צו איסור פרסום בעידן האינטרנט – האם עדיין רלוונטי? | מתי גולדברג

אזכור הרשימה: מתי גולדברג "צו איסור פרסום בעידן האינטרנט – האם עדיין רלוונטי?" אתר משפט ועסקים (2014) idclawreview.org/2014/01/29/blogpost-20140129-goldberg.

בחודשים האחרונים געשה הרשת לנוכח הידיעה כי זמר מפורסם קיים לכאורה יחסי מין עם קטינה. למרות צו איסור פרסום שהוטל על שמו של הזמר ועל פרטים נוספים בפרשה, הרשתות החברתיות הוצפו בפרסומים של תמונתו, דבר שהכשיל גם את כלי התקשורת המסורתיים לפרסם בטעות את שמו (וראו, למשל, יהונתן קלינגר "אז בא לכם להריץ דאחקות על הזמר? איפה עובר הגבול?"). מקרה זה החזיר שוב למרכז השיח הציבורי-משפטי את הסוגייה בדבר נחיצות צו איסור הפרסום בעידן האינטרנט וזרימת המידע החופשי, והאם בכלל ניתן לאכוף אותו? כדי לענות על שאלה זו, אסביר תחילה מהו צו איסור פרסום ומהם השיקולים להענקתו; לאחר מכן אתייחס לסוגיית אכיפת עבירות פליליות ברשת האינטרנט בכלל, ובעניין צו איסור הפרסום בפרט; בהמשך, אציג סיבות מדוע יש להשאיר את צו האיסור על כנו, וכנגדם סיבות התומכת בשינוי הכללים הקיימים; לאור ממצאים אלו, אציע, לבסוף, כי יש לצמצם את מתן צווי איסור הפרסום למינימום הנדרש, ובעיקר כאשר מדובר בדמויות ציבוריות; כמו כן, אתייחס להצעת החוק בנושא צו איסור פרסום שנדונה לאחרונה בכנסת. 

צו איסור פרסום – מסגרת נורמטיבית

סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] מקנה לבית-המשפט סמכות לאסור את פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, אם ראה בית-המשפט "כי הדבר עלול לגרום לחשוד נזק חמור.. [ו]סבר כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני העניין הציבורי שבפרסום". בעת האחרונה, ובעיקר בעקבות הפיכת האינטרנט למקור המידע המהיר והרחב ביותר, הרי שלעיתים קרובות שמות של חשודים מתפרסמים טרם הספיקו הם עצמם להגיש בקשה לצו איסור פרסום על שמם, דבר העלול לגרום להם נזק כבד ובלתי הפיך.[1] בשל כך תוקן לאחרונה החוק, והוסף סעיף 70(ד1)(1) לפיו לא יפורסם שמו של אדם חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום במשך 48 שעות מהמועד בו נודע לו על קיום חקירה נגדו (וזאת ללא הוצאת צו). הפרת הצו עלולה לשאת בצידה סנקציות הן בתחום הפלילי והן בתחום האזרחי: סעיף 70(ו) לחוק בתי המשפט וסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט מקנים לבית-המשפט את הסמכות להטיל מאסר בפועל על המפר צו. בנוסף, פרסום שמו של נפגע עבירה מהווה עבירה פלילית לפי סעיף 352 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; מהעבר השני, החשוד ששמו פורסם בניגוד להוראת בית-המשפט יכול לתבוע עוולות נזיקיות, כגון הפרת חובה חקוקה, ובמקרים מסוימים אף מכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

כפי שנאמר בעניין ידיעות אחרונות, בבסיסה של הטלת צו-איסור הפרסום עומד האיזון העדין שנדרש בית-המשפט לעשות בין זכותו של אדם לפרטיותו ולשמו הטוב, שהינן זכויות חוקתיות שהוכרו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועקרון חזקת החפות שמוענק לכל נאשם, לבין פומביות הדיון, עיקרון חוקתי שהוכר בסעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה וכן בסעיף 68 לחוק בתי המשפט, ומאגד בתוכו את עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, שעוגנו בפסיקה מימים ימימה.

תחילה נדרש בית-המשפט לבחון את "הנזק החמור" שעתיד להיגרם לחשוד. נזק זה, כך פירשה הפסיקה, הינו "פרסום שלילי" העלול לדבוק בו, ויפים דבריו של בית-המשפט בעניין תורג'מן שהסבירו טיעון זה:

"אכן, דימוי שלילי כי ידבק באדם, עלול הוא הדימוי ללוות אותו כל ימי חייו, ולמצער שנים רבות […] פרסום עלול להביא ל"שפיטה מוקדמת" בידי הציבור ועל דרך זו לגרוע מחזקת החפות החברתית […] על כל אלה נזכור, כי מדברים אנו בשלב הראשוני של חקירה; וכי לעיתים בידי המשטרה אלא חומר דל של ראיות; וכי במקרים רבים אין חשודים מועמדים לדין לסופה של חקירה[…]"

עם זאת, גם נזק חמור שייגרם לחשוד אינו מקנה לו חזקה מוחלטת כי יוטל צו-איסור פרסום, שכן ראוי שבית-המשפט יסבור כי יש להעדיף את מניעת הנזק על פני האינטרס הציבורי שבפרסום.

צו איסור פרסום – אכיפה באינטרנט

גם כאשר מוענק הצו בסופו של יום, הקושי באכיפתו הולך וגדל לאור התמורות שחלו בעולם התקשורת. כניסת האינטרנט לחיינו, ועלייתן לאוויר של הרשתות החברתיות (כדוגמת פייסבוק, טוויטר ואינסטגרם) הפכו את המדיום הזה ל"כיכר העיר" החדשה, ומעין "בית-דין-שדה" בו חופש הביטוי הינו מעל לכל. דוגמה ברורה לכך היא הפרתם הנרחבת, לכאורה, של צווי איסור פרסום וצנזורה ברחבי הרשת. חוסר היכולת לאכוף צווים אלה בעולם החדש, מרוקנים מתוכן את הערכים עליהם מנסים להגן אותם צווים. בראשם של ערכים אלו נמצאת חזקת החפות, שלא אחת, כדברי השופט אליקים רובינשטיין, "הופכת לקליפה ריקה" כאשר ניקז דמו של חשוד והוא מורשע על-ידי קהל הציבור עוד טרם הרשעתו בדין.

יכולת האכיפה בעידן האינטרנט היא מוגבלת מאוד, בפרט כאשר עסקינן בעבירות פליליות או על גבול הפליליות המתרחשות ברשת (וראו, לדוגמה, ענת ליאור "'בריונות רשת' – קריאת השכמה למחוקק הישראלי"). ד"ר אסף הרדוף מציין בספרו כי הדבר נובע בין השאר מהקושי לאתר נזקים ומזיקים (החל מרמת הדיווח וכלה בקושי הטכנולוגי), כמו גם היכולת לתפוס אותם (למשל, אם נמצאים מחוץ לגבולות המדינה), או לאסוף ראיות שדי בהן כדי להעמידם לדין.[2] אף על פי כן, האכיפה באינטרנט איננה בלתי אפשרית. במאמרו, "חשיפת גולשים אנונימיים ברשת", מפרט בהרחבה פרופ' מיכאל בירנהק את מבנה הרשת ואת אופן חשיפת זהות הגולשים, ומסיק כי זהות הגולשים אפשרית למעקב, אך הזיהוי אינו בהכרח ודאי. דבריהם של הרדוף ובירנהק נכונים לדעתי לעניין אכיפת עבירות שונות ברשת האינטרנט או חשיפת טוקבקיסטים, אך דווקא בעניין הפרת צווי איסור פרסום הקושי העיקרי בפני רשויות החוק הוא הקצאת משאבים לצורכי ניטור ואכיפה. במקרים הללו, מרבית ההתקשרות נעשית היום דרך הרשתות החברתיות, בהן האנשים לרוב מזדהים בשמם המלא בצירוף תמונתם והליך הזיהוי הופך במידה מסוימת לפשוט וקל למדי.[3]

אכיפת צו איסור פרסום באינטרנט העסיקה את בית-המשפט העליון אך לפני שנה בעניין ע"פ 8225/12 חברה פלונית בע"מ נ' פלוני (להלן: עניין חברה פלונית), שם דובר על מטפל שנחשד בביצוע מעשה מגונה, והדיון נסב סביב בקשת הקטינה ואמצעי תקשורת להסיר את הצו האוסר על פרסום שמו של המטפל. השופט פוגלמן בחר, בין היתר, לדון בנושא צו האיסור בהקשר של רשת האינטרנט. לדעתו, בעידן הדיגיטלי עדיין יש מקום לצו איסור פרסום, שכן חופש הביטוי באינטרנט אינו מוחלט וכי "תשומת הלב של המשתמשים מרוכזת בעיקר בפורטלים ובספקי תוכן מרכזיים. ככלל, אלה מקיימים פיקוח על התכנים המתפרסמים בהם". כאן אני חייב שלא להסכים עם דבריו של השופט פוגלמן. אף שפסק-הדין ניתן בפברואר 2013, נדמה שהשופט אינו מודע לכוח העולה של הרשתות החברתיות, שאט-אט מחליפות את אותם ספקי תוכן "שגרתיים". לשם המחשה, לאתר של פייסבוק לבדו נכנסים 2.4 מיליון ישראלים מידי יום. כדברי ד"ר יובל דרור "אם פעם סמכנו על כתבים ועורכים שינסחו עבורנו את סדר היום, היום מי שעושה את זה הם החברים שלנו".

על אף האמור לעיל, השופט סבור כי העובדה שצו-איסור פרסום שכזה יופר באינטרנט, צריכה להוות שיקול בפני בית-המשפט האם להטיל איסור פרסום על פרטי הפרשה כולה. ולכן, גם הוא תוהה על הצדקה להטיל צו-איסור פרסום מלכתחילה:

"אין להתעלם מכך שכאשר מדובר בפרשה שיש בה כדי להניע את אמות הסיפים או בפרשה שצפויה לעורר תהודה נרחבת במיוחד החורגת מגבולות המדינה – יש מקום לדעה כי בעידן האינטרנט לא יהיה בהוצאתו של צו כאמור כדי למנוע ממידע על-אודות הפרשה להפוך במהרה לנחלת הכלל. על כן, באותם מקרים מיוחדים וחריגים ייתכן שתידרש חשיבה אחרת".

 אומר, ומשאיר את הדבר בצריך עיון.

עוד אציין, כי הקושי באכיפתו של צו איסור הפרסום באינטרנט מתעצם לנוכח העובדה שהצו לא חל על תקשורת זרה. בעידן הכפר הגלובלי המידע עובר לאינטרנט באופן מיידי, וכך נחשפים בקלות אזרחי ישראל לפרסומי התקשורת הזרה. כך, למשל, פרסמה התקשורת הזרה את מעצרה של ענת קם, שהואשמה בהדלפת מידע צבאי מסווג, בעוד בישראל מוטל צו איסור על הפרשה כולה. דבר זה חזר על עצמו בפרסום פעולות חשאיות שביצע לכאורה צה"ל, וכן בפרשת בן זיגייר, מי שכונה "האסיר X". סיפור מותו המסתורי פורסם ברשת טלוויזיה אוסטרלית בעוד התקשורת הישראלית שותקת, מה שהוביל חברי-כנסת שונים להעלות את הנושא לדיון, ובכך הם עצמם הפרו, לכאורה, את צו איסור הפרסום (ראו, למשל, ג'ואי לייטסון "חסינות חברי-כנסת ושאילתות אסורות"). עם זאת, במקרים אלו מבינה התקשורת הישראלית את חשיבות הוצאת צו איסור הפרסום, וההרתעה מובילה לכך שהצו ביחס אליהם נאכף בצורה יעילה.

 צו איסור פרסום – בעד ונגד

אם כן, עולות מספר שאלות: האם נכון להשאיר את צו איסור הפרסום במתכונתו הנוכחית? בנוסף, האם נדרשת הבחנה בין "אדם מן היישוב" לבין אישיות מפורסמת בהוצאת צו? האם ישנן נסיבות מיוחדות המשפיעות על ההחלטה – למשל כאשר האירוע זוכה לסיקור תקשורתי זר נרחב או כאשר עסקינן בדמות מפתח בחברה הישראלית?

מספר שיקולים עולים בעד הפסקת השימוש בצווי איסור פרסום. ראשית, כאשר אנו עוסקים בדמות ציבורית או מפורסמת יש הסבורים כי פרסום חשדות נגדם הוא חלק מסל החובות שהם עטו על עצמם כאשר נכנסו לספירה הציבורית, שכן כשם ש"[אדם] יכול לקדם את ענייניו בעזרת התקשורת – הוא יכול גם להיפגע". בנוסף, כדברי השופט חיים כהן: "אין [אדם]… יכול להלין אלא על עצמו בלבד אם מעשיו או מחדליו מביאים להכתמת שמו, אם על-ידי פומביות הדיון השיפוטי נגדו ואם בדרך אחרת".[4] שנית, כדאי לאפשר פרסום זהות של חשוד או נחקר על-מנת למנוע גלים של שמועות לא בדוקות ולא מדויקות. דבר זה עתיד להוביל להכפשה של מגזרים שלמים העלולים להיפגע מפרסומים כלליים, דוגמת שמועות על "איש תקשורת בכיר" או "זמר ים תיכוני נודע". בעניין זה חומרת העבירה מקבלת משנה חשיבות, כדברי השופט פוגלמן בעניין חברה פלונית, שכן "מקום שמדובר בפרסום המייחס לאדם עברה שקיימת כלפיה רתיעה וסלידה מיוחדת בציבור, התהודה שלה יזכה הפרסום עלולה ליצור שמועות לגבי השאלה במי מדובר ולעורר חשדות נגד אנשים ספציפיים". שמועות אלה, כאמור, עתידות לפגוע גם בסביבתו הקרובה ומשפחתו של החשוד, לרבות הפיכת חלק ממקורביו לקורבנות פוטנציאלים של העבירה המדוברת בעיני הציבור, אף שאין לכך כל בסיס. שלישית, גם הפן הטכנולוגי מעלה קושי של "דה-אנונימיזציה". פרסום מפוקסל של תמונותיו של הזמר (בדומה לפרסום שנעשה בשעתו במקרה של "השופט המכה"), מותירים פתח קל ל"זיהוי אחורנית": חיפוש התמונה המפוקסלת בגוגל יעלה בחכתו את התמונה המקורית שפוקסלה. אף השופט פוגלמן, שעמדתו הבסיסית תומכת בהשארת צו הפרסום במתכונתו הנוכחית על כנו, סבור כי "על בית המשפט לשקלל במניין שיקוליו גם את ההסתברות שפרסום פרטים של פרשה נחקרת אף בלא שם החשוד יביא לזיהויו ויסב לו "נזק חמור".

מנגד, עומדים שיקולים מדוע צווי איסור הפרסום עדיין רלוונטיים. יש הסבורים שחובה להמשיך ולאכוף צווי איסור פרסום, גם כאשר כולם יודעים את הפרטים החסויים, שכן כל עוד הדברים לא הופכים לידיעה המותרת לפרסום, הם נותרים בגדר שמועה, שמשקלה הציבורי מופחת (במקרה זה מעניינת הדוגמה של הצנזורה שהוצגה לעיל, בה הבנתו של הציבור ביחס לחשיבות ביטחון המדינה, מובילה לכך שהוא מפר פחות את הצו). זאת ועוד, עקרון שלטון החוק מחייב להמשיך ולאכוף את החוק, אחרת האיסור הופך ל"אות מתה". כמו כן, בחינה אקס-אנטה של האפשרות שצו-האיסור ככל הנראה יופר, איננה מהווה הצדקה שלא להטילו מלכתחילה, אחרת, כדברי השופט פוגלמן, "יהיו חופש והפקרות שמות נרדפים". בנוסף לאלה, וכפי שהוצג בתחילת הרשימה, במקרים רבים אין חשודים מועמדים לדין בסופה של חקירה. פרסום שמו של אדם כמי שחשוד בעבירה חמורה יגרום לפגיעה קשה בדימוי הציבורי שלו, שהרי כפי שאמרה עו"ד דבורה חן, היום הזיכרון הקולקטיבי הוא גוגל. כך במקרים של העיתונאים שרון גל ועמנואל רוזן, הוחלט לבסוף לסגור את תיק החקירה, וגם במקרה של הזמר המפורסם, התברר כי כנראה חלקו בפרשה קטן הרבה יותר ממה שפורסם.[5] הדבר רלוונטי כאמור לדמויות מפורסמות, לא כל שכן ל"אנשים מן היישוב" שלא בחרו שחייהם האישיים יהיו חשופים לכל, ואין להם לרוב הקשרים והמשאבים (כמו יחסי ציבור) כדי להצליח ולהשתקם במהירות מתקופה זו, ולחזור למסלול חיים ועבודה רגיל. יתרה מכך, בעוד אדם הבוחר להפוך למפורסם לוקח בחשבון שיש לכך השלכות על משפחתו, הכתמת שמו של אדם "רגיל" פוגעת פגיעה קשה הרבה יותר בסביבתו הקרובה שברגע אחד הופכת מזוהה עמו ונאלצת לספוג את השלכות הפיכתו לחשוד. פרט נוסף שרבים נוטים לשכוח רגע לפני שהם ממהרים לפרסם את שמו של חשוד כזה או אחר, הוא הפגיעה הקשה בנפגעי עבירה. בפרט נפגעי עבירות מין, שהנזק הנגרם בשל פרסום שמם ותמונתם (כפי שקרה במקרה האחרון) עלול להכתים חיים שלמים.

 אז… האם דה-פקטו צווי איסור פרסום חלפו מן העולם?

עלייתה המטאורית של הרשת החברתית פייסבוק הותירה הרחק מאחור את החוק, ובעוד הטכנולוגיה מתקדמת עשרה צעדים כל שנה, החוק נשאר במקומו למשך שנים ארוכות. התפשטות המידע המהירה באינטרנט, לצד השימוש הנרחב שעושה האוכלוסייה בטלפונים חכמים ותוכנות העברת מסרים (כדוגמת WhatsApp) – הופכים את היכולת לעצור רסיסי שמועות לכמעט בלתי-אפשרית.

כפי שמתברר בפרקטיקה, עד עצם הוצאת הצו, החקירה מתנהלת לרוב בשקט, ולעיתים אף תקופה ארוכה ביותר. אך מרגע שמוצא צו, והדבר מועבר למערכות העיתונים – הסקרנות גוברת וחרושת השמועות מתחילה. כל אחד רוצה להגיד ש"הוא יודע".

בניגוד לדעה שהציג השופט פוגלמן, לפיה הפרה עתידית אפשרית של צו איסור הפרסום אינה מהווה טעם טוב לאי-הענקתו מלכתחילה, הרי שאני סבור כי על בית-המשפט לשקול בעת הדיון בבקשה לצו איסור פרסום את נחיצותו, והאם קיים חשש סביר שיופר בהיקף רחב. במקרים אלה יש להזמין לדיון בבית-המשפט את נציג הציבור ממועצת העיתונות, כהמלצת פרופ' מרדכי קרמניצר, כך שבית-המשפט יוכל לקבל החלטה מושכלת יותר. לפיכך, על בתי-המשפט מוטלת החובה להוציא פחות צווי איסור פרסום, במיוחד ובעיקר כאשר אנו עוסקים בדמות ציבורית או אישיות מפורסמת, שכן החשש להפרת הצו במקרה זה ברשתות החברתיות הוא יותר מסביר, וכן לאור השיקולים שהוצגו קודם לכן, ובעיקר אותו "סל חובות" שעוטה על עצמו אדם הנכנס לספירה הציבורית.

עם זאת, בשאר המקרים בהם העניין הציבורי נמוך יותר, יש להותיר המצב על כנו, אך רק לאחר שתיבחן נחיצותו וחשיבותו של צו במקרה המדובר, וכי לא קיים חשש סביר כי הצו יופר בהיקף רחב. במקרים אלו חשוב שהרשויות ייחסו חשיבות רבה יותר לאכיפת הצו, ויתאימו עצמן להתפתחות הטכנולוגית. כיוון שבמהלך כל שנה מוצאים כ-60–70 צווים בלבד, לעניות דעתי הדבר אפשרי לניטור בכלים המשפטיים ובסנקציות הקיימים כבר היום. גם במקרים בהם הסיפור מקבל הד רב מהתקשורת הזרה, אומנם צו איסור הפרסום מאבד חלק מהאפקטיביות שלו, אך הידיעה עדיין נותרת בגדר שמועה, והצו משרת את המטרה לשמה הוצא. ביטול צו האיסור במקרים אלו יממש את החששות שהצגתי קודם לכן, בדבר הפיכת צו האיסור ל"אות מתה", אך בשל הקושי באכיפתו.

לאחר כתיבת הרשימה התפרסמה הידיעה כי נדונה כעת בכנסת הצעת חוק שתגביל הוצאת צווי איסור פרסום של שמות חשודים. על-פי דברי ההסבר להצעה, שהיא יוזמתם של חברי-הכנסת נחמן שי ומרב מיכאלי, מוצע להגביל את תוקפם של צווי איסור פרסום לתקופה שלא תעלה על שבוע ימים, במטרה לכפות על המשטרה להשלים את הליך החקירה במהירות. בנוסף, מוצע לקיים דיון במעמד הצדדים בתוך 7 ימים לאחר מתן הצו, בהם ניתן יהיה לבקש את הארכת הצו או את ביטולו. לדיון זה יוזמן נציג מועצת העיתונות וכן נציגים של גופים אחרים, אשר יוכרו כ"ידיד בית-המשפט" וייצגו את אינטרס הציבור. עוד מוצע שבמקרה שבו התפרסם המידע הנתון בצו איסור פרסום בתקשורת זרה, בית-המשפט יקיים דיון בתוך 24 שעות מרגע הפרסום. במקרה זה, הותרת צו איסור הפרסום על המידע שפורסם בתקשורת הזרה ייעשה רק מטעמים מיוחדים שירשמו.

הצעת חוק זו מאמצת שיקולים רבים שהוצגו ברשימה, ומעידה על מגמה חיובית בהבנת המחוקק את בעיית האכיפה של צווי איסור הפרסום והצעת פתרון במסגרתו צו איסור הפרסום יחול רק במצבים מצומצמים בהם הוא אפקטיבי וניתן לאכיפה. עם זאת, לדעתי ההצעה עדיין לוקה בחסר, שכן עולה ממנה, בין היתר, הסברה כי דיון במעמד הצדדים צריך להיעשות לאחר החלטת בית-המשפט בדבר איסור הפרסום, וכן השימוש בביטוי "תקשורת זרה" איננו מתייחס על-פניו לפרסומים שנעשו ברשת האינטרנט הישראלית. אני סבור כאמור שהדיון צריך להיעשות עוד קודם להחלטה, וכן יש לכתוב במפורש כי הביטוי "תקשורת זרה" מתייחס לאינטרנט בכללותו, כפי שאני מאמין שהתכוון המחוקק.

*           *           *

מתי גולדברג הוא סטודנט למשפטים ומנהל-עסקים בבית-הספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה.


* תודה לניר צ'רניק על הערותיו והפניותיו המועילות.

[1] יובל קרניאל "פרסום שמות חשודים – חופש הביטוי מול שמו הטוב של אדם" זכויות האדם והאזרח בישראל כרך ג 392 (1992).

[2] אסף הרדוף הפשע המקוון 229–273 (2010).

[3] ברשימה זו לא אתייחס לכלי נוסף בו נעשות הפרות רבות של צווי איסור פרסום וחוק הגנת הפרטיות, והוא תוכנות ואפליקציות להעברת מסרים, ובראשן אפליקציית WhatsApp, וזאת כיוון שמדובר בטכנולוגיה אחרת לחלוטין, בה ההתכתבויות הן לכאורה לעיני קבוצת אנשים מצומצמת בלבד.

[4] חיים ה' כהן המשפט 453 (1996).

[5] אציין כי אין כאן משום הצדקה למעשיהם של חלק מהמוזכרים לעיל. אף אם מעשיהם אינם עולים לכדי מעשה פלילי, הרי שכחברה עלינו לתת דגש למוסריות מעשיהם כבני אדם בכלל וכאנשי ציבור בפרט. לשאלה אכיפת ערכי מוסר במשפט הישראלי, ראו טובה שטרסברג כהן "משפט ומוסר בפסיקה הישראלית החדשה" משפט וצבא 18, 21 (התשס"ו).

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה גולדברג מתי, מהדורה מקוונת, רשימות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על צו איסור פרסום בעידן האינטרנט – האם עדיין רלוונטי? | מתי גולדברג

  1. פינגבאק: STUB – כרוניקה של גיגול/צא"פ ידוע מראש | בנאליה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s