סקירת כנס: ראיות בעולם משתנה: משפט ומדע | מושב שני: משפט ופסיכולוגיה

ביום 14 במרץ 2013 נערך במרכז הבינתחומי הרצליה כנס לכבוד השופט (בדימוס) פרופ' יעקב קדמי. בכנס נשאו דברי ברכה נשיאי בית-המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר ופרופ' אהרן ברק; שר המשפטים לשעבר, פרופ' דוד ליבאי; נשיא המרכז הבינתחומי, פרופ' אוריאל רייכמן ודקאן בית ספר רדזינר למשפטים, פרופ' שרון רבין-מרגליות. הדיון המקצועי של הכנס עסק בדיני ראיות, תחת הכותרת "ראיות בעולם משתנה: משפט ומדע"

המושב השני עסק במשפט ופסיכולוגיה, בהקשר של זיכרון, טרואמה ושיכחה ובו נשאו דברים ד"ר לימור עציוני (מכללת שערי משפט), ד"ר עינת פנסקי (אוניברסיטת חיפה) וד"ר צביה זליגמן (מרכז לטם).מערכת כתב-העת משפט ועסקים סיקרה את האירוע, ולהלן עיקרי הדברים.

מושב  שני: משפט ופסיכולוגיה

ד"ר לימור עציוני (בית-הספר למשפטים, שערי משפט) "זכרון מודחק או זכרון שתול? היבטים משפטיים עכשווים ודילמות ביחס לזכרון האנושי"

 דבריה של ד"ר לימור עציוני עוסקים בהבחנה בין זכרון מודחק לבין זכרון שתול או כוזב וההשלכות של סוגיות אלו לעניין מעמדן של מתלוננות, ובפרט מתלוננות על עבירות מין בתוך המשפחה.

 גם כיום, למרות המחקר הענף בתחום, רב הנסתר על הגלוי. אנו רחוקים מלהבין את תפקוד המוח ואת פשר קיומה של המודעות ותפקידה המודחק. קיים ויכוח בין החוקרים על מהימנותם של הזכרונות השונים, ההבדלים בין זכרון מודע ללא מודע, והמיקום של הזכרון במוח האנושי. נסיון החיים מלמד שכדי להסיק מסקנה משפטית צריך להבין בתחומים לבר-משפטים. פערים בזכרון ובמודעות קיימים גם בזכרונות רגילים, אך נפוצים במיוחד בתופעות חריגות שמאפיינות את הזכרון האנושי וכן בטראומות.

 ריבוי התיאוריות יוצר קושי  בהליכים משפטים בשל היעדר אחידות וחוסר ודאות במדע. הקושי להסתמך על מדע מדויק נותן את אותותיו במיוחד במערכת המשפט. ההליך המשפטי מחייב ודאות בכל מקרה לגופו וחוסר יכולתה של מערכת המשפט לוודא את מהימנות עדותה של הקורבן עלול לגרוע מאמון הציבור, במערכת המשפטית בכללותה, ובטיפולה בתחום עבירות המין בתוך המשפחה בפרט.

מקרים של גילוי עריות בתוך המשפחה הם דוגמה נפוצה לעדות שקשה להוכיח את אמיתותה. ככלל, תופעה זו של גילוי עריות איננה נדירה, אך לרוב איננו יודעים עליה מאחר ומדובר במעשים פוגעניים הנעשים בחדרי חדרים תחת מעטה סודיות. אחד ההיבטים הבולטים בעבירות של גילוי עריות הוא "קשר השתיקה", וכתוצאה מכך בית-המשפט אינו נסמך על ראיות מדעיות אלא על אישומים המתבססים על עדויות אנושיות גרידא. רוב המעשים התחוללו זמן רב לפני המועד בו ניתנת העדות בבית-המשפט.

הקושי שמאפיין פגיעות מיניות בילדים הביא לכך שהמחוקק התאים את ההסדרים המשפטיים לסיטואציה רגישה זו. כך, למשל, המחוקק קבע קבלת עדות יחידה ללא תוספת ראייתית המהווה סיוע, קבלת עדויות כבושות המתפתחות עם ההליך המשפטי, והתייחס לסוגיות של הארכת תקופת ההתיישנות. בכל הנוגע לעבירות מין, הסדר ההתיישנות הישראלי הוא הטוב בעולם: לעומת התיישנות של עד עשר שנים מיום קרות העבירה, ביחס לעבירת פשע רגילה, בעקבות תיקון 72 לחוק העונשין, בישראל מתאפשר לספור עשר שנות התיישנות במקרה של קטינים ושל חסרי-ישע החל מגיל 28. כלומר, ההתיישנות בישראל היא עד גיל 38.

במדינות שמעבר לים, קיימות דוקטרינות פסיקתיות לפיהן למרות חלוף הזמן הקבוע בדין החקוק, לבית-המשפט שיקול דעת להאריך את תקופת ההתיישנות. כך, לדוגמה, דוקטרינת הפשע המתמשך בוחנת את זיקתו של הקורבן לבני משפחתו. עד שקורבן לא השתחרר מהקשר ומהמרות המוטלת על-ידי בני משפחתו, אין מונים את חלוף הזמן לההתיישנות. אנו רואים, אם כן, הבנת התופעה בה הקורבן שוכח את התקיפה המינית מחד, והבנת הקשיים הנפשיים של הקורבנות מאידך, הביאו לכך שגם החקיקה וגם הפסיקה הותאמו להתמודדות עם הקשיים הללו.

בארצות-הברית נפוצה גישה חלופית, נוגדת, הנקראת תסמונת הזכרון השגוי, ומקורה בקבוצה שחבריה מאמינים שנפלו להיות קורבנות של תלונות שווא מצד ילדיהם. לפי גישה זו, לא ניתן להדחיק טראומות כמו גילוי עריות , שכן מדובר בזכרונות שווא של מאורעות שלא היו ולא נבראו. כך, לא ניתן להבחין בין זכרונות שווא לזיכרונות אמיתיים, כי המתלונן סמוך ובטוח בזיכרונותיו, למרות שאלו התגבשו במהלך טיפול פסיכולוגי. יוצא, אפוא, שקיים קונפליקט בין שתי הגישות. גישת הזכרון המודחק גורסת כי בכוחם של בני אדם להדחיק טראומה – בכך הגישה מצדדת במתלוננים על הזוועות שלטענתם בוצעו בהם בילדותם. לעומתה, גישת תסמונת הזכרון השגוי היא גישה של הורים הטוענים כי לא היו דברים מעולם.

בשנים האחרונות ניתנו מפי בית-המשפט העליון שני פסקי-דין מרכזיים בהם עלה נושא אמינות הזיכרון האנושי של קורבנות מין. בפסק-הדין הראשון, הוחלט על זיכויו של אב מביצוע מעשים מגונים בבתו בשל קיומו של ספק סביר. בפסק-הדין השני, ע"פ 2218/10 פלוני נ' מדינת ישראל, בהחלטה שנתקבלה ביום 21 בנובמבר 2011, החליט בית-המשפט להשאיר על כנו את העונש שהושת על המערער.  גם כאן,  בית-המשפט מתייחס להבדל בין זיכרונות אמתיים לבין כוזבים.

לפני עניין ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, לא היה דיון מפורש בישראל בסוגיה, ורק לעיתים נדירות טענה הגנה לזכרון מסולף. בפסק-הדין נקבע שזכרון מודחק קשור לטראומה נפשית, הגורמת לחווית ניתוק מתחושת העצמי. מצבי הכחשה ונתק מתוארים כמקרים בהם בצל הטראומה, הקורבנות מרגישים תחושות פיזיות מסוימות אך מנגד שוכחים פרטים לגבי ההתעללות או להיפך. למשל, קורבן עשוי לזכור טפט שהיה על הקיר אך לשכוח את שאר המראות. תופעה זו נקראת פיצול זכרונות והיא באה לידי ביטוי בהבזקים ובזכרונות פולשניים.

לאחר תחילת ההיזכרות הקורבנות מתחילים לספר אודות האירועים שקרו. תהליך בניית הסיפור הינו הדרגתי ולעיתים אף סלקטיבי ולוקח זמן. כמו כן, אופן החשיפה הוא סלקטיבי. המוח פועל באופן זה במטרה למנוע פגיעה עצמית. למעשה, זהו אמצעי שמטרתו להתמודד עם החוויה השלילית שמוצאת עצמה מתנגשת עם שיח משפטי ליניארי, שבאמצעות תיאור עובדות חד-משמעיות נועד להיות מדויק. הפרוצדורה המשפטית הרשמית אינה משתלבת הן עם טיפול פסיכולוגי והן עם קצב וצורת ההיזכרות של הקורבן.

לדעת ד"ר עציוני, זכרונות אינם "מתקלקלים" אלא מוצפים על-ידי טריגרים המעלים זכרונות מהתת-מודע למודע באופן המאפשר למשפט לעשות בהם שימוש מושכל. ניתן, למשל,  לסייע לקורבנות עם טריגרים. לדוגמה, היכרות עם בן-זוג עשויה להעלות חוויה מסוימת מן הילדות. לעיתים הטריגר הזה מוציא מן הכוח אל הפועל את הזכרונות והדבר אף מסייע בתהליך ההחלמה. ניתן לראות באמת סובייקטיבית ואובייקטיבית כחלק מתהליך הריפוי של המתלונן, למרות שתהליך זה  אינו חד וחלק.

פסקי-הדין שאוזכרו לעיל עוסקים באמת סובייקטיבית מול אמת אובייקטיבית. קיימת טענה לפיה המצדדים בגישת הזכרון המודחק סוברים כי מי שעובר טראומה נפשית חווה תופעות כמו פחד, דכאון וחרדות. לעומת זאת, המצדדים בגישה ההפוכה של הזכרון השגוי אומרים שניתן לעשות מניפולציה על הזכרון ולהפוך את האדם עצמו לחלש, לבר-השפעה ולמוטה בקלות. לטענתם, בגלל שהאדם המטופל מצוי במצב רגיש הלבישו עליו מצב שלא התקיים במציאות.

בית-המשפט אימץ טרמינולוגיה שמבחינה ומפרידה בין אמת מציאות עובדתית לבין מציאות סובייקטיבית. ד"ר עציוני לא חשה בנוח  עם הטרמינולוגיה של ההפרדה המאפשרת לבית-המשפט  שלא להכריע ביניהם. טרמינולוגיה זו נוחה לבית-המשפט באפשרה מתן זיכוי לנאשם מבלי להטיל ספק ביושרה ובאמונתה של הקורבן. דא עקא, שלעיתים אנחנו חושבים שהתוצאה אליה הגיע בית-המשפט איננה נכונה.

  ד"ר עינת פנסקי (החוג לפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה) "סוגיית הזכרונות המודחקים מפרספקטיבה קוגנטיבית"

 מה קורה כאשר מתלוננת בשנות העשרים לחייה נזכרת שעברה התעללות בילדות? תופעה זו הנקראת "Forgot it all along", מעלה את השאלה האם ניתן להסביר היזכרות פתאומית בהתעללות מינית ללא הנחת פעולתו של מנגנון ההדחקה. נכון לשנות התשעים של המאה שעברה, בכל הנוגע לשאלה האם מדובר בזיכרון אותנטי או כוזב, הפסיכולוגים נחלקו לשתי גישות קוטביות. הפסיכולוגים הקליניים טענו שמדובר בזכרון שהודחק ושוחזר בעקבות תורתו של פרויד, ואילו הפסיכולוגים הקוגניטיבים, העוסקים בתהליכי חשיבה של קשב וזכרון, החזיקו בעמדה הפוכה. שיאה של המחלוקת בין שתי הגישות אפיינה את אותו עשור. ד"ר עינת פנסקי מציגה גישה שנוטה לגשר בין שתי העמדות.

מחקרים רבים מראים שהזכרון הוא תהליך קונסטרוקטיבי בו יש נטייה לעיתים לזכור פרטים שלא היו חלק מהאירוע המקורי. בפרט, במהלך מתן עדות בבית-המשפט, בייחוד כאשר עורך-הדין החוקר שואל את העד שאלות מטעות או מנסה לגרום לדיסאינפורמציה.לעומת זאת, מחקרים אחרים הראו שאנשים זוכרים אירועים שלמים שלא היו ולא נבראו ובפועל "הושתלו" במוחם. ההסבר לתופעה הינו כשל בניטור מקור. היינו, הנדגמים זכרו בצורה חיה ובביטחון רב פרטים מסוימים, המשויכים לאדם הלא נכון ולמציאות של אירועים שלא היו במציאות אלא נחלמו.

 לדעת ד"ר פנסקי, שיטות טיפוליות כגון היפנוזה ודמיון מודרך, כוללות השאה ועלולות להקשות על המטופל. בהתאם לכך, ניתן להסיק שתי מסקנות. מסקנה ראשונה היא שמטפלים צריכים להיזהר שלא להשתיל במוחן של מטופלות שהן עברו התעללות. מסקנה שנייה היא שבמידה ויש סכנה שהזכרון הושתל במהלך טיפול או בהקשרים אחרים על המטפלים להיות זהירים בטרם יסיקו כי מדובר בזכרון ה"מוחזר" למטופל.

 ישנה טענה חזקה ובעייתית בקרב פסיכולוגים ששכחה רבת-שנים של חוויות טראומטיות נושנות, אינה עקבית עם ממצאים מחקריים. על-כן יש להסיק מכך שכאשר מדובר על קורבנות שנזכרות באירועים שאירעו לפני זמן רב, לא סביר שמדובר בזכרון אמיתי. ד"ר פנסקי סבורה כי טענה זו בעייתית, מאחר שאינה עולה בקנה אחד עם היזכרות פתאומית בעלת ראיות מחזקות. לדוגמה, נניח שהקורבן נזכרה בנעוריה בהתעללות שעברה. כך, בשנות ה-20 לחייה, עם הגעתה לטיפול, נדמה לה כאילו היא נזכרת בהתעללות בפעם הראשונה. במצב זה הפרספקטיבה של הקורבן השתנתה: כשאדם נזכר בהווה במעשה מן העבר, הפרספקטיבה שלו שונה מהפרספקטיבה הקודמת שהתלוותה אליה היזכרות מן העבר, כך שהוא יכול לשכוח את ההיזכרות הראשונית. מכאן עולה הרעיון ששליפת זכרונות ילדות של התעללות מינית יכולה לקבל פרשנות חדשה. כך למשל, זכרון של אב שמתקלח עם בתו, למרות שהמעשה נעשה בתקופת הילדות, רק בגיל עשרים יתפרש כהתעללות מינית, ורק אז עשויה הקורבן לחוש בחווית ההתעללות ולפתח תסמינים בהתאם.

 על-מנת לסתור את הטענה לעיל, הוצגו ממצאי מחקרים מהשנים האחרונות המציעים מנגנונים שמסבירים היזכרות פתאומית ומציעים רמז דיאגנוסטי פוטנציאלי להערכת אותנטיות ההיזכרות. במסגרת אותם מחקרים, התבקשו הנסיינים, בשלב הראשון, להיזכר ב-25 אירועי ילדות אוטוביוגרפים. במפגש ראשון הנחקרים התבקשו להיזכר בהיבטים חיוביים ובהיבטים שליליים של מאורעות מהילדות. למשל, להישאר בפעם הראשונה לבד בבית. כעבור חודשיים, החל השלב השני, במסגרתו, ביקשו מהנחקרים להיזכר באותם אירועים בדיוק אבל ערכו מניפולציה על חלק מהנסיינים כך ששינו את ההקשר שבו עולים בזכרון, כך שמאורעות שבשלבו הראשון של המחקר נזכרו בהקשר חיובי, אוזכרו בשלב השני של המחקר בהקשר שלילי, ולהפך. בשלבו האחרון של המחקר, בחלוף ארבעה חודשים, הנסיינים הוחזרו למעבדה והוצגו בפניהם האירועים השונים. עבור כל אירוע, נתבקשו הנחקרים לציין אם נשאלו עליו במסגרת השלב השני, שנערך חודשיים קודם. הממצא העיקרי הוא שהתשובה לשאלה זו היא חיובית בשיעור גדול, כאשר ההקשר של ההיזכרות זהה בשתי הפעמים. לעומת זאת, כאשר הקשר הרגשי במפגש השני היה שונה מההקשר שבו הועלה בשלב הראשון, הנחקרים פחות נטו לזכור את האירוע.

 האופן שבו מתגלה הזכרון יכול לסייע לנו לגלות את אותנטיות הזכרון. ניתן לסווג את הזכרונות למספר סוגים: זכרון הדרגתי, זכרון פתאומי, זכירה רציפה (כאשר המטופל טוען שתמיד זכר שעבר התעללות), היזכרות חיצונית (שלא במסגרת טיפול) והיזכרות במסגרת טיפול. האותנטיות נבחנת באמצעות בדיקת יכולת האישוש של הזכרונות האלו. ישנם מקרים בהם היה עד או קורבן נוסף או שהנאשם הודה בנעשה. למשל במקרה של זכירה רציפה, כ-50% מהמקרים ניתנים לאישוש. בהיזכרות חיצונית קיים שיעור דומה ואילו היזכרות הדרגתית אינה מאוששת על-ידי ראיות חיצוניות. התוצאה מרמזת על קשר שהיזכרות פתאומית מחוץ לפסיכותרפיה יכולה להיות יותר אותנטית  מהיזכרות הדרגתית.

 האם ישנו פרופיל קוגנטיבי שונה לנשים שנזכרו בהדרגה לעומת כאלו שנזכרו בפתאומיות? ניתן לאפיין את הפרופיל הקוגניטיבי של נשים שנזכרו בהדרגה: הקבוצה של היזכרות פתאומית מראה יותר מהקבוצות האחרות  נטייה לאפקט ה-"Forgot it all along".

 המסקנות הן שגם היזכרות פתאומית מאוחרת יכולה להיות אותנטית. היעדרה של זכירה המשכית של חוויות אינה נובעת רק מהכחשה. יש מנגנון אחר שיכול להסביר היזכרות פתאומית אותנטית. מנגנון זה הינו בחינת אופן ההיזכרות של קורבן התעללות מינית כרמז לבחינת אותנטיות הזכרון.

 ניתן להדגים את הרעיון של הבחנה בין זכרון פתאומי ספונטני לבין היזכרות מושתלת באמצעות שני פסקי-הדין שאוזכרו לעיל: בעניין ע"פ  5582/09 נזכרה בחורה בשנות העשרים לחייה שעברה התעללות מצד אביה. מידע זה התקבל אצלה הן מ"קורא בעיניים" והן מ"קורא מזוזות". מותב השופטים קבע שקיים חשש להשתלה מצד הידוענים השונים וזיכה את הנאשם. במונחים מתחום הפסיכולוגיה ניתן לטעון שקיים חשש להשאה: ההיזכרות אינה נוצרת דווקא מפסיכותרפיה. ניתן לראות שההיזכרות לא הייתה פתאומית – המתלוננת לא נזכרה באופן ספונטני אלא כי מישהו אחר גרם לה לחשוב כך.

 בפסק-הדין השני, עניין ע"פ 2218/10, ערעור הנאשם נדחה. באותו מקרה, הגורם להיזכרות היה "טריגר" של הטרדה מינית אותו חוותה המתלוננת בהיותה בת 22. מרצה באוניברסיטה הזמין אותה ואת חברתה אליו והטריד אותן מינית. כתוצאה מכך חוותה המתלוננת תגובות פוסט-טראומטיות. אביה החל להופיע בחלומותיה בלי שאף אחד אמר לה שאביה הוא המתעלל. התחילה להתעורר בה ידיעה שהודחקה למשך יותר מעשור שאביה התעלל בה מינית. להבדיל מפסק-הדין הקודם, במקרה הנוכחי ישנן ראיות חיצוניות המחזקות את עדותה.

 ניתן לראות שההבדל העיקרי בין פסקי-הדין הוא סוג ההיזכרות. בפסק-הדין הראשון ההיזכרות הייתה בסיוע של אדם אחר בעוד שבפסק-הדין השני ההיזכרות היתה פתאומית וספונטנית.

 צביה זליגמן (מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית) "הנשכחות שאי-אפשר לשכוח": טראומה וזכרון"

 בשנים האחרונות עשה המשפט הישראלי פריצת-דרך. במטרה להבין מורכבות אנושית של נפגעי טראומה החל בית-המשפט לעשות שימוש ברטוריקה המשלבת מושגים מורכבים מפסיכולוגיה.

התופעה בה אדם מנתק מידע עוד לפני שהוא פוגש אותו נקראת דיסאסוציאציה. האדם אינו יודע ולאחר מכן שוכח אלא שהוא פשוט מעולם לא ידע. אלו פרגמנטים מנותקים של החוויה הטראומטית. מה שהקורבן זוכר בדרך-כלל זו תמונה, ותחושות של כובד הגוף וכאב הגוף. אך אין בין מרכיבים אלה סיפור שלם, כי אם מקטע של תמונות ותחושות בלתי רציפות, שאינן מאפשרות לו לדעת ולספר את כל מה שאירע לו. רוב הקורבנות של פגיעה מינית מעדיפים לשכוח, מאחר שחוסר הזכרון מהווה עבורם מקום מפלט מעצמם – בשלב בו הם מתחילות לדעת הן עוברות ייסורים נוראיים.

 במשפחות נורמטיביות, כאשר הילד עובר חוויה טראומטית ההורה מסביר לילדו מה קרה שם. פעולה חשובה זו מדומה לשהיית הילד עם הוריו במקלט, מקום בו הוא מרגיש מוגן. לעומת זאת, ילד שעובר התעללות מינית חסר את הנרטיב של המעשה. ההורים המתעללים אינם פונים לילדם בעת ביצוע המעשה הפוגעני ומסבירים לו כי הם פוגעים בו. למעשה, נשללת מהילד היכולת לשלוט בחייו כי יש השתלטות פסיכולוגית על אותו ילד והוא משתעבד למה שההורה התוקף אומר. דוגמאות נפוצות לכך הם מקרים בהם התוקף אומר לילדו "זה לא קרה"  או "אם תגיד יהרגו אותך או אותי וישימו אותי בבית-סוהר". כתוצאה מכך, הילד נתון במאמץ נפשי אדיר שנועד למנוע את ההיזכרות ואת ההבנה. לאחר המעשה, השלב הראשוני בו מצוי הילד הוא של קיפאון, מינימום תפקוד. מטופלים שנשאלו על מצב זה אומרים כי קיפאון הוא המצב הכי בטוח. כל תזוזה או ביטוי של כעס רק החמירו את המצב. לא היה להם לאן לברוח ולכן הם נמלטו לעולם הפנטזיה.

 כך, למשל, קורבן המספרת על התעללות מינית שחוותה על-ידי אביה מתארת את תחושותיה:  "להיזכר זה לאבד את האפשרות או התקווה הקטנה שזה אף פעם לא קרה… רציתי שיגידו לי שאני שקרנית כדי שאשתכנע שזה מעולם לא קרה". כאשר אחיותיה סיפרו לה שגם הן הותקפו על-ידי אביהן היא התמוטטה.

 בית-המשפט מנסה להבין ולהתמודד עם  מנגנון הדיסאסוציאציה. מנגנון זה גורם לכך שהנפש, שאינה יכולה לעכל ולעבד את החוויה,  מנתקת אותה מאיך שהיא נחווית, כך שהיא אינה משתמרת עם זכרונות אחרים. התגובה לטראומה היא אדפטיבית, התגובה היא חיונית לאדם לצורך הישרדות בזמן מצוקה. כך, למשל, אדם שנפצע לא מרגיש את הכאב. יחד עם זאת, ככל שאין מדובר באירוע נקודתי אלא באדם שעובר התעללות ממושכת, הנפרשת על-פני שנים ארוכות, המנגנון מונע ממנו לעבד את הטראומה ולהחלים ממנה. הדיסאסוציאציה מפריעה לעבד את החוויה והיא נשארת מנותקת . למעשה, זהו המנגנון שמנתק את  החוויה בכל פעם מחדש. במובן זה התיאוריה של "Forget it all" מתאימה.

 בתי-המשפט מכירים באמנזיה טראומטית: לקורבן יש צל של ידיעה של חוויה שהוא יודע שמשהו קרה. רק אחרי שהקורבן ב"חוף מבטחים" הוא מבין מה קרה. מי שמאזין לעדות של נפגעים חשוב שידע כי מציאות טראומטית משבשת קליטה ועיבוד מוכרים. מאמצי קליטה ממשיכים לפגוע בקורבן שוב ושוב. ההתעללות "נרשמת" במוח בצורה שונה מאשר חוויות אחרות. כל נסיון לייצג את החוויה באמצעות שפה לא יתאר אותה במלואה, והניצולים יעשו הכל כדי לא לדעת ולא לספר. בשלב מסוים, הקורבנות לא יוכלו לשאת את חוסר הידיעה והעבר יהפוך להיות נגיש עבורם. כתוצאה מכך, הסיפור יתחיל להתגבש אך יהיו חסרים בו פרטים: הילדה לא הבינה מה קרה, אך היא ראתה רק את הגב של התוקף; הוא פגע בה בלילה והיא לא ראתה מה הוא עולל; היא זכרה את כובד הגוף אבל לא בדיוק מה עשה בפרטי פרטים. יש להקשיב לא רק למה שכן זוכרים אלא גם לסיפור מקוטע, לשתיקות ולבלבולים, שכן, חלק מהנרטיב של הטראומה זה עדות לְמה שלא ניתן לדבר עליו.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה אירועים אקדמיים, מהדורה מקוונת, עם התגים , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s