זכות הייצוג במערכת משפט מבוססת הוֹדאות | יוסף זהר

אזכור הרשימה: יוסף זהר "זכות הייצוג במערכת משפט מבוססות הודאות" אתר משפט ועסקים (2013) idclawreview.org/2013/12/24/blogpost-20131224-yosefzohar.

"וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל; וַיַּרְא יְהוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו, כִּי-אֵין מִשְׁפָּט." (ישעיה נט טו)

"מאי ותהי האמת נעדרת אמרי דבי רב מלמד שנעשית עדרים עדרים והולכת לה." (משנה, סנהדרין צז, א)

הקדמה

נהוג לומר על זכות הייצוג כי היא הזכות החשובה ביותר לנאשם בהליך הפלילי, שכן המימוש של כל שאר הזכויות בהליך הפלילי תלוי בכך שהאיש מיוצג. אם לא יהיה מיוצג, לא יהיה מודע לקיומן של שאר הזכויות, וגם אם יהיה מודע – לא ידע כיצד לממש אותן. ההגנה על זכות הייצוג נתפסת כמשרתת "אינטרסים ציבוריים חשובים, כגון: שיפור יכולתם של גורמי האכיפה ובתי המשפט להגיע לחקר האמת, הוגנות ההליך, טוהר ההליך השיפוטי ומניעת (או לכל הפחות הפחתת) הסיכון לטעויות ולהרשעות שווא". ברשימה זו אטען כי במערכת משפט מבוססת הוֹדאות, מימוש זכות הייצוג באמצעות סנגורים ציבוריים מעצים תהליכים החותרים תחת אינטרסים ציבוריים אלו. אסקור כמה מגמות בהלכים פליליים בישראל, אציע הסבר הכורך אותן יחדיו, ולבסוף אבחן את השפעת הסנגוריה הציבורית על כיוונן ועוצמתן של תופעות אלה.

מגמות בדין הפלילי

מדוע פחות ופחות נאשמים נלחמים על חפותם, ובמקום זה מודים באשמה המיוחסת להם? האם המשטרה בונה תיקים עם ביסוס ראייתי נרחב? האם התביעה מסננת טוב יותר את התיקים שהיא מקבלת? לדעתי יש לכך הסבר אחר: מבנה מערכת המשפט התעוות בגלל האופן שבו ההודאה משרתת את האינטרסים של כל המעורבים בה: הפרקליטות, השופטים, הסנגוריה, ואף הנאשמים החפים מפשע. מדובר בתופעה המזינה ומחריפה את עצמה, תופעה של מחזור-משוב המונעת מכוחות פנימיים במערכת המשפט, ומועצמת על-ידי לחצים של גורמים חיצוניים שאמורים היו לרסנה.

בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, בתי-המשפט היו הגורם המרכזי בבחינת הראיות ובקביעת תוצאות ההליך. כ-30% מהנאשמים זוכו מכל סעיפי כתב-האישום, ורק כ-70% הורשעו הרשעה חלקית או מלאה.[1] בהנחה ששיעור ההודאות במשפט היה כ-25%, וכ-75% מהכרעות הדין התקבלו לאחר דיוני הוכחות, אזי שיעור המורשעים במשפטים שהתנהלו באותה העת עמד על כ-60%, בדומה לשיעור המורשעים במשפטי מושבעים בארצות-הברית. עם חלוף השנים תפקיד בתי-המשפט בבחינת הראיות עבר לידי הפרקליטות והתביעה המשטרתית. כיום רק כ-7% מהכרעות הדין בפלילים מתקבלות לאחר דיוני הוכחות, כ-1% בלבד מהנאשמים מזוכים מכל סעיפי האישום ושיעור הנאשמים שמורשעים במשפטים שבהם נאשמים כופרים באשמתם הוא למעלה מ-90%.[2]

חרף העלייה בשיעור הנאשמים שמורשעים, פחות נאשמים מורשעים יחסית למספר החשודים, ובעשור החולף חלה אף ירידה אבסולוטית במספר העבריינים שמערכת המשפט ממצה איתם את הדין. הדבר נובע מכך שחלה ירידה במספר הכרעות הדין שהמערכת המשפטית מגיעה אליה, וכ-30% מכתבי-האישום שמוגשים נסגרים בעקבות חזרה מכתב-האישום על-ידי התביעה, ביטול כתב אישום ומסיבות אחרות. למרות זאת, חלה עלייה של למעלה מ-60% במספר האסירים הפליליים בתקופה זו. מניתוח נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נראה כי אחת הסיבות לכך היא עלייה משמעותית בשיעור ההרשעות המלוות במאסר. בשנת 1981 נגזרו בכ-16% מההרשעות עונשי מאסר וב-2008 נגזרו מאסרים בכ-32% מההרשעות. הקפיצה בשיעור עונשי המאסר התרחשה בכל סוגי העבירות. יתכן מאוד שהעלייה בשיעור עונשי המאסר לוותה גם בהארכתם.

כיצד ניתן להסביר מגמות אלו?

עסקאות טיעון

על-פי המודל התיאורטי הקלאסי, עסקאות הטיעון נערכות בצל תוצאת המשפט הצפויה. צדדים רציונאליים מסכימים על (תוחלת) התוצאה הצפויה וחוסכים את הוצאות המשפט. שיקול-הדעת של התביעה בהקצאת המשאבים בין משפטים ועסקאות נחשב כיעיל בדומה למנגנון הקצאת המשאבים בשוק.[3] מכאן עולה לכאורה שיפור פרטו, שכן אם הצדדים נכנסו לחוזה באופן חופשי הם בהכרח שיפרו את מצבם. העונשים אמורים לשקף את מידת האשמה, להיות מושתים בצורה הוגנת, וליצור תמריצים למערכת לרדוף אחר אלו שהראיות נגדם חזקות ולא אחר אלו שאשמתם מוטלת בספק. לכאורה אין צורך בפיקוח על עסקאות הטיעון, מכיוון שערכי הבטיחות במשפט, כגון הרשעה מעבר לספק סביר, מוטמעים בהן.

עם זאת, עיוותים והטיות מרחיקים את תוצאת המשא ומתן על עסקת הטיעון מתוצאת המשפט, התובעים מונעים גם משיקולים זרים ומאינטרסים שאינם מתלכדים עם טובת הציבור, והנאשמים מושפעים בהחלטותיהם מליקויים מבניים כגון ייצוג לקוי, ערבויות, מעצרים, הטיות פסיכולוגיות ועוד.

בניגוד לאינטואיציה, עסקאות הטיעון אינן מורידות את רמת הענישה. המשאבים המשתחררים לתביעה כתוצאה מעסקאות טיעון מאפשרים לה לנתב משאבים לחיזוק התיקים במשפטים שמתנהלים ולהגברת הסיכויים להצליח במשפט. האינטראקציות החוזרות ונשנות בין השחקנים במשפט, בונות "ציפיות הדדיות" באשר לפעולות של השחקנים האחרים, וגורמות לנאשמים המבינים כי ההסתברות להרשעה במשפט תעלה, להסכים לעסקת טיעון מחמירה יותר. בנוסף, לתביעה הלוקחת בחשבון לא רק את התוצאה הישירה של המשפט, כמו במערכת משפט ללא עסקאות טיעון, אלא גם את ההשפעה של המשפט על תוצאת המיקוח בתיקים האחרים, ישנה תמיד האפשרות לבחור כמה תיקים לנהל וכיצד לחלק את משאביה ביניהם ולהבטיח עלייה בתוחלת תוצאת המשפטים.

 השפעותיה של עסקת הטיעון על השחקנים המשפטיים

ניתוח האופן שבו משפיעות עסקאות הטיעון על התנהלות החוקרים, השופטים והמחוקק, ממחיש שגם גורמים חיצוניים לדינמיקה שבין התביעה לנאשמים, פועלים בזיקה לה, ובמקום לרסן, מזינים ומחריפים את תופעת עסקאות הטיעון. עסקאות הטיעון אינן מתמרצות את החוקרים להשיג ראיות. כתוצאה מכך התיקים חלשים יותר וגורמים לתביעה להסכים על הקלות גדולות יותר, כך שהלחץ על הנאשם להודות גובר.[4] השופטים רואים נאשמים רבים יותר שהתחילו את המשפט בכפירה ולבסוף מודים באשמה. לכן הם עלולים פחות ופחות להאמין לנאשמים, ולהרתיע אותם מניהול משפט. כאשר הציבור חש אי-נוחות מההקלות שמקבלים פושעים במסגרת עסקת טיעון, הוא לוחץ על המחוקק להחמיר בענישה ולהרחיב את תחולת המשפט הפלילי. פליליות יתר גורמת באופן טבעי לנאשמים רבים יותר להסכים לעסקת טיעון, וכך נוצרת מעגליות בין השניים.

בהקשר הזה יש לנפגע עבירה משמעות כגורם ממתן בשימוש מוגבר בעסקאות טיעון. פעמים רבות עושים שימוש בטענה שנפגע העבירה לא רוצה להעיד כמניע מרכזי ללכת לעסקת טיעון, "והרבה פעמים זה משמש איזה עלה תאנה לסגור עסקאות שלא בהכרח עולות בקנה אחד עם רצון הנפגע… וזה עלול להרתיע נפגעי עבירה אחרים לגשת ולהתלונן". בהתייחסותן לחשש מזיכוי האשמים במשפט הוכחות, "99% מהמשפחות אומרות: אפילו אם יהיה זיכוי זה עדיף לנו על עסקה עם השטן ולחיות עם זה".

השיטה האדברסרית

השיטה המשפטית האדברסרית מבוססת על הרעיון שהאמת מתגלה מתוך המחלוקת. "הודאה באשמה כפעולה עצמאית או כחלק מעסקת טיעון, יש בה כדי לבטל את ההליך כולו: בטלה היריבות – בטל המשפט".[5] הצידוק לוותר על הליך משפטי פומבי החותר להתקרב לאמת העובדתית, נובע מהרצון לחסוך במשאבים ולטפל בתיקים רבים יותר. אך רצון זה לא מביא בחשבון שעסקאות הטיעון יוצרות תמריצים לצדדים להתיש זה את זה ולנהל מעין מרוץ חימוש אינסופי. בדומה ל"אבולוציה-הדדית",[6] "מרוץ החימוש" מתפתח בקרב הצדדים למאבק המשפטי כתוצאה מרצף התאמות והתאמות-נגד, המביא להתנהגויות קיצוניות הנתפסות כהכרחיות להצלחת כל אחד מהם, אך מקנה חסרון משמעותי להתמודדות עם עומס התיקים.

לתובעים כדאי להגיש כתבי-אישום מנופחים בסעיפים לא מבוססים ראייתית כדי לשמור לעצמם קלפי מיקוח, ולקבל מכפיל כוח שיכול לחסוך מהם את הצורך לבחון את התיאוריות שלהם בבית-המשפט, אך על לכפות על נאשמים שאשמתם מוטלת בספק, להודות באשמה.[7] מנגד, הסנגורים מונעים משיקולים של סיכון, מוניטין ותמריצים כלכליים, ולכן הם מאריכים בהליכים. התוצאה היא שאם בעבר משפטים רבים הסתיימו בהודאה בבית-משפט ללא עסקה פורמלית,[8] כיום חלק ניכר מהזמן ומהמשאבים נשאב לגישוש בין הצדדים ולמשאים-ומתנים על עסקאות טיעון, במקום התמקדות בדיונים עצמם. נראה כי תהליכים אלו הם בין הגורמים המשמעותיים לירידה במספר הכרעות הדין שהמערכת מגיעה אליהם.

במגרש המשחקים המשפטי הגדול לסנגוריה הציבורית תפקיד מכריע: – היא יכולה לרסן או להעצים את תופעת עסקאות הטיעון. אלא שבדומה לפרקליטות, כגוף מרכזי המבקש לטפל בכמה שיותר תיקים, עסקאות הטיעון מפתות ומטעות כפתרון למגבלות התקציב. מדיניות הסנגוריה מעודדת רקימת עסקאות טיעון עם התביעה. על אף ההבנה ש"הסדרי טיעון היום בארץ נעשים באווירה של כפייה", הסנגור הציבורי חייב ל"קיים במקביל למשפט משא-ומתן לקראת הסדר טיעון", ו"צריך לסמוך על הצדדים שהם מנהלים את ענייניהם. הביקורת של בתי-המשפט על העונש צריכה להיות צרה מאוד". מכאן, התנגדותם של נציגי הסנגוריה הציבורית לאפשר לבית המשפט לערוך ביקורת ראייתית על עסקאות הטיעון לפני אישורן.

זכויות נאשמים

מעמדה המשפטי של ההודאה גורם לכך שכאשר היא מושגת בחקירה, היא משמשת כתנאי מספיק לעסקת טיעון. אין פלא שמשטרת ישראל הרואה במעצר כלי חקירתי שנועד לגרום לאנשים להודות או להעיד נגד אחרים, "לא התאימה לחוקריה את ההנחיות בנושא זכות ההיוועצות להלכה שנקבעה", ובד בבד עם התרחבות פעילותה של הסנגוריה והשלמת פריסתה הארצית, הכפילה המשטרה את מספר המעצרים ואת מספר המעצרים עד תום הליכים פי חמישה. לפיכך, צריך להגן על חשודים מפני מעצרי שווא, אמצעי חקירה פסולים והודאות שווא.

חלק נכבד מן הזכויות של חשודים ונאשמים הן פרי פיתוח פסיקתי ותיקוני חקיקה שהסנגוריה הציבורית ליוותה מקרוב. כך, לדוגמה, בדוקטרינת הפסילה הפסיקתית שהושגה בהלכת יששכרוב, נקבע כי "לבית-המשפט מסור שיקול-דעת לפסול קבילותה של ראיה בפלילים, אם הוא נוכח לדעת כי הראיה הושגה שלא כדין וכי קבלתה במשפט תיצור פגיעה מהותית בזכותו של הנאשם להליך פלילי הוגן החורגת מגדריה של פיסקת ההגבלה". למעשה באותה פרשה לא דובר בפסילת ראייה אלא בפסילת הודאה, ואין דין הודאה כדין ראייה מוצקה. הודאה יכולה להיות אמיתית או לא, ואילו מידת אמיתותה של ראייה מוצקה איננה תלויה באופן שבו הושגה, במצב הנפשי של החוקר או של הנחקר וכו'. השאיפה לפסול ראיות מהימנות ממוססת את קרקע המציאות מתחת לרגלי המשפט הפלילי. כלל הפסלות גם מעוות את שיקולי בחירת התיקים של התביעה, הקושי שהוא יוצר בתיקים מסוימים מעודד את התביעה להעדיף תיקים אחרים על פניהם. התיקים שמנוהלים במקום אלו שנסגרים הם תיקים של נאשמים עניים יותר, חלשים יותר ומתוחכמים פחות. נאשמים מסוימים זוכים בעונש קל יותר מזה שהיה נקבע על-פי אשמתם בלבד, ואחרים בעונש חמור יותר מזה שהיה צפוי להם אלמלא נקבעה ההלכה. זוהי דוגמה לתוצאות המאבק של הסנגוריה לחיזוק זכויות החשודים, המוביל להתרחקות מהאמת העובדתית.

לקראת סוף שנת 2008 החלה הוועדה לסדר דין פלילי וראיות לדון בהצעת חוק חדשה ומקיפה שעניינה זכויות חשודים ונחקרים. החשש הוא, שכשם שחוק המעצרים שנחקק במאי 1996 במטרה לצמצם את סמכויות המעצר ולשמור על זכויות החשוד, יצר קונפליקט אינטרסים עם רשויות החקירה, נכשל והשיג את התוצאה הפוכה, כך כל חקיקה המקשה על החוקרים לחלץ הודאה תוביל למציאתם של דרכים יצירתיות חדשות ללחוץ על נחקרים,[9] כגון הצעתו האחרונה של מפכ"ל המשטרה לערוך מעצרים מנהליים.

סיכום והמלצות

יש הסוברים כי "החסם האמיתי מפני הודאות שווא הוא האתיקה המקצועית של העושים במלאכת אכיפת החוק, המחייבת אותם לאזן בין החשד והאמביציה לבין החשש מפני שגיאה והשאה". אלא שלא ניתן לבנות ארגונים בעלי ביצועים גבוהים על מוסריותם, שכן כדברי אדם סמית, תמריצים הקוסמים לאינטרס הפרטי עשויים להיכשל כאשר הם מחלישים את הערכים המוסריים המניעים את האנשים לפעול באופן אלטרואיסטי או ברוח ציבורית אחרת. רק חוקים ומדיניות ציבורית המנוסחים היטב עשויים לרתום את האינטרס הפרטי לטובת הכלל.

בתחילת 2013 העלתה התנועה להפחתת מעמד ההודאה, בפני חברי הוועדה לסדר דין פלילי, בקשה לדון בתיקון סעיף 12 לפקודת הראיות, שעניינו הרשעה על סמך הודאת חוץ, כך שתידרש בנוסף להודאה גם ראייה תומכת בדרגת "סיוע". על הראייה התומכת מוטלות שתי משימות: לעגן את ההודאה במציאות האובייקטיבית ולייצר תמריץ לחוקרים לצאת מחדרי החקירות ולאסוף ראיות ולהסתמך על ממצאים מהשטח.[10] ראייה בדרגת סיוע אכן מייצרת תמריץ לחוקרים לחפש ראיות, אבל אין בכוחה לאמת את ההודאה. תמיד ניתן לתפור הודאה כך שתתאים לממצאים הקיימים. המוטיבציה לחילוץ הודאה עדיין קיימת, מאחר וראיית סיוע כשלעצמה אינה מספיקה להרשעה. אימות ההודאה יכול לבוא, אם כן, רק על-ידי דרישה שעקב השגת ההודאה יתגלו ממצאים חדשים, הקשורים בוודאות לעבירה. הרי לא סביר שאדם יודה מרצונו החופשי ולא ידע להוביל את החוקרים לממצאים חדשים. "למעשה מתחייב היפוך בתפיסת ההודאה: ראוי יותר להתייחס להודאה כאל תוספת ראייתית לראיות מוצקות אחרות – אם ישנן – ולא להוסיף ולראות בה ראיה מרכזית להרשעה, שחסרה לה רק תוספת ראייתית".

ההבדל בין הודאה בעסקת טיעון ובין הודאת חוץ הוא יותר פרוצדוראלי מאשר מהותי, אך יש בכוחו של התיקון לשנע את מערכת החקירה והמשפט מהסתמכות על הודאות אל עבר הסתמכות על ראיות אובייקטיביות מוצקות, מתוך אחריות לבירור האמת העובדתית.

במקום לאסור את קיומן של עסקאות הטיעון, ניתן לשנות את סעיף 154 לחוק סדר הדין הפלילי כך שהודאת נאשם לא יראוה כראייה מכרעת, והשופט יידרש לערוך הליך מקוצר של בירור ראיות, "הליך שיתנהל על בסיס חומר החקירה ועדות הנאשם". גם נאשמים חפים "יעדיפו פעמים רבות הליך מסוג זה שאינו מחייבם להודות באישומים, אך מאפשר להם לחסוך את המתח הכרוך בהתדיינות משפטית ארוכה".

ביטול כוחה של ההודאה לאיין את המשפט עשוי לשמוט את התמריצים מחלק ניכר מעסקאות הטיעון ולרסן את התופעה ואת השפעותיה, מכיוון שהודאה, ואפילו כניעה מוחלטת של הנאשם, לא תפסיק את המשפט ואת הליך בירור הראיות. לכן, סביר לצפות שיפחתו התמריצים לניהול משאים-ומתנים ותופעות הלוואי הכרוכות בהן.

הסתמכות על ראיות אובייקטיביות תעצים אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה שעניינו הגנה על הציבור, הן מהרשעת חפים מפשע והן מזיכוי האשמים האמיתיים. קונפליקט האינטרסים שיוצר מעמדה המשפטי של ההודאה משכיח את זכותו של הציבור לכך שההליך הפלילי ימלא את התפקיד שלשמו הוא קיים: קירוב בין האמת המשפטית לבין האמת העובדתית במסגרת הליך פומבי. חובתם של גורמי אכיפת החוק ומערכת המשפט להגן על זכות ציבורית זו.

החזרת השופטים אל כס המשפט בניהול הליכים תשיג תוצאות ראויות. במקום לשמש כחותמת גומי על הסכם סודי שבוצע בחדרי חדרים, הם יחזרו לבחון ראיות. בשבתם על כס-המשפט הם עשויים לגלות מחדש את שגילה השופט האנגלי לואיס קייב במאה ה-19 – "דווקא בתיקים שבהם האשמה ברורה ומספקת, נדיר למצוא הודאת נאשם".[11]

* יוסף זהר הוא דוקטורנט במסלול הבינתחומי באוניברסיטת חיפה וחבר התנועה להפחתת מעמד ההודאה.


[1] ראו הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שנתון סטטיסטי לישראל  16 (1965) (שיעור ההרשעות בשנת 1951 היה 69.5%; בשנת 1952 70.5%).

[2] לצורך החישוב, משפטים בהם נמצאו הנאשמים חייבים בדין כוללים גם מקרים בהם בית-המשפט נתן צו ביטול הרשעה לפני מתן גזר-הדין.

[3] Frank H. Easterbrook, Criminal Procedure as a Market System, 12 J. Legal Stud. 289 (1983).

[4] עמי קובו נאשמים בלתי עקביים בביתהמשפט: מודים באשמה וטוענים לחפותם ( 2009).

[5] דבריו של אהרן קירשנבאום הרשעה עצמית במשפט העברי: ההודאה בפלילים וההפללה העצמית בהלכה היהודית (2005).

[6] דרווין היה הראשון שחשב על קיומו של תהליך מסוג זה בטורפים כגון זאבים ובפרסתניים כגון איילים המפתחים הדדית מהירות ריצה הולכת וגוברת, שאיננה דרושה לאף אחד מהמינים אלא לצורך הציד או החמיקה מהצייד. תהליך זה מכונה גם "מרוץ המלכה האדומה", על שם אמירתה של המלכה האדומה בספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", שכדי להישאר במקום יש לרוץ במהירות מרבית.

[7] Schulhofer Stephen J., Plea Bargaining as Disaster, 101 Yale L. J. 1979 (1992).

[8] "אם יוחלט לאסור עריכת עסקות, ההערכה היא שמספר ההודאות יקטן, אך ספק אם הצמצום יהיה דרסטי. התנהגות הנאשמים ועצות הסניגורים מבוססות כנראה על ההנחה, שגם ללא הסכם עם התביעה יכול נאשם המוסר הודאה לצפות ל'רווח', להקלה, מבית המשפט בעניין העונש". ראו אליהו הרנון וקנת מן עסקאות טיעון בישראל 132 (1976).

[9] ראו בועז סנג'רו "השימוש בתחבולות ובמדובבים לשם גביית הודאות" עלי משפט ט 399 (2011).

[10] ראו בועז סנג'רו "ההודאה כבסיס להרשעה – האומנם 'מלכת הראיות'? או שמא קיסרית הרשעות-השווא?" עלי משפט ד 245 (התשס"ה).

[11] Justice Cave in The Queen v. Thompson, [1893] 2QB 12, 18.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה זוהר יוסף, מהדורה מקוונת, רשימות, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s