סקירה: כנס בנושא דת ומדינה בישראל – 2013

ביום חמישי ה-28 בפברואר 2013 נערך במרכז הבינתחומי כנס דת ומדינה בישראל – 2013, לכבוד פרופ' נתן לרנר. הכנס נערך בארבעה מושבים. מערכת "משפט ועסקים" סיקרה את הכנס, ולהלן עיקרי הדברים שנאמרו בו.

תוכן העניינים

מושב הפתיחה – פרופ' כריסטיאן יופקה, המכון לסוציולוגיה באוניברסיטת ברן.

מושב ראשון: מודלים חדשים ליחסי דת ומדינה – פרספקטיבות לשינוי – שולחן עגול בהשתתפות: הרב שמואל פפנהיים, מר מיקי גיצין, ד"ר הלל סומר, פרופ' אריאל בנדור, גב' במבי שלג, עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג, הרב אורי רגב, עו"ד ראויה אבורביעה, עו"ד עינת הורביץ  ומר שמואל שטח.

מושב שני: חופש מדת ודיני משפחה – בהשתתפות: פרופ' אמנון רובינשטיין, עו"ד נסרין עלימי – כבהא, ד"ר חנה קהת ועו"ד הדס תגרי.

מושב שלישי: דת ומגדר – נשים, דת והמדינה הליברלית  – בהשתתפות: פרופ' פרנסס רדאי, פרופ' מנחם מאוטנר, ד"ר נויה רימלט וגב' ענת הופמן.

מושב רביעי: הסתה מטעמי דת – על היחס בין חופש הדת והסתה גזענית – מושב לכבוד ספרו החדש של פרופ' נתן לרנר : " Religion, Secular Beliefs and Human Rights" – בהשתתפות: עו"ד אלונה חגאי – פריי, פרופ' סילביו פררי, ד"ר אביעד כהן ופרופ' נתן לרנר.

*

 

מושב הפתיחה – פרופ' כריסטיאן יופקה, המכון לסוציולוגיה באוניברסיטת ברן.

פרופ' יופקה דן בשאלה האם יכולה להיות זהות נוצרית למדינות האירופאיות, בדומה לזהות היהודית בישראל.

ההיסטוריון של ימי הביניים ג'וזף סטרייר (Joseph Strayer) טען שצריך להיות קשר קרוב בין הדת לשלטון, עד למצב שבו לא תהיה הבחנה בין הדת לשלטון. בימי הביניים הכנסייה מילאה תפקידים של המדינה בצורה וולונטארית, בתי משפט, מיסים וכו', אך לכל אורך הדרך ולא משנה כמה הכנסייה הייתה חזקה, היא לעולם לא לקחה לעצמה את כל תפקידי המדינה ולא התיימרה להחליף את השלטון.

פרופ' יופקה הציג את פסק הדין Lautsi v. Italy. במקרה זה, אשר נדון בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם במרץ 2011, נקבע כי הדרישה בחוק האיטלקי להצגת צלבים בכיתות בתי ספר הממלכתיים אינה מהווה הפרה של האמנה האירופית לזכויות אדם. פסק דין זה נתן למעשה את האישור החוקי לאפשרות של זהות נוצרית למדינה. לטענת פרופ' יופקה, הדבר אינו פוגע בעיקרון הליברליות. לטענתו, ברור שבית המשפט יטען שהמדינה לא יכולה להיות משוחדת כלפי דת מסוימת, היא צריכה להיות ניטראלית, אבל המדינה יכולה ואפילו חייבת להיות משוחדת ביחס לתרבות מסוימת, הדבר נכון על אחת כמה וכמה לאור ההיסטוריה הידועה של איטליה. נדרשה פרשנות של הצלב כסממן תרבותי ולא כסממן דתי.

תפיסה אחת, בדומה לטיעונם של בתי המשפט באיטליה, היא שהנצרות היא דת עליונה משום שהיא יצרה את המדינה החילונית, מדובר בתפיסה חילונית. תפיסה שנייה היא תפיסה של פלורליזם, וכך קבע בית המשפט בשטרסבורג, וזאת משום שאיטליה פתחה את בתי הספר לדתות אחרות נוספות, ובפרט לאסלאם. לתפיסתו של פרופ' יופקה צריך ליצור מחדש את הזהות הנוצרית כצורה של פלורליזם.

בחזרה לתוכן העניינים

*

מושב ראשון: מודלים חדשים ליחסי דת ומדינה – פרספקטיבות לשינוי – שולחן עגול.

משתתפים: הרב שמואל פפנהיים, מר מיקי גיצין, ד"ר הלל סומר, פרופ' אריאל בנדור, גב' במבי שלג, עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג, הרב אורי רגב, עו"ד ראויה אבורביעה, עו"ד עינת הורביץ  ומר שמואל שטח.

כמו במדינות רבות גם בישראל יחסי דת ומדינה הם אחד מהמוקדים המרכזיים של השיח החברתי הציבורי והפוליטי. ישראל מיוחדת בהקשר זה ממדינות אחרות בשל הגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית.

מר מיקי גיצין – מנכ"ל ומייסד של תנועת ישראל חופשית.

לתפיסתו יש שני מאבקים בישראל כשמדברים על יחסי דת ומדינה בישראל. מאבק ראשון הוא על שיח הזכויות. שיח זה עוסק בזכויות של מסגרות פלורליסטיות בעולם היהודי ובכלל זה התנועה הרפורמית, קונסרבטיבית, מסגרות של נישואים אזרחיים או קבורה אלטרנטיבית וכו'. המונופול האורתודוקסי הוא המונופול בישראל דבר שפוגע בזכויות הבסיסיות של קבוצות אחרות. השיח השני עוסק ביחס בין דתיים לחילוניים, ובכלל זה המאבק על התקציבים, והנושא הפופולארי כיום, השוויון בנטל.

גיצין טוען שנושאים אלו קשורים זה בזה אך אינם דרים בכפיפה אחת. לא ניתן להצים כמאבק אחד. לדעתו, השיח הראשון, שמאפשר פלורליזם לקבוצות השונות, הוא שיח חשוב יותר ופופולארי פחות.

לתפיסתו, המודל הרלוונטי בישראל הוא מודל הדומה למודל הגרמני – אירופי, המאפשר לאדם להשתייך או לא להשתייך לקבוצה דתית מסוימת. נושא השוויון בנטל הפך להיות כל המהות של יחסי דת ומדינה, אך שיח החופש והחירות והזכות לבחור בדת מסוימת, חייב להיות מודגש בצורה יותר משמעותית. בניגוד לשאר הדוברים, אשר לטענתו חוששים מהפיצול, גיצין דווקא פוחד מניסיון ההאחדה של היהודי. לדעתו היהודי החדש צריך להיות מגוון ופתוח לעולמות אחרים. המודל הגרמני מחייב ייצוג של יהודי אחד, אך לדעתו תפיסה של ריבוי קולות היא האתגר של העידן הנוכחי.

עו"ד ראויה אבורביעה – האגודה לזכויות האזרח

עו"ד אבורביעה הציגה את סוגיית הביגמיה, המהווה עבירה פלילית שאינה נאכפת באוכלוסייה הבדואית. העדר אכיפתה בקרב הבדואים ניכרת בכך שחבר-כנסת מטעם מפלגת רע"ם תע"ל הוא ביגמיסט. הסוגיה הזו מעידה על פרדוקס. לא מתקיים שיח רציני בנוגע לזכויות המיעוטים ובפרט בנוגע לזכויות נשים. בתי הדין השרעיים קפאו בזמן, בעוד שחתירת הנשים תחת ההגמוניה היא מאוד מוגבלת.

השיח האקטואלי, לדעתה, מתעלם מהאוכלוסייה הערבית, והם נדחקים לשוליים בנוגע לסוגיות הרלוונטיות אליהם. לטענתה, יש לשים את סוגית המיעוטים בקונטקסט הראוי ולתת ייצוג ראוי, תוך בחינת זכויות המיעוטים. המדינה אמורה לספק את הגנה אפקטיבית לנשים ולהגן למשל על נשים שרוצות לצאת נגד תופעת הביגמיה.

עו"ד אבורביעה מציעה את מודל ההפרדה המוחלטת בין דת למדינה, מודל שלדעתה יאפשר את ההגנה המרבית למיעוטים. לדעתה, במסגרת ההתדיינות בבית המשפט לענייני משפחה לאפשר לכל אדם דיון לפי דתו.

בהתייחס לדבריהם של שאר הדוברים, אומרת עו"ד אבורביעה שכל השאלות הנדונות נוגעות לציבור היהודי. היא יכולה להזדהות עם הציבור הדתי, כשהמדינה רוצה ליצור האחדה של המיעוטים עם כלל החברה, למשל בסוגית השוויון בנטל. שיח שכזה מתעלם מהייחודיות של הקבוצות השונות.

 גב' במבי שלג – "ארץ אחרת"

לדעתה הציבור היהודי הפך ל"יהודים חדשים". לתפיסתה, הזהות היהודית של יהודי לפני 100 שנים, שונה באופן קיצוני מהזהות של יהודי היום. יהודי שחי באירופה לפני 100 שנים הזהות היהודית שלו הייתה רקומה מהעבר היהודי, החגים היהודים והעמדות הדתיות. במהלך המאה ה-20, התרחשה השואה, הוקמה המדינה, נוצר קיבוץ גלויות. כעת, אנחנו כבר לא אותו עם יהודי, אלא עם יהודי שעבר שינוי גדול. מכאן נוצרת בעיה, המשמעות התרבותית של השינוי עדיין לא עברה ארטיקולציה. למעשה אנחנו נאבקים מאבקים מלפני 100 שנים, ולא רואים את גודל השוני התרבותי. לטענתה, אנו באמצע תהליך בו נעצב מחדש את הזהות שלנו. לחלק גדול מהציבור היהודי יש כמיהה לאותנטיות, הכמיהה לכך היא עמוקה, והרצון לבטל אותה לא יעבוד. לתפיסתה יש לעבוד בתחום התרבות כדי ליצור את הגדרת התרבות המשותפת, תוך כדי הנחת תשתית לקיום היהודי המשותף, אשר לטענתה מהווה פתרון ערכי.

כל המודלים המבוססים על קיומה של הפרדה בחברה, אינם מועילים לנו. לחלק גדול מהציבור היהודי יש כמיהה לאותנטיות, ולכן הניסיון לדרוס אותה לא יעבוד.

הרב שמואל פפנהיים – לשעבר עורך "העדה החרדית".

הרב פפנהיים חושב שהכנס מהווה את המקום הנכון והראוי לעשות הפרדה בין מה שהיה עד היום, לבין עריכת חשיבה מחדש. הוא מעיד על עצמו שהוא שייך לקבוצה שמרנית מאוד שהחליטה לא להכיר בשינויים שעוברים על העם היהודי בארץ ובעולם. הקהילה שלו משמרת אוטונומיה דתית וקהילתית בארץ ישראל ולא מכירה בזהות היהודית החדשה.

לטענתו, הציבור החרדי בבסיסו, לא האמין לפזורה הציונית, וגם אם השתתף בחלק ממשחקי השלטון בארץ, הדבר לא היה מתוך אמונה, אלא מתוך רצון לשרוד ולהתפתח. היום, לאחר 64 שנים, יש ציבור חרדי שאף אחד לא יוכל לשנות ולסלק אותו, הם יישארו חרדים. הציבור הלא חרדי גם הוא עובדה, הם יהודים, בדיוק כמו החרדים. הם יהודים שגרים בארץ. הם סוג חדש של יהודים, שיגורו בארץ לצידם של החרדים.

לדעתו, יש להניח את משחקי הפוליטיקה בצד, ולראות איך מסדרים יחסי שכנות בין שתי האוכלוסיות המקוטבות כך שאחד יוכל להכיל את השני. ברור לו שזהו לא האידיאל של הציבור החרדי המעוניין שכולם יהיו שומרים מצוות, אבל הוא מכיר בכך שבמציאות זה לא יקרה, הגיעה העת לחשוב על כללי משחק חדשים. הוא חושב שהשעה משחקת לטובת התפיסה החדשה, יש להניח בצד את הכוח והפוליטיקה ולשבת ביחד.

גם אם יימצא פיתרון, העם היהודי ידוע בהיסטוריה שלו כרווי מחלוקות, והמחלוקות לא ייפסקו. עם זאת, הדבר לא פוטר אותנו מחיפוש פתרונות לעוול שנגרם לכל מיני אנשים; אנשים שלא יכולים להתחתן, נשים שסובלות, וגם המיעוט הערבי. מדובר במצווה דאורייתא לחשוב על פתרונות לסוגיות הללו.

השיח שהרב פפנהיים מוביל לא מגיע משום מקום, אמנם הוא מייצג את עצמו, אבל השיח קיים כבר בעולם החרדי, גם אם ב"יתד נאמן" ו"המודיע" הדברים נראים אחרת.

עו"ד עינת הורביץ – מנהלת המחלקה המשפטית, המרכז הרפורמי לדת ומדינה.

כשמדברים על דת ומדינה, במרכז הרפורמי מתייחסים לשני היבטים; הראשון, ההיבט הפנימי, הקשר בין הדת לשלטון. השני, ההיבט החיצוני, הנוגע ליהדות המדינה כגורם המשפיע על האנשים שחיים פה, החובות והזכויות.

בנוגע למתח שבין מדינה יהודית לדמוקרטית, לדעתה אחת התמורות שצריכות לקרות בסוגיית יחסי דת ומדינה היא תפיסה תכליתית יותר של יהדות המדינה, כמדינת הלאום היהודית בה העם היהודי מממש את זכותו להגדרה עצמית. לתפיסתה, יש להיפרד מחלק מהסממנים של הציבור היהודי, ולאמץ סממנים חלופיים כמו שני המנונים. בנוסף, יש להבטיח שוויון מלא לאזרחים שאינם יהודים או כאלו שאינם יהודים על פי תפיסת הרבנות כיום.

בנוגע לקשר שבין הדת היהודית לשלטון, לטענתה אין צורך להכביר מילים על הפגיעות בחופש הפרט כשיש למדינה דת ממלכתית, היהדות בתפיסתה האורתודוקסית. לתפיסתה, צריכה להיות הפרדה בין השלטון לבין הדת, המדינה לא צריכה להעדיף זרם דתי מסוים או דת מסוימת.

עו"ד הורביץ הזכירה בעניין זה את פסיקתו של הנשיא ברק בבג"ץ 5070/95 נעמת – תנועת נשים עובדות ומתנדבות נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721 (2002), שם נאמר:

"…אין ללמוד ממנה כי היהודים בישראל מהווים עדה דתית אחת, אשר בראשה עומדת, בתחום הדתי, הרבנות הראשית לישראל"

לדעתה יש לעבור ממודל של עדה יהודית הגמונית, להפרטה של נושא הדת. במדינה צריכות להתקיים קהילות יהודיות עצמאיות המוקמות על-ידי החברים בהן. המדינה, תמשיך לתמוך בזרמי הדת ובקבוצות הדתיות, אבל לא תעדיף זרם אחד על משנהו. במסגרת זו יש לבטל את מוסד הרבנות הראשית כמוסד שלטוני. הקהילות השונות יתנו את שירותי הדת לפי תקצוב שיקבלו. במצב זה כל אדם יוכל להתדיין בערכאה הדתית הרלוונטית לו, ויוכל לבחור את המסלול בו יינשא.

הרב אורי רגב, עו"ד – מנכ"ל חדו"ש – לחופש דת ושוויון.

לדעתו, הסטאטוס קוו הוא מודל מיושן שצריך למצוא את מקומו בסל האשפה של ההיסטוריה. הוא מציע מודל חדש שטרם נבדק, מודל המתבסס על מגילת העצמאות, המציעה שוויון זכויות אזרחי ומדיני, חופש דת ומצפון, ולא הפרדת דת ומדינה.

הסיבה היחידה שההבטחה הבסיסית במגילת העצמאות אינה מקוימת היא פוליטית. כל המחקרים שנעשו מלמדים על כך שרוב מכריע בציבור תומך בחופש דת ושוויון. שני שלישים מהציבור תומכים בעקרונות מגילת העצמאות, ושליש תומך בהשארת הסטאטוס קוו.

אין עוד דמוקרטיה בעולם בה לא מתקיים חופש דת. האירוניה גדולה היא שלציבור הנוצרי יש הרבה יותר חופש דת מאשר לציבור היהודי. הקישור בין חופש הדת לשוויון בנטל איננו טבעי, אך בישראל אי השוויון הוא בגלל הברית הבלתי קדושה בין דת ומדינה. אם ננטרל אותה, ונקבל את עקרונות מגילת ישראל, הנושאים הללו יבואו על תיקונם. המצב כיום, בו הרב הראשי לישראל, אשר משרתו ממומנת באמצעות הקופה הציבורית, וסמכותו מוקנית לו מהשלטון, כותב בבלוג שלו שחוקי המדינה הם חוקי גויים, וערכאות המשפט הן ערכאות של נוכרים, הוא מצב בלתי אפשרי בשום מדינה נורמטיבית.

הנחתו היא שאם בישראל יגיעו למצב שחופש הדת והמצפון יקבלו הגנה חוקתית, תהיה תשובה הולמת לרוב שאלות הדת והמדינה. בנוגע לדברי הרב פפנהיים, שבשל תפיסת העולם שלו מגיע למסקנה שהפיתרון הוא הפרדה בין דת ומדינה, לדעת הרב רגב, הוא אינו מייצג מסיבה זו את הציבור הדתי שרוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

מר שמואל שטח – מנכ"ל נאמני תורה ועבודה.

הארגון אותו הוא מייצג, מקדם החל משנת 2005 מודל של "התחרה" – יצירת תחרות בין תאגידים ציבוריים במדינת ישראל. הם לא בעד הפרדת דת ומדינה, אלא בעד הפרדת דת מפוליטיקה. החזון הגדול מדבר על יצירת "המודל הקהילתי"; כל אדם יירשם לקהילה כרצונו, ובהתאם למספר הנרשמים, הקהילות יתוקצבו. התקציב שמגיע ממשרד הדתות, יחולק לפי דמוקרטיזציה של מדינת ישראל. כמו בקופות חולים, אותן מתקצבת מדינת ישראל בהתאם למספר האנשים הרשומים בהן.

לפי מודל זה, יהיו בין 4-5 קהילות גדולות, שיספקו את שירותי הדת, כך שתהיה תחרות בין הגופים הציבוריים הללו. זה חזון גדול, אך הוא אפשרי כי יש בו דמוקרטיה. בשבועיים האחרונים הם מנסים לקדם מצע קואליציוני חדש שהחידוש שבו הוא שהמילים "סטאטוס קוו" לא יהיו כתובים בו. בנוגע לחשש משחיתות שתתקיים אם מודל זה ייושם, קיימים מנגנוני רגולציה שאמורים למנוע את המצב.

עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג – יועצת משפטית של ארגון קולך – פורום נשים דתיות.

עו"ד שפירא-רוזנברג רוצה לדבר על נקודת המבט של הנשים האורתודוקסיות. ארגון קולך הוקם לפני 13 שנה, בשל המחיר שמשלמות נשים כתוצאה מכך שבישראל יש תמיכה בבתי דין רבניים, עובדה שגורמת לכך שכל אישה שבויה במערכת שוביניסטית בה רק גברים יכולים להיות רבנים.

העובדה שהדת משתמשת בכוח, וכופה את ההוראות ההלכתיות על האזרחים, גורמת ל"החצנת עלויות", בשם הרצון של האדם לקיים את המצווה הדתית על אנשים אחרים. החצנת עלויות זו כוללת עגינות, חשש ממזרות ונשים מוכות. למעשה בשם ערכים דתיים אנו רואים פגיעה בזכויות אדם. הדבר הגרוע ביותר עבור נשים דתיות היא העובדה שההגמוניה הדתית משתמשת בחוק ובכלים של המדינה בכדי לאכוף כללים דתיים. הדת צריכה להיות בחירה אישית, כך שכל אדם יוכל לבחור את אורח חייו, מבלי שיהיה עיגון חוקי לדת מסוימת. לדעתה, לא ניתן להכריח אדם לשמור מצוות בשם אחדות עם ישראל, דבר שגורם לאנשים אחרים לשלם מחיר. קביעת המדינה שיש לכבד את ערכיה של הקבוצה החרדית, יוצרת מצב שמי שמשלם את המחיר היא קבוצת הנשים החרדיות.

לדעתה, המדינה בנויה על ערכים ליברליים. בענייני דת ומדינה יש לאפשר בחירה אישית. שירותי הדת צריכים להינתן לפי הצורך של התושבים, מבלי שיהיו חוקים שיכפו על האזרחים את הדת.

ד"ר הלל סומר – בית ספר רדזינר למשפטים, הבינתחומי הרצליה

כשמדברים על מודלים חדשים ליחסי דת ומדינה, ד"ר סומר בוחן את המודל הישן בו מתקיימות  שתי סיסמאות – סטאטוס קוו מחד, ומדינה יהודית ודמוקרטית מאידך. בנוגע לסטאטוס קוו, ברור שהוא לא באמת קיים. הסטאטוס קוו נשחק משני הקצוות, מצד אחד, חנויות בעבר לא היו פתוחות בשבת, ולא נמכר חזיר, אבל גם לא היו קווי מהדרין. מושג שאמור היה להיות יתרון הפך לחיסרון. לאורך השנים, התרחש מאבק של הגופים החרדים להגיע לסוג של שוויון, מנחיתות עד לכניסתם לתהליך הפוליטי, בנוסף לכך, התקיים גם מאמץ להשפיע על סדר היום של מי שלא מקיים אורח חיים חרדי.

בנוגע לשאלה היכן צריכים להיווצר המודלים החדשים, בכנסת, בבית המשפט או באקדמיה, ד"ר סומר סובר כי בעוד שהכנסת איננה המקום המתאים כשמדובר בתהליכי עומק, בית-המשפט אמור לעסוק בעניינים אינדיבידואליים. ד"ר סומר מדגיש את החשיבות בכך שהתהליך שייבחר בסופו של דבר יהיה כזה שבו הסטאטוס קוו הקיים יוחלף בהסדר שלם חדש, שיוסכם עליו שהוא יהיה הסטאטוס קוו החדש לתקופה ארוכה מאוד. במצב זה יופסק החיכוך המתמיד, דבר שיהווה יתרון עצום. בדיון שיתקיים עדיף לדון בסוגיות הליבה ולא בנושאים זניחים כמו שעון קיץ למשל. מעניין יהיה לראות כיצד הממשלה החדשה תתמודד עם הסוגיות הללו.

בחזרה לתוכן העניינים

*

מושב שני: חופש מדת ודיני משפחה.

משתתפים: פרופ' אמנון רובינשטיין, ד"ר חנה קהת ועו"ד הדס תגרי.

פרופ' אמנון רובינשטיין – מי שקורא את מגילת העצמאות ואת חוק-יסוד כבוד האדם חירותו עלול להגיע למסקנה כי ישראל הינה מדינה ליברלית קיצונית שמכבדת את האדם האינדיבידואלי. התמונה המצטיירת מקריאת החוק היא שהאדם האוטונומי הוא מרכז חייה ואין כל בעיה של חופש דת וחופש מדת ונתפסת כליברלית יותר מאשר הצ'רטר הקנדי או מגילת הזכויות של ארצות הברית. אך המציאות, מיומה הראשון של מדינת ישראל, היא הפוכה וסותרת את שנאמר בהכרזת העצמאות. כלל הממשלות, כולל הראשונה שנמנית על מנסחי הכרזת העצמאות, פעלו במישרין ובעקיפין כנגד זכויות האזרח, ובכלל זה חופש דת וחופש מדת. אילו בית-המשפט העליון בשנת 1948 היה מקבל את הכרזת המדינה כמסמך חוקתי היינו נמצאים בעידן אחר, אך בית-המשפט הניח כי הכנסת תקבל חוקה ולא העלה על דעתו שלא ימצא פתרון. ההסכמים הקואליציוניים, שסעיפים רבים בהם מתייחסים לנושא של דת-מדינה, פוגעים רבות בזכויות חלק גדול מהציבור.

הפגיעה נעשית על-ידי כפיית הדין הדתי והמשפט הדתי על אלו שאינם רוצים בכך. אין מדובר רק בבעיה של האוכלוסייה החילונית, אלא גם פלגים בתוך הציבור המסורתי ואף הציבור הדתי-לאומי חשים תחושת כפייה על-ידי האורתודוקסיה השולטת במנגנונים אלו.

בהתייחס לתפיסת הרב-תרבותיות עלינו לענות על השאלה האם הציבור המסוים, שלא רוצה שיכפו עליו מצוות דתיות, הוא בבחינת מיעוט או רוב? לכאורה, מדובר ברוב ואף בית-המשפט העליון ציין כי זה אינו זקוק להגנה, שכן הרוב יכול לכפות עצמו על ידי בית הנבחרים, אך תמונת המציאות הפוכה היא. אף אם מדובר ברוב מוצק בכנסת ישראל אין הדבר בא לידי ביטוי במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, וזאת בין היתר בשל העובדה כי החרדים הינם לשון המאזניים במערכת הפוליטית. לו הסכמים קואליציוניים אלו היו עומדים למבחן בג"צ, אזי חלקים שלמים מהם היו מתבטלים שכן הם בלתי חוקיים בעליל. הניגוד הקיים כיום בין הצבעת הציבור בשטח וכפי שמתבטא בסקרי דעת קהל בנושאים הקשורים לדת ומדינה לבין הצבעת חברת הכנסת במליאה (בייחוד בעת קיום משטר הצבעה קואליציוני) וההסכמים הקואליציוניים לא יוכל להמשיך להתקיים במשך זמן רב נוסף.

היבט נוסף עליו יש לתת את הדעת הינה התמרדות הציבור בנושאים אלו. לפי השנתון הסטטיסטי, מספר הזוגות שחיים ללא נישואין הוכפל פי 2.5 בעשור האחרון. נוסף על כן, אנו עדים לכך שרבים בוחרים להתחתן בנישואים אזרחיים מעבר לים. האם מדובר במרד בפועל של הציבור המסוים או שמדובר בקבוצה שולית?

לכאורה, ציבור זה הוא רוב, אך אנו מודעים לכך שרוב יכול להיחשב כמיעוט שזקוק להגנה. בלימודי הרב תרבותיות יש פרק שלם המתייחס לפמיניזם. נשים הן הרוב – אך הן זקוקות להגנה. אם כך, אולי אכן מדובר ברוב מבחינה מספרית, אך מבחינה מהותית מדובר במיעוט.

ד"ר חנה קהת, מייסדת ומנכ"לית של ארגון "קולך":

תחילה יש להתייחס לכך, ששני הגורמים שאנו מכירים בהם כיום כגורמים שוללי חופשי דת: הרבנות והסכם הסטטוס קוו – נוצרו לצרכים שונים מאלו אשר הם משרתים כיום. מוסד הרבנות הוקם בכדי לתת ייצוג דתי לישראל, ואילו הסכם הסטאטוס קוו נועד בכדי למנוע התנגדות להקמת המדינה מצד קבוצות חרדיות מאגודת ישראל, ולהראות פנים מאוחדות של כלל היהודים אל מול אומות העולם.

בשנות הראשונות לקיומה של המדינה המיעוט החרדי חי בחששות ובחרדה להישרדות. לעניין זה, ניתן לציין את סיפורו של החזון איש, שסיפר כי בשנת 1949 בכה מהתרגשות בעת אפיית מצות בחג הפסח, כי לא האמין שהחילונים יאפשרו לו לעשות כן. זוהי עדות לחרדה הקיומית ההיסטרית של החברה החרדית באותה עת. בפסיכולוגיה של קבוצות ניתן לזהות את הקהילה החרדית ביסודות הקיומיים שלה כקבוצה של fight or flight, היינו להילחם או לנוס. המצב הזה עתיד להשתנות, שכן ממיעוט נרדף הופך הוא להיות מיעוט כוחני ששולט בכוח הזרוע השלטוני (מוסדות הרבנות, בתי הדין הרבניים) ולא בבחירות דמוקרטיות בכל מוסדות הדת במדינה. הליך בחירת הדיינים מלווה בהתנהלות של עסקאות פוליטיות ומדובר במשרה  לכל חייהם, אשר רק במקרים חריגים ביותר המכהנים בה מועברים מתפקידם. אך מוסדות אלו לא משרתים את הקהילה הזו, הם לא נזקקים לעזרתם של הרבנים הציונים וכפופים למוסדות עצמאיים.

הכוח העצום שניתן לקבוצה זו במוסדות השלטון מאפשרת להם להדיר זרמים אחרים ביהדות, ואף פסילת גיורים שנעשו על-ידי בתי-דין אורתודוקסיים בארצות-הברית. לתפישת ד"ר קהת, הם אינם לוקחים בחשבון את המשמעות של של ההחלטות שהם מקבלים על חייהם של הפרטים. משפחות שלמות שחיות כיהודיות בזהות דתית, התגיירותם נפסלת (אגב הליכי גירושין) וכתוצאה מכך המשפחה מנושלת מהאזרחות שלה. המצב האבסורדי הוא שאזרחים אשר מנסים לברוח מאפשרות עתידית לבוא במגע עם בתי-הדין הרבניים ובוחרים במסלול של נישואין אזרחיים או לחיות כידועים בציבור, מוצאים עצמם לא אחת נכפים על-ידי המערכת להתדיין שם.

נראה כי קבוצה זו של דיינים כיום מתנהלת כמוסד פקידותי, אשר פטור בעיון האמתי בסבלו של האדם אשר ניצב בפניו בהליך המשפטי. בעבר, רבנים בקהילות באירופה נאלצו לראות את האישה העגונה והמיוסרת בעיניהם בעיירה ולכן הרגישו חמלה רבה כלפיה, אך המצב הקיים שבו הם מתייחסים לעניין כתיקים, והאנשים הם רק צדדים לסכסוך, מאפשר לדיינים להתייחס לנשים העגונות בצורה מחפירה. זוהי תמונת המצב העגומה בבתי הדין הרבניים. כמובן יש לסייג ולהוציא מן הכלל גם דיינים יראי שמיים, אך לצערנו מדובר במיעוט. המערכת הזו יוצרת נזקים שפוגעות ביהדות ובכלל ישראל, אך במיוחד ובצורה אגרסיבית באוכלוסיית המוחלשות – נשים וילדים. הדוגמאות לסיפורים טראגיים של נשים עגונות מוכרים לנו, אך ישנם עוד סיפורים רבים. כך למשל, חיילת, עולה בודדה, ממשפחה קונסרבטיבית רצתה לומר קדיש בפני המחנה הצבאי, לאחר מות אביה כפי שאביה ביקש בצוואתו, אך הרב הצבאי אסר אליה. הנורמות החרדיות מדירות נשים גם בצבא. שוב גם כאן, לא כל הרבנים הם כאלה, אך זהו המקרה הספציפי.

כאשר אנו בוחנים מודלים של פתרון יש להתייחס לכך שישנם אזרחים במדינה שגם בעתיד יבחרו ללכת בדרך נישואים כדמו"י, ולכן יש לוודא שגם בעתיד נשים לא יהפכו להיות פוגעות על-ידי הממסד הדתי בשם הדת, כפי שנעשה כיום. נוסף על כן, במקום בו רשויות השלטון והאכיפה לא יכולות לספק בטחון לילדים ולנשים אין מקום להעניק הסדר קהילתיים, אשר מאפשרים לקהילה החרדית והערבית לברוח מן הנורמות המוסכמות בחברה (ניצול והתעללות בילדים, ניצול האישה לילודת יתר, רצח על כבוד המשפחה). החברה כיום אינה עושה מספיק בכדי לדאוג לרווחתן של קבוצות אלו ולכפות עליהן נורמות התנהגות מקובלות.

עו"ד הדס תגרי 

 סיווגו הדתי של אדם הייתה מקבלת משמעות מועטה, אם בכלל, אלמלא השלכותיו בתחום המשפחה. סיווגו הדתי של אדם קובע עבור הפרט עם מי הוא יכול לכרות ברית נישואין, כיצד תקבע אבהותו של אדם והאם הפרט חייב או זכאי במזונות. מעבר לכך, הסיווג הדתי מגדיר את רמת אזרחותו של אדם. תהליך זה מתעצם לאור ההגדרה של מדינת ישראל כיהודית וההבחנה הפוליטית בין יהודים וערבים, כפי שבא לידי ביטוי לדוגמא בהקצאת קרקעות. אף על פי שבקרב האוכלוסייה היהודית אנו שומעים לא אחת קריאה לשינוי מערכת דיני המשפחה, לא נראה כי הכוונה היא לשינוי יסודי אשר יערער את המערכת כולה, אלא רק לשינוי אשר יהיה בעל השלכות פנימיות על האוכלוסייה היהודית. ממגמת הסקרים ניתן לראות כי האוכלוסייה היהודית אינה מתייחסת לסוגיות של האוכלוסייה הערבית, אלא רק לסוגיות הפנים יהודיות.

מערכת דיני המשפחה לא מפרטת כללים מהותיים לקביעת סיווגו הדתי של הפרט, להוציא חריג קטן לעניין המרת דת. למעשה, אף מערכת לא קובעת שסיווג דתי יהיה על-פי דוקטרינה דתית (כך למשל, בעניין יורם קניוק, אשר ביקש למחוק את סעיף היהדות מתעודת הזהות, הוחלט לאפשר לו, וזאת למרות שלפי הדוקטרינה הדתית לא ניתן להמיר או לבטל את השתייכותך הדתית). לעניין זה, הרישום במרשם האוכלוסין הינו בעל משמעות סמלית בלבד (ראו למשל עניין פונק-שלזינגר ועניין בן-ארי). הסיווג הדתי שמבוצע על-ידי מערכת דיני המשפחה מתבסס על הדוקטרינה הדתית המחמירה ביותר ובעל השפעות מרחיקות לכת. אף שלהליך זה השלכות מרחיקות לכת, ניתן לראות מקריאת פסקי הדין כי מערכת בתי המשפט אף לא חשה צורך להסביר את סיווגו הדתי של אדם, אלא תופסת פעולה זו כמובנת מאליו.

 הבחינה מתבצעת לשני תחומים מרכזיים:

גירושין ונישואין – קביעת סיווגו הדתי של אדם נעשית לא אחת אגב נישואין או גירושין של האזרח. סיווגו של אדם כלא-יהודי יכולה להוביל להוצאת אדם מחוץ למעגל הזהות היהודית ואף לשלול אזרחותו, במידה וקיבל אותה במקור במסגרת חוק השבות. אומנם קיימת בפני בני זוג בעלי סיווג דתי שונה להתחתן בנישואין אזרחיים בחוץ-לארץ, אך הדבר לא ישנה את הזהות של הקהילות אליהם הם משתייכים. לעניין זה, חשוב לציין כי העובדה שערבים ויהודים אזרחי מדינת ישראל אינם יכולים להתחתן לא נתפסת כבעיה בפני רוב הציבור,  ויש המציינים כי מערכת דיני המשפחה מסמנת גבולות שהם הרצויים בין שתי הקהילות. לעניין גירושין, מצב אבסורדי שורר במערכת דיני המשפחה של בני הדת הנוצרית-מארונית אשר אינם יכולים להתגרש לפי דתם, ועל-כן ממירים את דתם בכדי לקיים הליך גירושין. לעניין זה, ניתן לציין כי סירובה של אישה , בת הדת הנוצרית-מארונית, להמיר את דתה בכדי לאפשר קיום הליך גירושין הוביל את בית המשפט לענייני משפחה בחיפה לפסוק כי פעלה בחוסר תום-לב ועל כן חייבת בפיצויים לבעלה (לקריאת פסק-הדין).

הורות, אימוץ ומשמורת חוקית – סיווגו הדתי של אדם משליך כמובן גם על סוגיות אלו. לדוגמא, סיווג בין-דתי אסור בחקיקה, ואין לכך חריגים. פרט המסווג כיהודי מנוע מלטעון בפני בית המשפט כי אינו אביו של בן אשתו, בכדי שהילד לא יוגדר כממזר. אישה המסווגת כבת הדת המוסלמית יתכן כי תאבד משמורת על הילדים עקב גירושין.

כפי שניתן לראות, ההשלכות של סיווגו הדתי של אדם אינן תמיד עקביות והן מעוצבות בהסדרים משפטיים וחוקתיים המושפעים מגורמים שונים. לעניין זה אולי ראוי לציין שעל-אף הניסיון ליצור קולקטיב יהודי אחיד, אנו עדיין נתקלים בכך שהממסד הדתי עורך הבחנות אתניות בין אשכנזיים ומזרחיים, דבר הפוגע ביצירת קולקטיב יהודי אחיד אל מול המיעוט הערבי.

בחזרה לתוכן העניינים

*

מושב שלישי: דת ומגדר – נשים, דת והמדינה הליברלית.

משתתפים: פרופ' פרנסס רדאי, פרופ' מנחם מאוטנר, ד"ר נויה רימלט וגב' ענת הופמן.

רק בשנים האחרונות נעשו צעדים רציניים לקראת הבטחת עקרון השוויון בין המינים, שכן מעמד הנשים נקבע עדיין על-ידי הדת וכל עוד הן כפופות למנגנון זה, לא יהיה שוויון מלא. לדעת פרופ' פרנסס רדאי, נשים נמצאות במלקחיים בין הליברליזם לבין הדתות, ובעוד שהליברליזם היה פעם אידיאל, כיום הניאו-ליברליזם, המתאפיין בתחרות בלא ריסון, דוחק נשים מהתחום הציבורי. זרם זה דוחק נשים החוצה שכן יש להן אחריות ביתית וציבורית, נוסף לדחיקתן על-ידי הדתות.

המושב דן בצד אחד של המלקחיים. CEDAW, אמנה הנוגעת בהפליית נשים, דוברת בלשון של פרקטיקות של הפליית נשים בתרבות, בלא שימוש במילה דת. לטענת פרופ' רדאי, דת, שהיא חלק מתרבות, לא נזכרה מפורשות באמנה מתוך חשש של מנסחיה. למעשה, הדת היא תחום של תרבות אשר עושה קודיפיקציה לתרבויות שונות, הן על ידי שימוש במילה הכתובה והן על ידי מנגנון של פרשנות ושיפוט, כאשר הגברים הם אלה האחראים ליישום הפרשנות והשיפוט בכל הדתות המונותיאיסטיות. כמו כן, יש לתחום זה אף פן ציבורי, שכן השופטים המפרשים את הדת הם גברים, המסרבים לאפשר לנשים להגיע לתפקידי שיפוט. לדעתה, אין סיכוי שתהייה אפיפיורית אישה בכמה דורות הקרובים.

פרופ' מנחם מאוטנר עסק בהדרת נשים חרדיות מלימוד תורה, דבר הבעייתי מבחינתו במיוחד לאור הגישה הליברלית אשר הערך המרכזי שלה הוא השוויון. לטעמו, נשים אלה חסומות מלמלא תפקידים פוליטיים ושיפוטיים, תוצאה הנגזרת מאי-לימוד תורה, וכך הן מודרות מספֵרות קריטיות חברתיות ואף מהחוויה העילאית של הדת היהודית.

פרופ' מאוטנר מציין בדבריו כי אלו הן פגיעות קשות בנשים הן מבחינה התאוריה הליברלית והן מבחינת המשפט. השוויון מתבסס על שתי תיאוריות מרכזיות. הראשונה, היא התורה של קאנט, לפיה חוסר שוויון מהווה פגיעה באנשים אחרים שכן הוא הופך אותם, לכאורה, נחותים מאחרים, מכאן שערך השוויון הוא יחס מוסרי שווה לבני אדם. התיאוריה השניה היא התורה ההומניסטית. בכל חברה יש ספֵרות של פעילות אנושית ושגשוג אנושי, והשוויון מחייב כי לכלל בני-האדם תהיה האפשרות להיות פעילים בכלל הספֵרות. מצב בו ספרה מסוימת תהיה חסומה בפני חלק מהאנשים, כך שאלו לא יהנו משגשוגה, אינו מתיישב עם הדמוקרטיה המודרנית.

בכדי לבחון את נושא הדרת הנשים החרדיות מלימודי התורה יש תחילה לבאר את המונח, תוך שימת דגש על שונותו מהמונח הפליה. הפליה היא מצב בו קבוצה אחת מקבלת פחות מאחרות, כאשר הפגיעה בגינה היא פגיעה כללית באנשים כחלק מקבוצה, אך הפגיעה היא בראשונה בקבוצה. לעומת זאת, הדרה היא מצב שבו מתקיימת פעילות חברתית ואדם מסוים מודר מלהשתתף בה. במצב זה כל בני האדם יכולים לקחת חלק בפעילות מסוימת, היה והם מעוניינים בכך, מלבד אותו פרט ספציפי. ההדרה מיוחדת בכך שמצביעים על פרט ספציפי ומאבחנים אותו כנחות.

כשאנו מתייחסים לתופעה חברתית יש להבינה ככל האפשר. משכך, פרופ' מאוטנר מנסה להבין את ההדרה של נשים חרדיות מלימוד תורה ולבחון אותה כמשפטן ליברלי.

הטיעון החרדי שמצדיק את ההדרה כתוב בדברים יא' האומר "ולימדתם את בניכם", מכאן שחובת לימוד תורה חלה ביחס של אבות לבניהם בלבד. במסכת זוטא ניתן לראות הסלמה שכן רבי אליעזר אומר כי כל המלמד ביתו תורה כאילו לימדה תפלות. ההסלמה מגיעה לשיאה בעקבות הרמב"ם, אשר חוזר על דברי רבי אליעזר, מכיוון שעליו נסמכים החרדים. נוצר מצב שבו החברה החרדית ניתלת באילן גדול (הרמב"ם) חרף העובדה שידוע שהיו פרקטיקות של חריגה מדברים אלה. דוגמה לחריגה מההסלמה היא שאיסור ללמד בנות חל רק על התלמוד, כלומר לאב אסור ליטול יוזמה ללמד את בתו, אך יכול שמותר ללמד מצוות מעשיות. ישנם מס' טיעונים בחברה החרדית כנגד לימוד תורה את הבנות.

הטיעון החרדי הוא טיעון פורמליסטי גרידא, אשר נסמך כולו על דברי הרמב"ם. לטענת החרדים המחזיקים בטיעון זה, בניגוד לחילונים החיים במודרנה המקדשת את החדשנות ומשתחררת מהמסורת (הסתמכות על נאורות), החברה החרדית נסמכת על המסורת ועל הפרטים החרדים לקיימה. מכאן, שאף אם ישנו גבר חרדי אשר פחות שלם עם האיסור ללמד תורה את בתו, עליו לציית לו.  אם כן, הדרת נשים מלימוד תורה היא תוצאה של מחויבות למסורת הקיימת בחברה החרדית, ההפוכה מהמודרנה הנסמכת על חדשנות והשתחררות.

טיעון אחר מסתמך על הסכם זבולון ויששכר. על-פי מדרש זה, שבט זבולון היו יורדי ים ושבט יששכר לומדי תורה. פועל יוצא של סידור זה הוא, כי הגביר יכול לפרנס את התלמיד, מכאן שהמצווה של לימוד תורה בעצם מתקיימת בשותפות. מדרש זה עובר תפנית בשנות ה-50 ומפורש כך שעל נשים חרדיות לפרנס את בעליהן, וכך הן לומדות תורה על-ידי שליח, באשר הן יוצרות את התנאים הנדרשים עבור בעליהן.

לדעת פרופ' מאוטנר, הטיעון הקאנטיאני לפיו נשים חרדיות סובלות מערך עצמי נמוך אינו נכון במקרה מסוג זה, שכן תפיסת הנשים החרדיות את עצמן היא גבוהה משום שהן רואות עצמן כלומדות תורה, אפילו אם לא במישרין. אם זאת, על פי התפיסה ההומניסטית, לא ייתכן מצב שבו תהייה הפליה חברתית כלפי נשים, מכאן, שאף אם מבחינת הנשים עצמן הן עומדות בציווי למידת התורה, הרי שאין בכך ממש.

טיעון נוסף הוא טיעון ערכי היסוד- בחברה החרדית יש שני ערכי יסוד, לימוד תורה וגידול ילדים, אשר יכולים להתקיים על-ידי חלוקה בנטל, כאשר גברים לומדים תורה ונשים מגדלות את הילדים. לפי טיעון זה בידי הנשים מופקד עתיד הילדים, הדבר החשוב ביותר, מכאן שיש להן ערך עצמי גבוה. נראה, כי גישתו של קאנט לא תבקר הטיעון, בניגוד לגישה ההומניסטית, לפיה אי לימוד התורה אינו מאפשר שגשוג ומימוש עצמי לנשים החרדיות, וכך מדיר אותן מתוך החברה החרדית.

לדעת פרופ' מאוטנר, הדרת נשים בחברה החרדית היא בעיה קשה וחמורה, זאת משום שהתפיסה בחברה החרדית היא שלימוד תורה הוא הדבר העילאי ביותר. בנוסף, באמצעות הדרתן מלימוד תורה, חסומות נשים חרדיות מהזירות שבהן נופלות הכרעות. לכן ניתן לראות כי הבעיה היא הומניסטית ולא קאנטיאנית.

ד"ר נויה רימלט התייחסה לעניין הדרת הנשים באוטובוסים. הבנה מעמיקה של הדרת הנשים באוטובוסים מאתגרת תובנות מסורתיות בין המשפט הליברלי לבין תפיסות דתיות. יש לבחון את המקרה ברמת המאקרו ולהסיק מסקנות ברמת המאקרו ממקרה זה ביחס למפגש בין המדינה הליברלית לבין המיעוטים האנטי ליברלים החיים בתוכה.

בישראל יש כ-70 קווי אוטובוס בינעירוניים המשרתים בעיקר את הציבור החרדי ובהן נפתחת הדלת האחורית לנשים, דבר המהווה תופעה חדשה ששורשיה בסוף שנות ה-90. לטענתה, ההפרדה, הכפויה לעיתים, מתקיימת בחסות המשפט. כאשר, אמנם הפרדה כפויה היא פסולה, כך שאסור לכפות על נשים לשבת באחורי האוטובוס, אך היה והיא נעשית באופן וולונטרי, היא לגיטימית, והמשפט מסייע לה באמצעות פתיחת הדלת האחורית.

פסק הדין בעניין רגן, אשר ביסס את תורת ההפרדה הוולונטרית, מבוסס על שלוש הנחות:

צורך שהתפתח בשנים האחרונות עקב צפיפות מחד והקצנה מאידך.

אמנם אסור לכפות את ההפרדה, אך היה והיא וולונטרית, היא לגיטימית. ד"ר רימלט טוענת כי באמצעות שימוש בהנחה זו, בית-המשפט מעביר את הדיון משאלה של צורך, לשאלה של זכויות, היינו האם יש לחרדים זכות לבקש הפרדה באוטובוסים.

לבית-המשפט יש כלים להבחין בין כפייה לרצון, מכאן שניתן יהיה למנוע הפרדה בכפייה.

הפרקטיקה של ההפרדה באוטובוסים מבוססת על שני אלמנטים, איסור כפייה ופתיחת הדלת האחורית. לדעת ד"ר רימלט, ההנחות של בית-המשפט הן שגויות ולכן המסגרת המשפטית (פתיחה מאחורה) היא בעייתית.

ראשית, עלינו להבין כיצד נוצרה ההפרדה. תשובה אחת היא שההפרדה היא תוצר של פעולות רשויות השלטון, המתבטאת במדיניות של משרד התחבורה שקיבלה עידון מעולם המשפט. תשובה שנייה היא, שלהפרדה היו שני שלבים- בשלב הראשון, הוקמה וועדת לנגנטל על-ידי שר התחבורה (1997), אשר בחנה האופציה להסדיר את ההפרדה. באותה תקופה לא הייתה הפרדה. הוועדה דנה בנושא והמליצה שתהייה הפרדה וולונטרית על-ידי שילוט, פתיחת הדלת אחורית ומתנדבים שיבקשו שתתבצע הפרדה. המלצת הוועדה הייתה להתחיל בניסוי של שני קווים בבני-ברק. אם הניסוי ינחל הצלחה, המליצה הועדה שפרקטיקת ההפרדה תמשיך בירושלים. יוער, כי המלצות הוועדה אומצו במלואן.

הוועדה הוקמה מפנייה משותפת של אגד, דן ונציגים של הציבור חרדי. הבעייתיות בהמלצות הוועדה נעוצה בכך שאלה  אשר ביקשו להקים את הוועדה, היו בעלי רוב בה, דבר אשר מסביר את המלצות הוועדה. הפנייה של אגד, דן ונציגי החרדים לשר התחבורה, נוצרה עקב שילוב אינטרסים בין מיעוט מתוך החרדים, אשר היה מעוניין בקידום ההפרדה והבין כי עליו לרתום אליו את התשתיות של התחבורה הציבורית, לבין חברות התחבורה הציבורית, אשר קיבלו הבטחה שמחד יומלץ לציבור החרדי להשתמש בשירותים שלהן, ומאידך תוקם מערכת תחבורה עצמאית שתאכוף הפרדה, היה והן לא ישתפו פעולה. ד"ר רימלט מציינת כי כאשר פנו גופים אלה לשר בנוגע ליישום פרקטיקת ההפרדה, נאמר לו כי זה יגשים את רצון הציבור החרדי, חרף העובדה שמחקר של אגד משנת 2000 קבע כי שיעור התמיכה בהפרדה בקרב הציבור החרדי היה נמוך. יוער, כי אגד לא הסכימו לחשוף את המחקר המלא, אלא רק את תוצאתו.

בשלב השני, לאחר אימוץ מסקנות הוועדה, הייתה עתירה של שדולת הנשים, בטענה להעדר נתונים אמפיריים שמבססים תמיכה בהפרדה, שהרכב הוועדה קבע את התוצאה מראש, וכן שלא ניתן לסמוך על המתנדבים אשר יימנעו מלכפות את ההפרדה. משרד התחבורה טען, כי ההסדר גובש בגלל צורך שעלה מתוך החברה החרדית. בפועל, בג"ץ שכנע את העותרות למחוק את העתירה.

כאשר נמחקה העתירה ניתן הכשר משפטי ואף מהותי ונורמטיבי על ידי בית-המשפט ליישום ההפרדה, כך שבית-המשפט הציג, דה פקטו, את ההפרדה כצורך של האוכלוסייה החרדית.

משנת 2000 ההפרדה באגד התרחבה, כאשר יש שיתוף פעולה הדוק של אגד והעסקנים החרדים, עד לרמה של אכיפה כוחנית של ההסדר, חרף העובדה שההפרדה בבני-ברק בקווים העירוניים נכשלה (בבני ברק יש קווים מעורבים) , ואילו דווקא בקווים בינעירוניים, בהם יש זמן להשלטת סדר על-ידי "המתנדבים", לעיתים בכוח, התאפשרה התפתחות הפרקטיקה.

בשנת 2007, כאשר היו 30 קווי הפרדה, הוגש בג"ץ שני כנגדה (עניין רגן). כאשר הוכרעה העתירה בשנת 2010 היו כבר 70 קווים. על מנת להכריע בעתירה, בג"ץ הקים וועדה נוספת אשר בדקה מהי עמדת הציבור החרדי כיום ביחס להפרדה. מסקנות הוועדה היו, כי להפרדה יש תמיכה נרחבת. לדעת ד"ר רימלט, כאשר קוראים את דו"ח הוועדה, מגלים שיש גם התנגדות להפרדה, אך רובם המוחלט של החרדים המתנגדים להפרדה, לא הסכימו להופיע בפני הוועדה. משכך, עולה ממצא כפול מעבודת הוועדה, מחד ישנה תמיכה על הנייר בהפרדה, אך מאידך ישנם מתנגדים לה אשר קשה להעריך את מספרם ומשקלם, עקב הקושי הטמון בהבעת התנגדות גלויה להסדר. המורכבות של הדו"ח נעלמה בפסק דינו של בג"ץ, שאימץ את ההמלצות במלואן וכך הכשיר את ההפרדה הוולונטרית, תוך המשגת הזכות להפרדה וולונטרית.

יש להבין את המסגרת הרעיונית של פסק הדין על מנת שתהייה האפשרות לעמוד על הבעיות העולות ממנו, הן ברמת המיקרו והן ברמת המאקרו.

בית-המשפט מפי השופט ג'ובראן אומר, שהתחשבות בדת היא מותרת, כל עוד לא כופים על אדם אחר את מצוות הדת. הליברליות הרב תרבותית מכירה בזכות הפרט לאוטונומיה על-ידי איזון בין הזכויות והאינטרסים. עולה מדברים אלה שהדילמה היא של רב תרבותיות הנפתרת באמצעות גיוס השיח הליברלי. ד"ר רימלט מציינת, כי ישנן שלוש תמות מרכזיות שבית-המשפט מזהה בהקשר של הרב תרבותיות: הבינארית, הליברלית והמכלילה.

התימה הבינארית, לפיה בית-המשפט מסתכל על הדילמה ושואל את עצמו מה תפקידי? האם לאבחן קבוצה תרבותית שיש להגן על זכויותיה עד לגבול מסוים בו נדרשת התערבותי? לדעתה של ד"ר רימלט, כאשר צוללים לעומקו של פסק-הדין ישנה בעיה בין הגנה על תרבות לבין מתן כוח למיעוט המשרטט את גבולות הקבוצה. לדעתה, יותר מהגנה על כלל התרבות, פסק -הדין נותן כוח למיעוט שיהפוך פרקטיקה לחלק מהתרבות.

התימה הליברלית, לפיה בית-המשפט ישרטט את גבולות המותר והאסור בכלים ליברלים, וכך ניתן יהיה לטעון שכפיית הפרדה מהווה פעולה אסורה, אך הפרדה ליברלית הינה פעולה מותרת.

התימה המכלילה, לפיה, בית-המשפט משקיף על האחר ומסתכל עליו במונחים מכלילים. לדעת ד"ר רימלט, מכיוון שעניין ההפרדה מצוי במחלוקת בתוך הציבור החרדי, ישנה בעייתיות במתן היתר לפעולה, שכן פועל יוצא של הדבר הוא ביסוסה כתרבות, תוך השתקת קולות אחרים.

גב' ענת הופמן (המרכז הרפורמי לדת ומדינה, יו"ר נשות הכותל) טוענת כי כיום ישנה מגמה של הצטמצמות ונסיגה של תופעת ההדרה הנשית באוטובוסים. לדעתה, הדבר נובע מכך שהמנהיגות החרדית, שהינה גברית, לא לקחה בחשבון את רצונן של הנשים, אשר כיום, בעידוד הרפורמיות, מתיישבות מלפנים.

עיקר דבריה נוגעים לעניין נשות הכותל והאם מותר להן להשמיע את קולן שם. המילה איזון, אשר באה מהמילה אוזן, אינה משקפת את המציאות, באשר לדעתה בית-המשפט, כאשר הוא מחפש לבצע איזון, נוטה להקשיב יותר לעסקנים מאשר לצד השני.

לדעת גב' הופמן, בחברה החרדית יש שלוש צורות של הפליית הנשים, אשר נדונו במושב זה, הדרה (אליה התייחס פרופ' מאוטנר), הפרדה (אליה התייחסה עלי ד"ר רימלט) והשתקה.

לדעתה, השתקה מעניינת במיוחד משום שאי אפשר לעצום את האוזניים. כאשר נשות הכותל מתפללות בכותל, הפרקטיקה שלהן כוללת התעטפות בטלית, קריאה בתורה ותפילות בקול רם. בפסק-הדין של בית-המשפט העליון שניתן בעניין, ניכר שאין בעיה שאישה אוחזת בספר תורה, וכן אין בעיה בהתעטפות בטלית, שכן זו אינה דומה לטלית של הגברים, אך יש למעלה מאלף עמודים על העובדה שנשות הכותל מתפללות בקול, מכאן שהסוגיה נמצאת במחלוקת איתנה.

לדעתה, השתקת הקול הנשי היא התופעה הבאה אשר ממשיכה את קו ההקצנה. היא מציינת, כי מלחמת ארגונה בהשתקה כוללת תביעה ייצוגית כנגד קול ברמה, תחנה חרדית בה לנשים אסור לדבר, על סך של 104 מיליון ש"ח, בשם כל הנשים החרדיות שהיו רוצות לשמוע נשים ולהישמע. היא מציינת כדוגמה, כי בפינת הבישול מקריאים מרשם של מישהי ואפילו לא אומרים את שמה. כך גם בפינות הנוגעות לשלום בית ולגיל הרך, בהן גברים מסבירים לנשים איך לטפל בעולמות שעליהם הן מופקדות.

לטענתה כלל טקסי הצניעות השונים מהווים ירידה בדימוי העצמי של הנשים החרדיות. למשל, אחד מן המנהיגים הדתיים, הרב יוסף, אומר שצריך לכער אישה בעיני כל הגברים חוץ מבעלה, להיאבק בצורך שלה להתייפות, כדי שחלילה גברים לא ייכשלו בגלל נוכחות נשים. לטענתה, הדבר גורם לנשים להרגיש כמיקרוב. בנוסף, זה גורם לגברים להקצנה של דעותיהם, על מנת שיקבלו מינויים. הדבר בא לידי ביטוי בתופעה לפיה מידת טהרתו של גבר בעולם החרדי נקבעת על-ידי המרחק שלו מנשים. היא מציינת, כי נשים, לפי הלכות הצניעות, הן מקור של חטא, מכאן שככל שישמור אדם על מרחק מהן, כך האדם יהיה יותר טהור. לצערה, הדבר אף חלחל לתודעת הנשים החרדיות, החוששות שמא גברים יחטאו בגללן.

לדעתה, נשות הכותל מייצגות את הדת במיטבה, שכן הן באות מכל הזרמים השונים של הדת, אך הן הצליחו לכתוב סידור שיהיה משותף לכולן, ממנו כולן מתפללות תוך רשות זו לזו להתפלל לפי מנהגיהן.

נשות הכותל נמצאות בכותל כבר 24 שנים בכל ראש חודש, וחרף העובדה שהציבור הישראלי קורא להם פרובוקציה, הן שם בשביל לבצע שינוי. היא מציינת, כי כל אישה שעשתה שינוי בישראל, טענו לגביה שהיא עושה פרובוקציה בהתחלה. לטענתה, הכוח של נשות הכותל הוא הבנה שהדת היא רב גונית ולמרות שיש זרמים שונים יש הסכמה. היא מציינת, כי כלל הטענות כלפיהן הן שהן לא מקיימות את מנהג המקום, אך מי שקובע את מנהג המקום הוא רב הכותל, מכאן שמדובר במעגל שוטה. כאשר, ההקצנה אצל החרדים נגרמת בגלל רצון של המנהיגים ללכד את הקבוצה. לדעתה, הדבר החשוב ביותר שיש להבין בקשר לציבור החרדי, הוא שאין הוא עשוי מקשה אחת, כך שהעדה הכי מחרידה גורמת להמשגה של החרדים למרות שיש עמדות אחרות שיכול שיש לתת להן מקום מרכזי.

בחזרה לתוכן העניינים

*

 

מושב רביעי: הסתה מטעמי דת – על היחס בין חופש הדת והסתה גזענית

מושב לכבוד ספרו החדש של פרופ' נתן לרנר : " Religion, Secular Beliefs and Human Rights"

משתתפים: עו"ד אלונה חגאי – פריי, פרופ' סילביו פררי, ד"ר אביעד כהן ופרופ' נתן לרנר.

 סילביו פרארי – חופש הדת והביטוי באירופה הינה סוגיה משפטית קלאסית: שתי זכויות אדם חשובות ובסיסיות המתנגשות זו בזו במסגרת משחק סכום אפס – קידום הזכות האחת יבוא על חשבון פגיעה בזכות השנייה. במקרים כאלו אין פתרונות קלים. אם זאת, חופש הביטוי הוא רכיב חשוב בחופש הדת – חייבים לאפשר לדעות דתיות שונות להישמע כדי שיהיה חופש דת אמתי. לכן, יש גם היבט מסוים בו הזכויות תומכות זו בזו. אנחנו נרצה לסקור באופן היסטורי כיצד טיפלו במתח הזה באירופה.

בתחילה, היו חוקים שאסרו חילול קודש (Blasphemy) בכל הנוגע לדת הרוב. למשל, באיטליה היה סעיף פלילי שאסר על התבטאות כנגד הדת הקתולית. החוקים הללו בעיתיים מכיוון שהם קבעו את החובה של המדינה לאכוף את הדת השולטת כאילו היא האמת האחת. במדינות אירופאיות רבות חוקים אלו שרדו במשך שנים רבות. האחרון מחוקים אלו התקיים עד 2008, כשבריטניה ביטלה את הקביעה לפיה לשון הרע כנגד דת יכולה להתקיים רק כנגד נצרות.

היו כמה תהליכים שהביאו להיעלמותם של חוקים אלו שאסרו על חילול הקודש. ראשית, נוצר גיוון דתי רב בקרב אוכלוסיית אירופה – בין היתר עקב תהליכי הגירה – מה שערער את הצורך להגן על דת הרוב בלבד. שנית, היה חילון של החברה האירופאית, שהטיל ספק בצורך הכללי להגן על הדת, מעבר לעובדה שזו דת המיעוט או הרוב. שיטות המשפט האירופאיות נאלצו להסתגל לשינויים הללו, ועשו זאת בשתי דרכים. בחלק מהמדינות האירופאיות נותרו חוקים שאסרו על חילול הדת שהוגמשו כדי להגן גם על דת המיעוט. למשל, בחוק הפלילי של יוון נקבע שאסור לעלוב בדת בציבור. מדובר בכמה מדינות שבהן החוקים הללו נאכפים לעתים רחוקות. החולשה של הסעיפים הללו היא שהם עונים על האתגר הראשון – טיפול בגיוון, אך לא עונים על האתגר השני – חילון. כלומר, הם לא עונים על הצורך של המדינה להיות ניטרלית בענייני דת. החוק הפלילי הגרמני מכיל סעיף חוק שקובע שגם דתיים וגם חילוניים מוגנים באותו האופן מפני פגיעה בתפישת העולם שלהם. עם זאת, זו דוגמה ייחודית מאוד לחוקי חילול הקודש. במדינות אחרות הוחלט לבטל לחלוטין את החוקים ולהשוות את הפגיעה בדת לכל פגיעה אחרת ברגשות. עם זאת, החוקים הללו לא לקחו בחשבון בצורה טובה את רגישות הציבור לפגיעה ברגשות הדת.

לכן היה צורך לחוקק סעיפים חדשים שמטפלים בנושא של פגיעה במאמינים. קבוצה ראשונה של סעיפים כאלו מגנה על רגשות הדת. דוגמה לכך היא סעיף מהחוק הפלילי של לטביה. באופן כללי, סעיפים מסוג זה אומצו במדינות מעטות, בעיקר במזרח אירופה. סעיפים אלו לא עובדים כראוי ויש להם מספר חולשות. ראשית, המושג של רגשות הדת והציבור די עמום. שנית, הרגשות של אדם או של קבוצת אנשים יכולים להיפגע במגוון דרכים, ביניהם ביקורת, שאנחנו לא רוצים בהכרח לאסור. למשל, באיטליה, ב-1965, הצגת מחזה נאסרה מכיוון שהיא ביקרה את יחסו של האפיפיור פיוס ה-12 לנושא השואה. שנית, גם כשמדובר בלגלוג או העלבת הדת ולאו דווקא בביקורת עניינית, מדובר לעתים בדברים שנרצה להגן עליהם. דוגמה לכך היא הקריקטורה של מוחמד שפורסמה בדנמרק. הסיבה לכך שסאטירה כזו חשובה היא שמדובר, לדעת תומכיה, בחלק מהדיון הציבורי ובאמצעי יעיל להילחם בהקצנה דתית. כך עולה הסוגיה הקשה של החלטה האם הביקורת או הסאטירה על הדת מקדמות את הדיון הציבורי – איזה ערך יש בהן. שלישית, מדינות רבות לא מפגינות ניטראליות דתית מכיוון שהן לא מגנות על חסרי-דת.

רוב המדינות הלכו בנתיב אחר. הן ביטלו את סעיפי חילול הקודש, ולא חוקקו חוקים חדשים שמגנים על רגשות הדת. במקום, הן חוקקו חוקים לפיהם העלבת אנשים דתיים הינה מעשה פלילי. בהולנד למשל נקבע שהעלבת קבוצת אנשים בשל דתם הינה אסורה. במקרה זה החוק לא מדבר על רגשות הציבור אלא על בני אדם מסוימים. בנוסף, מדובר על העלבה או הכפשה ולא על פגיעה. הבדל שלישי הוא שחוקים אלו לא מגנים על הדת באופן מיוחד – הם מטפלים במאפיינים תרבותיים ואישיים אחרים שאסורה העלבה בגינם, כשהדת היא רק עוד מאפיין. סעיפים אלו בדבר העלבה דתית פופולאריים מאוד באירופה ונאכפים לכל אורכה ורוחבה, למעט במספר מועט של מדינות. הסיבה לכך היא שהם מתאימים למדינות חילוניות, ובה בעת מתאימים למדינות בהן קהילות דתיות מגוונות. כלומר, הם עונים על שני האתגרים שהצגנו, אגב מתן הגנה מתאימה לחופש הביטוי. אך גם החוקים הללו פתוחים לביקורת. ישנם משפטנים שמצביעים על כך שבמערכות משפטיות רבות כבר ישנם חוקים כלליים שמענישים בגין העלבה והכפשה, אז מדוע צריך סעיף פרטני שמטפל בהעלבה והכפשה על רקע דתי?

הקבוצה האחרונה של סעיפי חוק היא קבוצה שנוגעת בהסתה על רקע דתי. זו הקבוצה הפופולארית ביותר באירופה וכמעט בכל המדינות קיימים סעיפים כאלו. נקודה חשובה בנוגע לסעיפים אלו היא שהם לא חופפים לסעיפי העלבה על רקע דתי. הסתה דתית תתקיים רק כשישנה כוונה לעורר שנאה כנגד אדם או קבוצת בני אדם על רקע דתי. למשל, אם אדם אומר שנזירים קתוליים הם מטרידנים מיניים, מדובר כנראה בהעלבה על רקע דתי, אך לא בהסתה המהווה "נאום שנאה". לעומת זאת, אם אדם מדביק על חלונו פוסטר ובו כתוב "9.11 – איסלאם, החוצה מהמדינה", מדובר כנראה בהסתה. הערה אחרונה בנוגע לסעיפים אלו היא שלרוב הם לא מבחינים בין דת הרוב לדת המיעוט, ובעיני רבים מדובר בדבר בעייתי. הטענה היא שבחינת הפסיקה מגלה שבפועל סעיפים מסוג זה משמשים לרוב להגנת דת הרוב ולא דתות המיעוטים. לכן, אומרים שסעיפים אלו דווקא מגבירים את חוסר-השוויון שבין אלו לאלו. המבקרים מציעים ליצור סעיפים לא סימטריים שמציעים הגנה מקיפה יותר לדתות המיעוטים.

מה אנחנו יכולים ללמוד מכל הסיפור לעיל? אפשר לראות שרוב מדינות אירופה נעו מאיסור על חילול הדת לאיסור על העלבה, הכפשה או הסתה. מדובר בהתפתחות חיובית, מכיוון שמבחינה תפישתית, יש הבדל גדול בין העלבת הדת כולה, כמערכת, לבין העלבת האדם עצמו. אמנם, הקו המפריד לא כל-כך ברור, אך הוא בהחלט קיים. לכן, המסקנה הראשונה היא שיש להגן על אנשים ולא להגן על מערכת אמונות. במלים אחרות, אסור להפוך לפליליים רעיונות – מזעזעים ככל שיהיו – כל עוד הם פוגעים ברעיון. לעומת זאת, מרגע שמדובר בתקיפה של אדם מסוים, יש לאסור זאת באופן פלילי. בדיוק בטעות זו טועים רבים, בית-המשפט האירופי לזכויות אדם (הלכת אוטו פרמינגר נ' אוסטריה). המסקנה השנייה נובעת מהעובדה שבמקרים מסוימים, העלבת הדת, על סמליה ותכניה, יכולה להשפיע באופן ישיר על חופש הדת. נניח שמישהו שורף את הקוראן מול ביתו של מוסלמי. לא מדובר בהסתה, עלבון או הכפשה, ולמרות זאת ישנה פגיעה חמורה בכבוד האדם של אותו מוסלמי. לכן, מעבר לקו המנחה לפיו צריך להתמקד בפגיעה בבני-אדם ולא בקבוצה, הקו המנחה השני הוא שצריך להקפיד מאוד על כבודם של המאמינים.

אביעד הכהן – דן בפרק השביעי בספרו של לרנר. פרק זה, העסוק בהסתה ובחופש הביטוי; הוא "מועט המחזיק את המרובה". עם זאת, אפשר להציע עוד כמה כיוונים לדיון שמציג פרופ' לרנר. לכן, יש לחרוג מגבולות המשפט הבינלאומי ולהיכנס בגדרי נושאים יותר מקומיים. ראשית, יש להדגיש שהסתה הינה פסולה בלי קשר למניעיה ולדברים שעומדים מאחוריה: הסתה מביאה להסטה ולפגיעה בנפש וברכוש; היא מונעת דיון ענייני ומובילה לאלימות מילולית ופיזית; ועם זאת, היא קיימת מאז ומעולם. נדמה לעתים שהסתה קיימת בכל מקום, ועל כל רקע – דתי, לאומי, תרבותי וכן הלאה. קו ישר עובר מקנאותו של פנחס הכהן ועד לקנאים שבשם הדת משחיתים תמונות של נשים ותוקפים ילדות בשם ערך הצניעות. קנאות מובילה ל"כהנאות", ושתי אלו יכולות להוביל לאובדן החברה.

הצד השני של המטבע הוא חופש הביטוי. ברובד העקרוני, חופש הדת מכאן וחופש הביטוי מכאן לא תמיד נוחים זה לזה. רוב הדתות – במיוחד המונופוליסטיות – לא מסופקות מהיקף חופש הדת. לכן הן מנסות להילחם באמצעים אחרים בדתות אחרות ובחילוניוּת. לכן אמירות שנתפשות כביזוי ערכי דת – גם אם לצרכי סאטירה והומור – נתפשות כדבר אסור וחמור. יתר על כן, מונחי היסוד של הדמוקרטיה המודרנית כגון חירות וחופש לא מוכרים בדתות המשמעותיות. שלוש הדתות הגדולות לא מכירות במקורותיהן בחופש מדת ובזכותו של אדם שלא להאמין, ובזכותו של אדם להמיר את דתו. לנוכח כל אלה, ניתן לתהות האם גם מי שאינו מכיר בזכויות אדם – כמו קבוצות דתיות קיצוניות, זכאי להגנה על זכויותיו שלו – חופש הדת של אותן קבוצות; הרי הגנה זו משמעותה צמצום חופש הביטוי של אזרחים אחרים.

פרופ' לרנר מעלה בספרו את השאלה: האם ניתן להגביל את חירות הביטוי, ועד כמה, כדי למנוע פגיעה בזכויות דתיות? חופש הביטוי הוא עקרון יסוד בדמוקרטיה ולצדו ובמקביל לו יש למדינה חובה להילחם בכל סוג של הפליה. לרנר קובע שחופש הביטוי אינו זכות מוחלטת ויש לקרוא את אמנת ICCPR האוסרת על הסתה על רקע גזעי ובמיוחד סעיף 20 ברוח זו. עקרונית, אין מקום להבחין בין הסתה על רקע גזעי להסתה על בסיס דתי, וכשם שאמנת CERD, בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, אוסרת על כל מעשי הפליה ושנאה על רקע גזעי, יש להקיש ממנה איסור על כל הפליה על רקע דתי ולפעול להפיכתה למעשה פלילי. לדעת לרנר, ניתן להקיש איסור זה מסעיף 4 ל-CERD ומסעיפים 2 ו-3 לאמנה לאיסור רצח עם. לאמנות אלו בסיס משותף עם האמנה דנן, וההיגיון מורה על כך שאין הבדל גדול בין שנאה על רקע גזעי לשנאה על רקע דתי או לאומי. בסופו של דבר, גם המניע דומה במקרים רבים וגם התוצאות.

לרנר מדגיש שבראשית שנות ה-60, כשהמוסדות הבינלאומיים דנו בדרך הראויה להילחם בצורות שונות של הסתה, לא הייתה הבחנה בין הסתה על רקע דת להסתה על רקע לאומי. לכן, בהחלטה הראשונה של האו"ם בנושא היה גינוי כנגד מעשים שיש בהם ביטוי לשנאה גזעית, דתית או לאומית – כמקשה אחת. אך כשהצהרה זו הפכה לאמנה התפצלו השבילים – נתקבלו אמנות שאוסרות על הסתה על רקע גזעי ולאומי בשנים הבאות, אך רק בשנת 1981 נוסחה האמנה בדבר איסור הסתה על רקע דתי, ומעולם לא התקבלה. לא ניתן לעקוף קושי זה במסגרת המלחמה נגד הסתה על רקע דתי: לדעת לרנר יש לפרש את האמנות האחרות כאוסרות גם עליה – מסעיף 4  ל-CERD ניתן להקיש שעל המדינה לפעול למיגור שנאה מכל סוג ולהפוך אותה לעבירה פלילית.  אחת השאלות הגדולות בהקשר זה הם התכנים שיהפכו לאסורים, אגב פגיעה בחופש הביטוי. ברור שלא כל ביקורת, סאטירה או יצירת אומנות שמלגלגת על דת צריכה להיות אסורה.

לרנר מציע אפיק מעניין נוסף במלחמה נגד ההסתה על רקע דתי. הוא מציע להשתמש בחקיקה הנוגעת ללשון הרע ולהכפשה. לדידו, אפשר להשתמש גם בסעיפים אלו כדי להילחם בהסתה כזו ובפגיעה ברגשות הדת. עם זאת, יש בהיקש מספר קשיים. ראשית, בעייתית ההנחה כי הסתה על רקע גזעי כמוה כהסתה על רקע דתי. כשמגבילים זכות יסוד כמו חופש הביטוי קשה לעשות זאת מכח היקש. שנית, ניתן לראות באמנה שמדברת רק על הגזע ולא על הדת הסדר שלילי – למרות שבתחילת הדרך דיברו גם על הסתה על רקע דתי, עצם העובדה שהיא לא הפכה בסופו של דבר לנורמה במשפט הבינלאומי מעידה על חוסר הרצון לעשות כן. שלישית, בעוד הכלל הוא חופש הביטוי, החריג הוא ההסתה על רקע דתי. כידוע, יש לפרש בצמצום את החריג. רביעית, ישנו הבדל מהותי בין גזע, הנקבע לפי מאפיינים גנטיים, לדת שאנשים יכולים להמיר.

נתן לרנר – הנושא במרכז הדיון אינו בדיוק דת ומדינה בישראל, אלא דת ומדינה במישור הבינלאומי ומבחינת המשפט הבינלאומי. הספר של לרנר מבטא את הרוח הזו, ולמרות שיש בו פרק אחד המוקדש לישראל, הוא לא הולם את מצבה. הסיבה לכך היא שהמשטר הישראלי מטיל על כל אזרח את החובה להשתייך לקהילה דתית מסוימת. אין בכך איזון בין חופש הדת לחופש מדת. האיזון הזה הוא דבר עדין מאוד והוא מעורר בעיות רבות. מעבר לצורך לאזן בין שני אלו, האופי הפרטני של המשטר בכל מדינה אינו רלוונטי לקיום חופש הדת והחופש מדת – כל עוד שומרים על המסגרת הדמוקרטית. שלישית, ישנה התנגשות משמעותית בין חופש הדת לחופש הביטוי. מדובר בשתי זכויות יסוד – להתבטא ולהאמין. עם זאת, אין סיבה להגיע למסקנה כי בשם הדת, אפשר לפגוע בבני-אדם ששייכים לקבוצה מסוימת באוכלוסייה – בלי קשר לאופי הקבוצה. כל קבוצה זכאית להגן על אופיה וזהותה ולהיות משחררת מרדיפה או הפליה מכל סוג, אשר מתבססות על דעות קדומות. לכן ישנה חשיבות עליונה במלחמה נגד השימוש בחופש הביטוי למען פגיעה בקבוצה חברתית מסוימת. אפשר להתווכח על כל תפישה דתית, אך אסור לרדוף אנשים בשל דתם.

לדעת פרופ' לרנר, לאור ההיסטוריה המשותפת של האמנה נגד הפליה גזעית וההכרזה של 1961 – המהוות התגובה של החברה הבינלאומית נגד הגזענות האנטישמית של השנים 1960-1959 – ניתן וצריך להקיש ולהשתמש באמנה נגד הפליה גזעית כדי לאסור הפליה על רקע דת. המשפט הבינלאומי לא מבוסס רק על מסמכים מחייבים, אלא גם על פרשנות ובחינה של המצב החברתי. המשפט הבינלאומי משתדל להתאים את עצמו למציאות ולא רק ללשון היבשה של אמנות שכבר נחתמו. דווקא בעניין הזה יש מידה מסוימת של התקדמות בחברה הבינלאומית. ההתקדמות הזו מצאה ביטוי בכנס שהתקיים באוקטובר, ובו שורת מומחים שזימן הנציב העליון לזכויות אדם קבעה את האיזון בין חופש הביטוי לבין הצורך להגן על אנשים שמשתייכים למיעוטים נרדפים. באותו כנס התקבלה החלטה שאינה מחייבת, אך חשובה. לפיה, יש לטפל בנושא הכולל של הסתה לשנאה על בסיס גזע, תרבות ודת. זו התפתחות חשובה ויש להתייחס אליה. נקבע שהאיסור על הסתה מבוסס על סעיף 20 לICCPR, סעיף 4 ל-CERT ולדעת לרנר גם על האמנה נגד רצח עם. לכן, לדעת לרנר איסור ההפליה ואי-הסובלנות הגזעית צריך לחול גם בכל הנוגע לדת. לרנר מסתייג מדבר אחד שנקבע בכנס – כי יש צורך בכוונה כדי שתהיה הסתה. לדעתו הסתה יכולה להיות לא רק בכוונה, אלא גם בתוצאה – ולכן יש לאסור על שני הסוגים.

בחזרה לתוכן העניינים

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים אקדמיים, מהדורה מקוונת, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על סקירה: כנס בנושא דת ומדינה בישראל – 2013

  1. פינגבאק: סקירת חדשות מעולם המשפט | 16.5.2013 | משפט ועסקים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s