הזכות הטבועה להגנה עצמית ומידתיות במסגרת Jus ad Bellum | דוד קרצמר (כרך יז)

בעוד מקובל כי שימוש בכוח על-ידי מדינה לצורך הגנה עצמית חייב לעמוד בדרישות המידתיות, קיים בלבול באשר למובנו של המונח "מידתיות" בהקשר של jus ad bellum. מקור אחד לבלבול נעוץ בקיומם של שני מבחני מידתיות מתחרים – מבחן ה"מידה כנגד מידה" ("tit for tat") ומבחן ה"אמצעים–תכליות" ("means–ends"). מכיוון שהחוקיות של שימוש חד-צדדי של מדינה בכוח תלויה בלגיטימיות של מטרת השימוש – הגנה עצמית כנגד מתקפה חמושה – מבחן ה"אמצעים–תכליות" נראה לכאורה הולם יותר. אולם אין הסכמה בדבר התכליות הלגיטימיות של כוח המופעל על-מנת להשיג מטרה זו. האם המדינה המתגוננת מוגבלת לעצירה והדיפה של מתקפה שכבר התרחשה או שמא היא רשאית להגן על עצמה גם מפני מתקפות עתידיות של אותו אויב? האם מדינה שהותקפה רשאית להשתמש בכוח על-מנת להרתיע את התוקף מלהשיק מתקפות נוספות? מבחן ה"אמצעים–תכליות" מבוסס בראש ובראשונה על נחיצותם של האמצעים המשמשים להשגת תכליות לגיטימיות. בהקשר זה, על-פי-רוב, חילוקי-דעות בנוגע למידתיות אינם אלא חילוקי-דעות בנוגע לתכליות הללו. בעוד המבחן ההולם בהקשר זה הוא בדרך-כלל מבחן ה"אמצעים–תכליות", במקרים מסוימים, כגון שימוש בכוח בתגובה על מתקפה חמושה מצומצמת, מבחן ה"מידה כנגד מידה" עשוי להיות הולם יותר.

לבסוף, אראה כי בהקשר של jus ad bellum לא הוקדשה תשומת-לב מספקת למבחן "המידתיות במובן הצר", העוסק בשאלה אם הנזק הנגרם על-ידי הכוח עולה על התועלות שהוא מניב למדינה המשתמשת בו. נראה כי הסיבה לכך היא ההנחה ששאלה זו רלוונטית רק ל-jus in bello. טענתי היא כי אף שהסוגיה העיקרית ב-jus ad bellum היא אכן נחיצותו של השימוש בכוח, יש עדיין מקום גם לאומדן המידתיות במובן הצר.

להורדת המאמר המלא

The Inherent Right to Self-Defense and Proportionality in Jus Ad Bellum

David Kretzmer

Abstract

While force used by a state in self-defense must meet the demands of proportionality there is confusion over the meaning of the term in the context of jus ad bellum. One source of confusion lies in the existence of two competing tests of proportionality, the ‘tit for tat’ and the ‘means-end’ tests. Since the legality of unilateral use of force by a state depends on the legitimacy of its aim – self-defense against an armed attack – the ‘means-end’ test would seem more appropriate. However, there is no agreement over the legitimate ends of force employed to achieve this aim. Is the defending state limited to halting and repelling the attack that has occurred, or may it protect itself against future attacks by the same enemy? May a state that has been attacked use force in order to deter the attacker from mounting further attacks? The ‘means-end’ test of proportionality rests primarily on the necessity of the means used to achieve legitimate ends. Disagreements over proportionality are in this context usually really disagreements over those ends. While the appropriate test in this context is generally the ‘means-end’ test, in some cases, such as use of force in response to a limited armed attack, the ‘tit for tat’ test of proportionality might be more appropriate. Finally, I show that little attention has been paid in the jus ad bellum context to the ‘narrow proportionality’ test, which assesses whether the harm caused by the force outweighs the benefits to the state using that force. The apparent reason for this is the assumption that this question is only relevant in jus in bello. I argue that while the necessity of the force used is indeed the main issue in jus ad bellum, there is still cause to assess narrow proportionality.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה מהדורת הדפוס, קרצמר דוד, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s