סניגוריה למופת | יורם שחר

לאזכור הרשימה: יורם שחר "סניגוריה למופת" אתר משפט ועסקים (2013) idclawreview.org/2013/12/10/blogpost-20131210-shachar.

הקמתה של הסניגוריה הציבורית באמצע שנות התשעים היא נס החסד האחרון שהאיר את מערכת הפלילים בישראל. הוא היה נס משום שגם לפניו היו רגעי החסד בודדים ונדירים. הוא היה נס של חסד משום שהביא מעט איזון לתוך מערכת שהייתה ונשארה מוטה כולה לחובתם של מי שנתפסו ברשתה. הוא היה ונשאר נס החסד האחרון משום שבשני העשורים שעברו מאז הקמתה של הסניגוריה הציבורית הוקשחה ידה של מערכת האכיפה הפלילית בכל היבט אפשרי של פעולתה ולא נעשה מעשה חקיקה או מנהל אחד שירסן אותה.

מי שחווה את אותו נס בעת שהתרחש ידע כבר אז, ומי שמתבונן בו היום במבט לאחור, יודע ביתר-שאת כי הוא התחולל בזכותו של צדיק אחד בקהילה שהרגילה עצמה להאמין בכוחו של הכוח לריפוי לכל חוליה. צדיק זה הוא פרופ' קנת מן שהשכיל להקים את הסניגוריה הציבורית והשכיל למסור אותה לגדולי רוח ומעש אחריו כדי להבטיח את עתידה ואת איתנותהּ המוסדית. קנת הציב מופת של מנהיגות בונה וחיובית שאינה מתבססת על כוח. הוא מימש את חזון הסניגוריה הציבורית תוך דבקות שקטה ועיקשת בצדקת הרעיון. הוא לא נרתע מכישלונם של ניסיונות חוזרים והתמיד במאבקו עד שנסדק לו סדק במשרד המשפטים בהנהגתו של פרופ' דוד ליבאי, ונבנה גרעין ההקמה של הסניגוריה. השנים הראשונות היו רצופות משברים קשים שאיימו על עצם קיומו של הארגון וגם אותן צלח קנת באותה נחישות רבת-נועם המאפיינת את כל דרכו.

הרוח שהביא עמו קנת למערכת האכיפה הישראלית היא הרוח הליברלית הגדולה שנשבה בארצות-הברית בשנות השישים ונשאה תקווה לתיקון עולם כולל. רוח זו חלפה גם בארצות-הברית וגם בישראל, ודווקא משום כך גדול כל-כך ההישג שקנת השיג בייצובה של הסניגוריה הציבורית, וביסוסהּ בלב מערכת המשפט הישראלית. מה שעשוי היה להיראות עד לפני עשור כאופנה חולפת שתלך בדרכם של מוסדות אחרים שהופקדו על זכויות האזרח, נראה היום כאחד מעמודי הראשה של השירות המשפטי הציבורי. שיבוצה של הסניגוריה למשרד המשפטים נתון בעת הנוכחית לביקורת, אך ראוי לראותו כהיבט חשוב וארוך-טווח של הכרתה של מערכת האכיפה באחריות הכבידה הנגזרת מאופיו האדברסרי של השיפוט הפלילי. דווקא העובדה שהתביעה וההגנה הציבורית נתונות לאחריותו של שר אחד מבליטה ומקבעת את חובת האיזון בתודעה המקצועית והמשפטית, והעמדות העצמאיות של ראשי הסנגוריה הציבורית מועצמות מכוחו של הבית המוסדי שממנו הן יוצאות.

מסיבה זו בדיוק אני מבקש לטעון ברשימה הנוכחית כי הצעד הגדול הבא בתיקונה של מערכת הייצוג בישראל צריך להיעשות דווקא בצד התביעה, הן על-מנת להשוותה לסניגוריה והן על-מנת להשיב איזון למערכת המשפט בכללותה. אני טוען כי התביעה הציבורית חייבת לארגן עצמה מחדש בתבניתה של הסניגוריה הציבורית המתבססת על גרעין קטן של עובדי קבע וממחה את עיקר משימות הייצוג לעורכי-דין פרטיים. כמו בהיבטים רבים אחרים של מבנה המערכת הציבורית בישראל, צמחה בליבו של השירות המשפטי הממלכתי בלא משים תופעה ייחודית שאינה נגזרת מאף אחת ממדינות האם של השיטה האנגלו-אמריקאית. סמוך לאחר עצמאות המדינה הפך משרד המשפטים חממה איכותית ונוחה לעובדי ציבור רבים ומסורים שהקדישו את מיטב שנותיהם למלאכת התביעה, והרגילו את עצמם ואת סביבתם לראות נאשמים דרך כוונות הנשק של הקטגוריה. תחומי הפרישה הרחבים של השירות המשפטי חיזקו את השפעות הרוחב של תופעה זו. שליטתו של השירות המשפטי במנגנוני המשמעת והביקורת השונים והשימוש הנרחב בייעוץ המשפטי הביאה את הגישה התביעתית לכל רובדי המגזר הציבורי, והמעבר הנוח משירות זה לכהונות שיפוטיות טבע חותם תביעתי מובהק גם ברשות השופטת.

תופעה זו של תובעי-קריירה אינה מוכרת בשיטת האם האנגלית ואף לא בשותפתה האמריקנית הגדולה. התביעה הבריטית בנויה בעיקרה באותה מתכונת בה בנויה הסניגוריה הציבורית בישראל והתובע האמריקני האופייני משתמש בכהונה ציבורית קצרה כקרש קפיצה לקריירה פוליטית או למגזר הפרטי. עד הקמתה של הסניגוריה הציבורית במשרד המשפטים, והצלחתה הארגונית המוכחת בשילוב בין ניתוב, הנחיה ופיקוח ציבורי וביצוע פרטי, קשה היה להציע בישראל מודל חלופי מעשי לארגונה של התביעה הכללית. "פרקליטות פלילית" הולכת ותופחת המבוססת על מאות רבות של תקני קבע נתפשה, וייתכן שעדיין היא נתפשת, כהכרח שלטוני שלא ניתן לקיים משטר תקין בלעדיו. אלא שכעת מראה הסניגוריה הציבורית צורת ארגון אחרת שניתן לאמצה בטווח הארוך לארגונה של התביעה. גרעין קשה של פרקליטים ימשיכו לייצג את המדינה בעניינים פליליים חשובים במיוחד, יציגו את עמדת התביעה בהליכי חקיקה וייעוץ, יתוו את מדיניות הייצוג הכללית, ינתבו את האישומים השגרתיים ויפקחו על יישומם, אך עיקר מלאכת הייצוג תימסר לעורכי-דין פרטיים ששכרם ישולם על ידי המדינה בגין כל תיק.

הפרטתה של הפרקליטות הפלילית לוקה בחלק מהפגמים הערכיים שיש בהעברת סמכויות שלטוניות כוחניות למגזר הפרטי, אך היא מוצדקת באיזון כולל בשל אופיו הייחודי של הייצוג הפלילי בשיטה האדברסרית. שופטים וסוהרים לכל סוגיהם (וגם שוטרים) מחויבים לפעול למען האינטרס הציבורי, אך הם מחויבים גם בהגנתו של הפרט שעליו הם מפעילים את סמכותם. אם הם ממלאים את תפקידם כהלכה הם לומדים לראות גם אנושיותו וזכויותיו של הנאשם והאסיר, ואם הם דבקים בתפקידם שנים רבות הם מאמצים גישה מאוזנת ליחס בין בטחון הציבור וזכויות הפרט. תובע ציבורי אינו חייב מלכתחילה באותה מידה של איזון משום ששיטת השיפוט האדברסרית מציבה מולו יריב תקיף ונמרץ המופקד על האינטרסים של הפרט. שיטה זו דורשת מהתובע להתמקד באינטרס התביעתי ולהניח למערכת להשיג את האיזון הראוי בעזרתם של אחרים. ככל שתהא דרישה זו נגזרת מאופיו המשחקי של ההליך האדברסרי, וככל שהיא מניחה ריחוק בין תפקידו של כל אחד מהשחקנים ובין האדם הממלא אותו, אין ריחוק זה יכול להישמר בפועל לאורך שנים. מי שתפישתו המקצועית מתגבשת תוך מאבק לעומתי עז ויומיומי שבו הוא ניצב תמיד מצדו האחד שלך מתרס אינו יכול להימנע מהשפעתה ארוכת הטווח של עמדה זו על תפישתו הערכית האישית. להסיר ספק, תובנה זו חלה באותה מידה בדיוק על שני השחקנים העיקריים בהליך האדברסרי, ומשום כך בדיוק טוב שנבנתה הסניגוריה הציבורית כפי שנבנתה. השירות הציבורי של מדינה קטנה אינו צריך לגדל בתוכו מאות סנגורים-לחיים יותר או פחות משהוא צריך לגדל מאות תובעים-לחיים.

יישומה האופטימלי של תובנה זו מחייב סימטריה כמעט-מלאה בין שני צדיו של המתרס האדברסרי. תוצרה המבורך של סימטריה זו הוא קהילה גדולה של עורכי-דין פליליים המחליפים צד בין מינוי למינוי ופועלים לסירוגין כתובעים וסניגורים. אפשרות זו הנראית בעת הנוכחית בישראל כבדיון גמור היא מציאות תוססת ומעשית בבריטניה, מדינת האם של השיטה האדברסרית. בעת הנוכחית היא נשחקת שם מעט בשל אילוצים שונים, אך עדיין היא מאפיינת את הטיפול במרבית התיקים הפליליים הרציניים. משני צדי המתרס עומדים שם, ב-Crown Courts, עורכי-דין פרטיים ומייצגים את הצדדים, והם עשויים להחליף צדדים בתיק אחר אותו יום או למחרת, ולטעון בכל כוחם המקצועי טענה עקרונית הפוכה לזו שהם טוענים באותה עת. זהו בעיני מיטבה של השיטה האדברסרית ורק כך היא משיאה את יתרונותיה הגדולים. ליבה של שיטה זו היא התפישה לפיה אין עורכי-הדין ממונים על האמת אלא הם משחקים לפני מי שממונים עליה.

קברניטי המשפט במדינת ישראל שאחר העצמאות באו ברובם ממשפחת משפט שתפישתה הייתה שונה לחלוטין, אך לא מלאם ליבם או לא עמד להם כוחם להחליף את השיטה האדברסרית בכללותה. סדרי-הדין באולם המשפט עצמו נשארו אדברסריים בצורתם, אך סביבם נבנו מערכים אופייניים למשפחה האחרת כגון ה"תביעה הכללית" הגדולה והקבועה, וכך נבללה השיטה כולה ונפגמו איזוניה הבסיסיים. ייבואה של התפישה האנגלו-אמריקנית לבנייתה של הסניגוריה הציבורית בדור הנוכחי מבשר תקווה כי יושבו איזוניה של המערכת כולה, אם תשכיל לבנות מחדש גם את צד התביעה שזה על-פי אותה תפישה.

שישים וחמש שנה לאחר צאתה של ישראל לעצמאות אין מערכת המשפט הישראלית יכולה לפסוח עוד על הסעיפים. שיטת השיפוט הנוהגת בה היא השיטה האדברסרית. כל נשמתה של שיטה זו מתמצה בהנחה כי האמת תצא לאור תוך מאבק עז ותוסס בין שני פרקליטים נמרצים, שווי כוח וניסיון, המותחים את הדין והעובדות כמיטב יכולתם לכיוונים מנוגדים. לאחר שנים רבות של הזנחה נעשה בדור הנוכחי מהלך גדול ומוצלח מאד לאישושו של צד ההגנה במאבק זה. משימתו הגדולה של הדור הבא היא לעצב באותה מתכונת את שאר מערכת הייצוג הציבורי.

* פרופ' יורם שחר, בית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה מהדורה מקוונת, מחברים, רשימות, שחר יורם, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s