רשימה זו עוסקת בשני עניינים מחוברים. הראשון הוא ראיית השיפוט כפעולה של אהבה וראיית האהבה כליבידו הנורמטיבי של השיפוט. פרספקטיבה זו מבקרת את הדלות הנורמטיבית של המשפט המחוּלן (בניגוד לשכלולו האינטלקטואלי), ומפקפקת ביכולתו של המושג המרכזי של המשפט הליברלי – הכבוד – למלא חלל זה, היות שהכבוד נתפס כאימפוזיציה חיצונית על הרצון, כלומר פעולה מתוך חובה, ולא כמוטיבציה שלו.
העניין השני הוא ראיית השיפוט כפעולה של השתתפות בעיצוב הגורל הקולקטיבי, ולא כפעולה שלטונית-ריבונית המבוססת על תיאולוגיה פוליטית המבחינה בחדות בין הריבון לבין הקולקטיב, כפי שעושות, בין היתר, תורות האמנה החברתית של הנאורות. השופטת המשתתפת שופטת את עצמה ואת אנושיותה. עמדה זו מהווה ערוץ חדש, מוסדי, זהיר ומודרני לנטילת חלק בעיצוב הגורל הקולקטיבי – ערוץ הנבדל הן מהמודל הרומנטי של גדולת היחיד והן ממסורות היסטוריציסטיות המבטלות את יכולת ההשפעה של היחיד על ההיסטוריה (והמרקסיזם בראשן).
שיפוט מתוך אהבה והשתתפות דוחה את הקצאת האהבה לתחום הפרטי והבין-אישי בלבד. לכך יש משמעויות ישירות לביקורת המינימליזם השיפוטי, שאת שורשיו המאמר מאתר בתיאולוגיית "שתי הערים" של אוגוסטינוס, שאותה הוא מעמת עם גישות אריסטוטליות, מודרניות ומחוּלנות. המאמר מתייחס בהקשר זה ואחרים לביטויי עומק בפסיקתה של השופטת אילה פרוקצ'יה בבית המשפט העליון: שיפוט אשר דוחה את מושג הגאולה ואינו מוכן לראות את האדם כשרוי במצב כרוני של חטא, פתולוגיה או שעבוד ממנו יש לגאול אותו; שיפוט מתוך אהבת הקיים ואחריות כלפיו, לא מתוך דחייתו וניסיון להתגבר עליו בשם חזון אידיאולוגי או אוטופיסטי.
פרופ' יונתן יובל הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים, אוניברסיטת חיפה; עמית מחקר ב-Straus Institute for the Advanced Study of Law and Justice, NYU Law School ועמית מחקר ע"ש ברקוביץ' ב-Tikvah Center for Law and Jewish Civilization, NYU.
רשימה זו מבוססת על הרצאה שניתנה במושב חגיגי במרכז הבינתחומי הרצליה לרגל פרישתה של השופטת אילה פרוקצ'יה מבית המשפט העליון.
אזכור המאמר: יונתן יובל "שיפוט כאהבה וכהשתתפות בעיצוב הגורל הקולקטיבי" משפט ועסקים יח 53 (2014).
Adjudication as Love and Participation | Jonathan Yovel
Can law love us? This essay develops the notion of love as law’s normative libido, or disposition, in contrast to liberalism’s strategy of structuring law through external impositions (such as the duty to respect) and the relegation, in modernity, of such categories as love, grace, benevolence and generosity to private, communal, or market spheres. On the background of Plato’s politics, the essay develops the notion of classical or transformative love by contrasting it with Arendt’s initial suspicion of love’s particularistic, apolitical nature and her later hesitant move towards amor mundi. The essay then moves to critically apply this notion to a series of jurisprudential concepts and tensions such as participation v. governance, political theology, sovereignty, separation of powers and other republican constraints, judicial minimalism (whose theological roots the essay traces to Augustine), collective action and a critique of utopianism. Additional authors discussed are Aquinas, Kant, Carlyle, Tolstoy, Schmitt, Rorty, Habermas, Barak and Forst.
Written in honor of Justice Ayala Procaccia, the essay draws its examples from her body of judicial opinions in the fields of human rights, social justice, privatization and securities regulation. It identifies in them a rejection of legal minimalism produced by a civic ethics of benevolence, care and participation, as well as a non-compromising commitment to progress that nevertheless rejects both moral perfectionism and ideological structures that regard humans and humanness as lingering under some overarching subjection, or pathology, from which law would strive to redeem them.
(Vol. 18, 2014)
אתר משפט ועסקים 