע לפי הקריטריונים שהציג וולצר: רטוריקה – הוצהר פעמים רבות על-ידי סדאם חוסיין [נשיא עיראק דאז] כי הכור נועד להשמדת מדינת ישראל. פרקטיקה – הפעילות בכור הלכה והתפתחה כך שנראה היה כי נעשו צעדים לצורך יישום של אותן הצהרות. עם זאת, ישראל ספגה בשל התקיפה שורה ארוכה מאוד של גינויים. בחינת המקרה מראה כי התנאי השלישי לא התגבש; התקיפה לא הייתה הכרחית ולא היוותה מוצא אחרון. ישראל ניסתה לטעון כי זאת הייתה נקודת הזמן האחרונה בה ניתן היה לתקוף בלא יצירת "נזק אגבי רב", משום שהכור היה מרחק זמן מינימלי מהפיכתו ל"חם" (משמע, בעל חומרים רדיואקטיביים מסוכנים). טיעון זה נדחה אף הוא ולא הוכר כמקנה לגיטימציה לתקיפה.

דרך שני מקרי הבוחן ניתן לראות את עוצמת המחויבות שנוצרה לאי-הפעלת הכוח; מתקפת מנע נחשבת כלגיטימית רק באותם מקרים נדירים בהם היא מהווה את הברירה האחרונה לפני שאתה עצמך מותקף.

בעידן המודרני יש לשאול האם התקפה מקדימה יכולה להיות לגיטימית כשהיא נעשית נגד ארגוני טרור. בעוד בעבר נהוג היה להשיב על שאלה זאת בשלילה, ניכר כי קיימת מגמת שינוי בעניין. ישראל הייתה מראשונת הטוענות שניתן לבצע מתקפת מנע נגד ארגוני טרור. לרוב הדבר נידון לכישלון הן במוסדות האומות-המאוחדות והן בעולם כולו.

שינוי ממשי הורגש לאחר מתקפת הטרור בארצות-הברית ב-9.11. החלטת האומות-המאוחדות שהגיעה בעקבות התקיפה ביססה גישה אמביוולנטית לשאלה זאת. עם זאת, ניכר כי ארצות-הברית לקחה את הדברים צעד אחד רחוק מדי במלחמתה (השנייה) נגד עיראק. במקרה דנן נטען כי עיראק הייתה לכאורה בתחילת תהליך פיתוח נשק בלתי קונבנציונאלי. כוח צבאי רב הופעל כדי למנוע זאת, דבר החורג הן בהקשר העיתוי, המוקדם מדי (בדומה לתקיפת הכור העיראקי) והן בהקשר היקף התקיפה ועוצמתה (הפלת משטר איננה צעד מתבקש לצורך סיכול יכולת צבאית מסוימת).

אלוף (מיל') דן הראל (לשעבר סגן הרמטכ"ל) – "השינוי בתפישת הביטחון הישראלית: המעבר למהלומות מנע ומבצעי הרתעה"

 

תפיסת הביטחון הישראלית עברה מתפיסה קלאסית לתפיסה שניתן להגדירה "נקיטת מבצעי הרתעה ומהלומת מנע". תפיסת הביטחון שהתעצבה במדינת ישראל מיום הקמתה ועד למלחמת שלום-הגליל נבעה ממאפיינים מסוימים שהשתנו מימי תחילת שנות השמונים, כולל: אויב מדינתי, איום טריטוריאלי וקיומי, עומק אסטרטגי מוגבל למדינה כאתגר בטחוני, צורך בניהול מערכות קצרות וחוסר אורך נשימה ויכולת ספיגה. המענה שהוצע בגישה הקלאסית היה צבא סדיר קטן וצבא מילואים גדול (יחסית), והפתרון היה היכולת במתן הרתעה מספקת לכוחות המילואים, הגנה קבועה (ובטחון שוטף) על בסיס כוחות הסדיר, העברה מהירה של הלחימה לשטח האויב והכרעה מהירה. מכאן נולדת תפיסת הבטחון הישראלית הקלאסית (שמוצהרת עד יום זה): הרתעה, התרעה והכרעה.

תפיסת בטחון זאת, התאימה לעולם שהיה סבלני להפעלת כוח בעת לחימה סימטרית. אכן, מלחמות ישראל עד מלחמת שלום-הגליל היו מלחמות הגנה (מלחמת העצמאות / מלחמת יום הכיפורים) ומלחמות מנע הכרחיות (מבצע קדש / מלחמת ששת הימים), ולכן נהנתה תמיד מתמיכה בין-לאומית במלחמותיה.

השינוי שחל במאפייני המלחמה במלחמת שלום-הגליל נבע הן משינוי סוג האויב עמו התמודד צה"ל – מעבר מלחימה נגד מדינות ללחימה בארגוני טרור וגרילה (אש"ף וחיזבאללה), על כלל משמעויות הא-סימטריה של מלחמה מסוג זה – והן משינוי ההקשר הבין-לאומי והלגיטימציה לניהול המערכה – במובן חוסר הסובלנות שהתפתחה להפעלת הכוח ולהסבת סבל לאוכלוסייה אזרחית. בנוסף, השתנו היכולות הצבאיות של הצדדים ונראה היה כי ישראל היא הצד האופנסיבי.

כל אלה הולידו מציאות בה מדינת ישראל נוקטת תדיר "מבצעי הרתעה" – מונח חדש שלא היה חלק מתפיסת הביטחון הישראלית – שלא נועדו להכריע אויב אלא לייצר הרתעה וצמצום של סיכונים הנשקפים מארגוני הטרור. מדובר ב"מבצעים מנגד", ללא כיבוש וללא הכרעה קרקעית, תוך הסבת נזק לצד השני וצמצום פגיעה בתשתיות אזרחיות ובבלתי מעורבים. לצד זאת, התפתח גם צורך בנקיטת "מהלומת מנע" – מבצעים לצורך פגיעה חדה ומדויקת בליבת יכולת במפתח הצד השני (לדוגמה תקיפה הכור בסוריה, שיש הטוענים שנעשה על-ידי מדינת ישראל). שילובן של שתי טכניקות אלה מאפשר להשיג את החשובה שבתוצאות מלחמת המנע: גדיעת התעצמות של אויב, ומבלי לשלם את מחירי המלחמה הקלאסית. יתרון נוסף של טכניקות אלה הוא שהן לא מהוות עילה מספקת לפתיחת מלחמה לצד המותקף.

אם כן, מאפייני המלחמה של מדינת ישראל כיום הינם: ארגוני טרור וגרילה (חמאס/חיזבאללה) הם האויב, עצם ניהול המערכה הוא האיום, שאיפת ארגוני הטרור לשחיקת העמידות (במקרים אחרים, כגון סוריה למשל, נראה שאיפה להשיג יכולות לא קונבנציונאליות). האתגר המודרני הוא הבטחת בטחון אישי-לאומי,והמענה הוא צבא סדיר קטן וצבא מילואים גדול (יחסית) מאומנים היטב.

הפתרון לכל אלה הוא נקיטת פעולת נקודתיות לצורך צמצום ודחיית הסיכון: דוקטרינת "מבצעי ההרתעה ומהלומות המנע".

 פרופ' משה הלברטל (בית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה, NYU Law School) – מגיב

ניכר שבעידן המודרני קשה מאוד לתחם מלחמות מסוג זה מבחינה כרונולוגית; גבולות התחלתן וסופן אינם ברורים, ולכן קשה מאוד לזקק ולהבחין בין "מלחמת מנע" ובין מלחמה אחרת. כך, למשל, התקיפה האמריקנית בעיראק לאחר מתקפת הטרור ב-9.11 יכולה להיתפס כתגובה למעשי הטרור מחד, וכמלחמת מנע שנועדה למנוע השגת יכולות לא קונבנציונאלית מעיראק מנגד.

בנוסף, ישנם מצבים, שנעשים שכיחים יותר ויותר, בהם מלחמת מנע גולשת להיות מלחמה שאינה מלחמת מנע. דוגמה לכך ניתן לראות במלחמת שלום-הגליל, שהחלה כדי לסכל איום מתגבש בדרום לבנון והמשיכה בניסיון לכפות חילופי משטר בלבנון.

שלישית, מלחמת מנע צריכה להימדד על-פי השרשרת הסיבתית העומדת בבסיס הנמקתה; אם מטרת המלחמה הסופית תושג לאחר מעבר לשרשרת סיבתית נפרדת מהמתקפה שהתחילה את המלחמה, עדיף להימנע מקיומה. הטעם בכך הוא כפול: ראשית, לרוב מדובר במהלכים שנידונים לכישלון בשל חוסר היכולת לצפות את מורכבות החיים. פעמים רבות מנופי לחץ שאתה רוצה להפעיל על הצד השני, נופלים בסופו של דבר עלייך. שנית, מבחינה מוסרית, ככל שמתרחק הקשר בין המעשה הצבאי המידי למטרה הסופית אותו מבקשים להשיג, מתרחבים מעגלי המחיר, וכיוצא בזה פוחת מידת הלגיטימציה לאותו מהלך.

לפיכך, מלחמת מנע צריכה להיות שמורה למקרים של הגנה עצמית מיידית, והדבר נכון עשרות מונים מקום שעסקינן בעימות א-סימטרי, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה פרגמטית. פעמים רבות ארגוני הטרור משתמשים במנופי הלחץ שמפעיל הצד התוקף על האוכלוסייה האזרחית לצורך קידום מטרותיהם. לכן, נדרשים המנהיגים לענווה כשהם ניגשים לתכנון מבצעים: לאף אדם אין יכולת רצינית לחזות התפתחויות רחוקות. יש להימנע מחטא ההובריס הן בהקשר הכוח והן בהקשר יכולת הצפייה העתידית.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים אקדמיים, מהדורה מקוונת, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s