"בריונות רשת" – קריאת השכמה למחוקק הישראלי | ענת ליאור

אזכור הרשימה: ענת ליאור "בריונות ברשת – קריאת השכמה למחוקק הישראלי" אתר משפט ועסקים (2013) idclawreview.org/2013/11/17/blogpost-20131117-lior.

Cyberbulling או Cyberharassment, ובעברית "בריונות רשת" או "פגיעה מקוונת", היא תופעה חברתית בה נעשה שימוש במכשירים שונים המחוברים לרשת האינטרנט (טלפונים ניידים למשל) על-מנת "…להשמיץ, להטריד, להביך, להפחיד או לתקוף אדם יחיד או קבוצה". מדובר בתופעה שבה נעשה שימוש בטכנולוגיות תקשורת מסוגים שונים, כגון רשתות חברתיות, כדי להזיק בכוונת-תחילה דרך התנהגות עוינת כדוגמת שליחת מסרונים משמיצים, העלאת תגובות נבזיות לרשתות חברתיות והעלאת תמונות מביכות לאינטרנט. הגבולות המוסריים של הפרטיות מִטשטשים כאשר המשתמשים, ובעיקר בני-נוער, מקבלים עידוד מהרשתות החברתיות לחשוף את עצמם בפני קהל רחב. רוב סימני האזהרה המגנים על בני-נוער בעולם הפיזי אינם קיימים בעולם הווירטואלי, ואי-היכולת לשלוט במידע המופיע ברשת עלול לגרום לנזק כבד בטווח הארוך.

מטרתה של רשימה זו היא להציג את נושא "בריונות הרשת" בישראל ומחוצה לה, וכן את היקפה ההולך וגדל של התופעה עם ההתפתחות המואצת של המרחב המקוון. שיעור בני-הנוער המשתמשים ברשתות חברתיות נמצא במגמת עלייה מתמדת, ונכון לשנת 2010 עלה שיעור זה עד לכ-73%. תוצאותיו של סקר שנערך בראשית שנת 2010 בקרב הורים לילדים מעידות כי גלישה ברשתות חברתיות היא השימוש העיקרי ברשת של 25.3% מהילדים בגילאי -7–9 וכי שיעור השימוש עולה בקרב בני 16–18 עד לכדי 75%. ברשימה זו אציג את החוקים השונים אשר שמו להם למטרה להילחם בתופעת "בריונות הרשת", בדגש על ארצות-הברית ואנגליה, וזאת בהשוואה למצב בישראל, שטרם השכילה להסדיר חוק הרתעתי נגד תופעה זו. מצב זה מדאיג אף יותר לאור העובדה כי תופעת "בריונות הרשת" מתגלה במלוא עוצמתה בקרב בני-הנוער הישראליים בשנים האחרונות, ומתבטאת במספר הולך וגובר של ניסיונות התאבדות, ביניהם מקרה ההתאבדות של הנער דוד-אל מזרחי בשנת 2011. מטרתי היא להעלות את המודעות לקיומה של התופעה וכן קריאה להסדרת נושא זה בחוק מוקדם ככל הניתן, זאת תוך שימוש בחקיקה הקיימת והצגת המקרים הרבים והאכזריים המתרחשים ברחבי העולם.

בחודשים האחרונים אנו עדים למקרים חוזרים ונשנים של התאבדויות בני-נוער ברחבי העולם, ובעיקר נערות, שהיו נתונים למתקפות "בריונות רשת" ברשתות חברתיות שונות. רבקה אן סדוויק, בת 12 מפלורידה, ארצות-הברית, היא הקורבן האחרון (נכון למועד כתיבת שורות אלו) בשרשרת הקורבנות, לאחר ששתי נערות שלחו לה הודעות ברשת חברתית המאיצות בה להתאבד לאחר שיצאה עם חבר של אחת מהן. לפניה קדמו מקרי ההתאבדות של האנה סמית' בת 14 מבריטניה; סיארה פיגלסי בת 15 וארין גלגר בת 13 מבריטניה; ג'סיקה לייני בת 16 מארצות-הברית; ג'וש אנסוורת' בן 15 מבריטניה; קרולניה פיצ'וי בת 14 מאיטליה; ריטה פרנסוס בת 17 מקנדה; ואמנדה טוד בת 15 מקנדה. המקרה של אמנדה טוד זכה לתהודה בעקבות סרטון שהעלתה לפני ההתאבדות. כתוצאה מכך הפכה אמנדה לסמל במאבק נגד "בריונות רשת".

גם בישראל לא פסחו מקרים מסוג זה על בני-הנוער. בכתבה שפורסמה בחודש אפריל האחרון דווח על קבוצה יעודית בפייסבוק שכל מטרתה להשפיל נערים ונערות, לצלם את המעשה ולהעלות את הסרטון לרשת חברתית. כמו כן, בחודשים האחרונים התפרסמו מספר מקרים של ניסיונות התאבדות עקב התעללות ברשת, אך דווח רק על מקרה התאבדות אחד של הנער דוד-אל מזרחי בן 16, אשר התאבד בשנת 2011 לאחר שסבל מבריונות ברשת חברתית מצד חבריו לכיתה. במקרה זה המשטרה קבעה כי אין מספיק ראיות כדי להאשים את מקניטי דוד-אל בפלילים. הקושי בהאשמת נערים אלו נובע מהעובדה שלרוב מדובר בקטינים אשר אינם נושאים באחריות פלילית, וכן כי כאשר בני-נוער קוראים לחבריהם להתאבד, אין הדבר מהווה עבירה פלילית לפי חוק העונשין הישראלי. סנ"צ יצחק אלמוג, ראש מדור סיוע חקירתי במשטרת ישראל, טען כי הפצת תכנים מזיקים באינטרנט אינה נחשבת בדרך כלל כעבירה פלילית וכי המשטרה איננה מטפלת בתופעות אלו.

בעקבות מקרה ההתאבדות של דוד-אל מזרחי פורסם כי מבקר המדינה, השופט (בדימוס) יוסף שפירא, יפתח בחקירה מקיפה שתתמקד לראשונה בבריונות מקוונת. עם זאת, בדוחות מבקר המדינה מהשנים האחרונות לא אותר כל אזכור לבריונות מקוונת, והדיון המרכזי והיחיד אשר ניתן למצוא בכל הנוגע לאלימות בבתי-ספר נמצא בדוח מבקר המדינה משנת 2007. דוח זה סקר בהרחבה את נושא הבריונות הפיזית בשטחי בתי-הספר אך לא התייחס כלל לנושא הבריונות המקוונת. גם בדיון שנערך בכנסת לציון "היום הבינלאומי לגלישה בטוחה ושימוש נכון באינטרנט", הועלה הנושא בחצי-פה בלבד. פרופ' גוסטבו מש (ראש המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה) מתח ביקורת על העובדה שבניגוד לארצות-הברית, לאנגליה, לאוסטרליה ולקנדה, ישראל עדיין לא ערכה מחקר רציני ושיטתי בנוגע לתופעה, ועל כן חסרים לה הכלים להתמודד איתה. פרופ' מש מתייחס לעובדה שפתרונות טכנולוגיים, כגון אפליקציות שמנטרות את התוכן אליו נחשף המשתמש, עובדות רק בחלק מהמקרים ועל כן אינן מהוות פתרון מספק. כמו כן, טוען פרופ' מש כי: "…מעורבות הורים היא המגן מפני בריונות [ברשת]. אם אנחנו רוצים לעצור את העבריין חקיקה תעזור בתנאי שתהיה גם אכיפה ובתנאי שתהיה תלונה". אתגר מרכזי הניצב בפני מערכת האכיפה הינו הקושי במציאת ראיות מספקות כדי לפנות לבית-המשפט, עקב האנונימיות הקיימת בשימוש באינטרנט בכלל וברשתות חברתיות בפרט. אנשים רבים מנצלים את המרחב המקוון הלא מפוקח (או המפוקח בצורה מינימלית) כדי ליצור זהויות בדויות היוצרות מעין "שכבת הגנה" עבור משתמש בעת הטרדה ברשת. אנונימיות זו מעניקה לבני-הנוער את האומץ להתנהג ברשעות לאור הידיעה כי איש אינו יודע מי הם.

במטרה לאזן בין חופש הביטוי אשר נובע מהאנונימיות, לבין יצירת הרתעה ושמירה על תרבות דיון נאותה, הציע חבר-הכנסת ישראל חסון בשנת 2006 את הצעת חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – זיהוי המגיבים באתרי אינטרנט) . הצעה זו דורשת לחייב "…את ספקיות האינטרנט לתת תשתיות רק לאתרים בהם קיים זיהוי כלשהו לכותבי התגובות…" כך, מבוטלת האנונימיות אשר משמשת לבריוני הרשת כמגן. בנוסף, בפסק-הדין פלונית נ' בזק בינלאומי בע"מ אנו רואים גמישות מצד בית-משפט השלום אשר קובע כי יש לחשוף את זהותם של גולשים במקרים בהם עשויה לקום אחריות פלילית. לטענת השופטת מיכל אגמון-גונן, מקרים כאלו מצדיקים את הגבלת חופש הביטוי ברשת המקוונת. למרות המגמה החיובית בפסיקה ובהצעת חוק יש לזכור כי הצעת החוק טרם התקבלה וכי מדובר בפסיקה של בית-משפט שלום אשר אינה מהווה הלכה מחייבת. יתרה מזאת, בפסק-הדין בעניין רמי מור נ' ברק אי.טי.סי [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ נקבע כי הזכות לאנונימיות מהווה זכות חוקתית, וכל עוד המחוקק אינו מייחד להקשר הספציפי של פרסומים פוגעניים באינטרנט מסגרת דיונית פרטנית, אין ביכולתו של בית-המשפט להעניק צו המורה על חשיפת זהותו של הגולש הפוגע. לפיכך, ההלכה המחייבת (הן בזמן והן בערכאה) היא כי כל עוד המחוקק לא יקבע מסגרת שיפוטית נאותה להתנהגות פוגענית באינטרנט, בית-המשפט העליון אינו יכול להתערב.

השלכותיהן של פגיעות מקוונות רחבות ועמוקות יותר מאשר פגיעות פיזיות, זאת בשל מספר סיבות, כגון מגוון גדול יותר של אפשרויות להפצת המסרים בדרך מקוונת; הזמינות והקלות שבמימוש הפגיעה; יסוד האנונימיות אשר מפחית את החשש של הפוגע מפני זיהוי והשלכות מעשיו ועוד. מחקרים רבים שנערכו בארצות-הברית ובאיחוד האירופי מצביעים על כך שיש סיכוי גבוה שבני-נוער בעלי פרופיל ברשתות חברתיות יהיו מעורבים באירועי פגיעה מקוונים. המחקרים מעידים כי השיעור הגדול ביותר של פגיעה מקוונת, כ-41%, הוא בבנות בגילאי 15–17.

הגנה על בני-הנוער יכולה להיעשות במספר רמות, החל מפעילויות חינוכיות וכלה בפעילויות הסדרה עצמית הנעשות בהסכמה עם אתרי הרשתות החברתיות. בשנת 2009 חתמו עשרים מפעילי רשתות חברתיות (ביניהן פייסבוק, גוגל, יאהו ועוד) על עקרונות לרשתות חברתיות בטוחות יותר, אשר נוסחו בהובלת התכנית לאינטרנט בטוח של נציבות האיחוד האירופי וארגונים ציבוריים. ואכן, במחקר שנערך בשנת 2010 נראה כי רשתות אלו עומדות בהתחייבויותיהן ותורמות ליצירת מרחב מקוון בטוח יותר עבור בני-נוער. בכל הנוגע למשרד החינוך בארץ, חוזר מנכ"ל בנושא קידום אקלים בטוח והתמודדות עם אירועי אלימות במוסדות חינוך משנת תש"ע רואה בחומרה רבה פעולות של תלמידים אשר משפילות בני נוער אחרים במרחב הווירטואלי ומטיל עונשים כבדים בתגובה לכך כגון השעיה מהלימודים.

רמה נוספת, והחשובה ביותר בעיני, היא רמת הרגולציה הציבורית הקובעת אמצעי הגנה לבני-נוער ברשתות החברתיות. ככלל, החוק בישראל אינו עוסק באופן ספציפי בעבירות הנעשות באמצעות מחשב או אינטרנט, אך כל עבירה הנקבעת בחוק נחשבת כזו אף אם בוצעה באמצעות האינטרנט. החקיקה הקיימת לרשות הנפגעים מפגיעה מקוונת כוללת את החוק למניעת הטרדה מינית; סעיף 214 לחוק העונשין האוסר על פרסום תועבה; חוק הגנת הפרטיות; חוק מניעת הטרדה מאיימת; וחוק איסור לשון הרע. חוק נוסף שלכאורה ניתן היה להיעזר בו הוא חוק המחשבים, העוסק בעבירות הנעשות באמצעות מחשב או על המחשב. עם זאת, פגיעה באמצעות תכנים המועברים באינטרנט אינה בתחום תחולת החוק.

למרות "ארסנל תחמושת" זה, מספר התיקים אשר דווח כי נפתחו בגין עבירות אלו בישראל בסביבת מחשב ואינטרנט הוא קטן מאד. משנת 2006 ועד שנת 2010 נפתחו 155 תיקים בלבד בהם מעורבים קטינים על עבירות לפי סעיף 214 לחוק העונשין בסביבת אינטרנט. מתוכם 70% נסגרו ורק בשבעה מקרים הסתיים הדיון המשפטי בהרשעה. לא נפתחו לקטינים תיקים בגין עבירות על חוק איסור לשון הרע. בנוסף לנתונים עגומים אלו, דברי הסיכום של ישיבה שנערכה בכנסת בשנת 2011 תחת הכותרת "ילדים נתפסים ברשת – ילדים ברשתות חברתיות באינטרנט" אינם מאירים באור חיובי את המצב:

"הרושם הוא שאנחנו בהחלט בשיהוי מאוד משמעותי בהתייחסות לסוגיה הזאת, אבל יחד עם זה אנחנו גם מתרשמים שיש מספיק תכניות ויש מספיק ידע איך להתמודד עם הסוגיה. זה לא שאנחנו חסרי אונים ולא יודעים כיצד לטפל וצריך פשוט להזדרז ככל האפשר ולהדביק את השיהוי המאוד מאוד משמעותי שלנו בטיפול".

מעל לשנתיים עברו מאז ישיבה זו ועדיין "הדבקת השיהוי" איננה נראית באופק וכן הטענה כי "…יש מספיק תכניות… מספיק ידע איך להתמודד עם הסוגיה" אינה מונעת את ניסיונות ההתאבדות וההתעמרות בבני-הנוער ברשתות החברתיות אשר נמצאים בעלייה מתמדת. בכתבה ששודרה בחודש אוגוסט 2013 לקראת תחילת שנת הלימודים, נראה כי ממדי התופעה רק תופחים וכי לא קיים, נכון להיום, כלי אכיפה אופרטיבי אשר מונע או לכל הפחות מפחית את עוצמת התופעה. מנתונים שהתפרסמו אנו למדים כי כל ילד חמישי בישראל עד גיל 18 דיווח שחווה התעללות ברשת, ובמקרים רבים קורבן ההתעללות אף מנסה לפגוע בעצמו. כ-70% מהנפגעים לא דיווחו על הפגיעה כלל.

לאור כך, אין מנוס מלבד קביעת מקרי בריונות רשת כמקרים פליליים והכנסתם לחוק העונשין, כפי שמדינות מערביות רבות כבר עשו. מבין מדינות אלו ניתן לציין את אנגליה אשר יש בכוחה להטיל אחריות פלילית באמצעות חקיקה ענפה בנושא, למשל באמצעות ה-Protection from Harassment Act 1997, Communications Act 2003, Malicious Communication Act 1988 ו-Public Order Act 1998. חוקים אלו מאפשרים להטיל סנקציות הנעות בין קנס למאסר של עד ששה חודשים על העובר על החוק. הם נחקקו עוד לפני שתופעת בריונות הרשת החלה להתפשט, אך ניתן לפרשם בצורה כזו אשר תסייע ליצור הרתעה בנושא.[1]

גם במדינות רבות בארצות-הברית קיימים חוקים נגד בריונות (anti-bulling laws) אשר כוללים חלקים הנוגעים ל"הטרדות אלקטרוניות", ובאמצעותם ניתן לאכוף סנקציות פליליות. ברוב המוחלט של מדינות ארצות-הברית, כדוגמת קונטיקט, ארקנסו וקליפורניה, הוכנס מפורשות המונח "cyberbulling" או "electronic harassment" לחקיקה הקיימת. לעומתן, באלסקה ובמיין קיימים הליכי חקיקה בנושא שעדיין לא אושרו, ואילו מונטנה, היא המדינה היחידה אשר עדיין לא החלה בתהליך חקיקה בנושא.[2] מתוך שלושים ואחת המדינות אשר מייחדות חלק לבריונות רשת בחוקיהן, שמונה אוכפות עונשים פליליים. כך, למשל, באיידהו מצוינים באופן ספציפי מעשים אשר נעשים במדיות אינטרנטיות, ולכן כוללים בתוכם מעשי "סייבר". החוק באיידהו גם אוכף סנקציות פליליות, אם כי קלות, על-ידי סיווג הפרות חוק זה ככאלו שלא ניתן להטיל תקופת מאסר בגינן ובכך מפחית את כוח ההרתעה של החוק. בארקנסו החוק מאפשר לתבוע את התוקף גם כאשר לא נוצר נזק פיזי אלא נזק או לחץ נפשי בלבד כתוצאה ממעשי הבריונות ברשת.

נקודת התורפה בחוקים אלו היא העובדה כי מדובר בחוקים הנוגעים לתלמידים ולעובדי בתי-ספר בלבד, ובכך נותרים מקרים רבים בהם החוק אינו ניתן להפעלה, כדוגמת מקרה לורי דרו אשר התרחש במיזורי. במקרה זה התאבדה נערה בת 13 בשם מייגן מייאר בשנת 2008, לאחר שעברה מסכת התעללויות ברשת החברתית Myspace על-ידי אם חברתה, לורי דרו, אשר חשבה כי מייגן מפיצה שקרים על בתה.[3] לורי דרו פתחה פרופיל מזויף ברשת של נער בן 16 תחת השם "ג'וש אוונס" והחלה "לפלרטט" עם מייגן. לאחר חודש של התכתבויות "ג'וש" שלח למייגן הודעה כי העולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיה, דבר אשר הוביל את מייגן להתאבד בתלייה. לורי דרו הורשעה בבית-המשפט בעבירות קלות בלבד הקשורות להונאה במחשב וללא כל התייחסות לבריונות רשת, זאת עקב העובדה כי בתקופה זו לא הייתה קיימת חקיקה בנושא. מיד לאחר המקרה, הוצעו במיזורי תיקונים לחוקי ההטרדה שבמדינה אשר יכללו בריונות רשת, וכן אפשרות כי היחסים לא יהיו בין תלמידים ועובדי בתי-ספר בלבד. כל אחד מחוקים אלו יכול להוות מקור השראה ראשוני עבור המחוקק הישראלי בעת ניסוח חוק פלילי נגד הטרדות במרחב המקוון.

במקרה ההתאבדות של רבקה סדוויק בת ה-12 שהתרחש באוקטובר 2013, נעצרו שתי נערות בנות 12 ו-14 אשר הואשמו באופן חריג לאור גילן הצעיר בעבירה פלילית בבית-משפט לנוער. יש הטוענים כי מקרה זה ישמש כנקודת מפנה אשר תוביל לשימוש רב יותר בחוקים הנוגעים לבריונות רשת המהווים כלי אכיפה חשוב בידי המשטרה והפרקליטות. יתרה מכך, ישנה אף קריאה לחוקק חוק פדראלי בנושא וכן הצעת חוק בנושא בשם Megan Meier Cyberbulling Provision Act שטרם אושרה.[4]

מסקרים שנערכו ברחבי ארצות הברית בשנים האחרונות אנו רואים כי אכן חלה ירידה במספר המקרים בהם בני-נוער דיווחו כי היו קורבנות למקרי בריונות רשת. בשנת 2011 29.2% מבני-הנוער דיווחו כי היו קורבנות למקרי בריונות רשת כאשר בשנת 2013 ירד מספר זה ל-24.1%. חשוב לציין כי עיקר ההשפעה ניכרת משנת 2004, כאשר לא חוקקו עוד חוקים בנושא, לשנת 2013. בשנת 2004 40.6% דיווחו כי היו קורבנות לבריונות רשת. על כן, למרות העובדה שבין השנים 2007–2013 אנו רואים עליות וירידות במספר הדיווחים, ניתן לראות כי בטווח הארוך חקיקת חוקים נגד בריונות רשת תורמת באופן ממשי לצמצום התופעה.

אז מי אשם? היכן ניתן להטיל את האשמה על הישנות מקרים אלו לאחר שהתופעה ידועה ומוכרת היטב כבר למעלה מחמש שנים? גורמים רבים, וביניהם הורי הנערים המתאבדים, מנסים להאשים את הרשתות החברתיות עצמן. במקרה שנדון בבית-המשפט באיטליה בשנת 2008 הוטלה אחריות על בכירי גוגל עקב סרטון גולשים המתעד התעללות בנער החולה בתסמונת דאון. ראוי לציין כי בית-המשפט לערעורים זיכה את חברת גוגל מכל ההאשמות אך העניין נדון כעת בערעור בבית-המשפט העליון האיטלקי. מלבד גוגל גם נגד כנגד עובדי פייסבוק מתוכננת להיפתח חקירה בעקבות מותה של קרולינה פיצ'וי. ארגון ההורים באיטליה הגיש תלונה ברומא באופן ישיר נגד פייסבוק על כך שלכאורה היה לה תפקיד מרכזי בהסתת קרולינה להתאבד. התובע במקרה זה טען כי פייסבוק עצמה לא נמצאת תחת חקירה אך ניתן לחקור את עובדיה אשר נכשלו במתן מענה לבקשות חבריה של קרולינה להוריד סרטון בו היא נראית ערומה ושיכורה. קיים קושי רב בהטלת האשם על האתרים החברתיים או על המטרידים ברשת עקב סוגיות של חופש הביטוי ושמירה על פרטיות אשר חורגים מהיקפה של רשימה זו. בין אם נבחר להאשים ולהטיל אחריות על הרשתות החברתיות עצמן, אין בכך כדי למנוע את ההתאבדות הבאה.

לפיכך, על המחוקק הישראלי להוסיף את עילת ה"הטרדה" לחוק העונשין הקיים ולהגדירה בצורה רחבה מספיק כך שתכלול מקרי "בריונות רשת" ללא הגבלה על האנשים המעורבים ותפעל ביד חמורה נגדם. לחלופין, ניתן לחשוב על ייחוד חוק ספציפי נגד בריונות רשת או הוספת התייחסויות לעבירות אלו, וכן סנקציות מתאימות, בחוקים קיימים שצוינו לעיל. חשוב לציין כי לאור חומרת מעשים אלו והשלכותיהם הטרגיות, אשר פורטו בהרחבה ברשימה זו, לטעמי יש לאפשר הטלת אחרית פלילית וסנקציה פלילית הרתעתית אף על קטין. זאת בשל העובדה כי רוב מבצעי העבירה במקרי בריונות רשת הם קטינים, וללא סייג זה, ירוקנו החוק ותכליתו מתוכן. עלינו לפעול בזריזות לפני שמקרים כדוגמת אמנדה טוד והאנה סמית' יתרחשו, והסבירות לכך גבוהה הרבה יותר ממה שאנו חושבים.

ענת ליאור היא סטודנטית בבית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה, ועורכת בכתב-העת משפט ועסקים.

[1] Krupa A. Patel, Cyberbulling: What's the 'Statues' in England?, 13 San Diego Int'l L.J 589, 610 (2012).

[2] Naomi Harlin Goodno, How Public Schools Can Constitutionally Halt Cyberbullying: A Model Cyberbullying Policy that Survives First Amendment. Fourth Amendment and Due Process Challenges 46 Wake Forest L. Rev. 653 (2011) .

[3] United States v. Lori Drew, 259 F.R.D 449 (2009).

[4] Nick Peterson, Cyberharassment: A Call to Federal Action, 24 BYU Prelaw Review 101 (2010).

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה ליאור ענת, מהדורה מקוונת, רשימות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על "בריונות רשת" – קריאת השכמה למחוקק הישראלי | ענת ליאור

  1. גל אביטל הגיב:

    מאמר מרתק וכתוב היטב העוסק בנושא חשוב ועדכני. כולי תקווה שקריאה זו תקבל הד ותביא לחקיקה רלוונטית ולהטמעת נורמות חדשות לאכיפת ההתנהלות במרחב האינטרנטי.

  2. matan הגיב:

    מעניין מאוד. שלחי את המאמר כנייר עמדה לחברי הכנסת, ואז אולי הם יתעוררו.

  3. פינגבאק: רשימה: על ההתנגשות שבין חופש הביטוי לבין חוקי בריונות ברשת | ענת ליאור | אתר משפט ועסקים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s