דברי פרישה | אילה פרוקצ'יה (כרך יח)

חברתי הנשיאה ביניש, חבריי שופטי בית-המשפט העליון, שר המשפטים, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה, ראש לשכת עורכי-הדין, נשיאים ושופטים בדימוס, ידידים, בני משפחה ואורחים נכבדים:

אני מודה מקרב לב לכל מברכיי על הברכות החמות והדברים הטובים.

נולדתי בשנת 1941 בקיבוץ אשדות-יעקב שבעמק הירדן, בת לדור-תפר שבין טרום-המדינה לבין קום המדינה – דור שזוכר עדיין משנות ילדותו הראשונות את השלטון הבריטי בארץ-ישראל ואת חוויות החיים הראשונות בהתיישבות העובדת בשנים שלפני קום המדינה.

בעיניו של ילד רך בשנים, ימי הקיבוץ של טרום-המדינה הצטיירו כחוויה יחידה במינה. המפעל החלוצי-הציוני, שהניח את היסודות הפיזיים והרוחניים להקמת המדינה, חבק את החיים כולם. הגשמתו של מפעל זה חייבה התמכרות מוחלטת של האדם למימושו של האידיאל – לבנות את יסודות המדינה על רקע תפיסה חברתית-ערכית של שוויון האדם. להט ההגשמה החלוצית דחק לקרן-זווית את האדם כפרט, ומקומו בחברה נמדד על-פי יכולותיו לתרום למימוש המפעל החלוצי. כאן לא נולדו מושגי ההגנה על האוטונומיה של הפרט; על הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט איש לא שמע. זכות האדם לקניין לא הייתה בנמצא. שיח של זכויות הפרט לא התקיים בחברה הזאת. הוא נחשב מותרות בתהליך הגשמתו של הרעיון הציוני בדרך לעצמאות מדינית. אבל כאן צמחה תודעת השוויון כמושג חברתי, כאן צמחה הערבות ההדדית של איש לרעהו, ופה נבנתה תחושת המחויבות האישית לצורכי הכלל ולקיום המשותף – מחויבות שאין למעלה ממנה. כאן צמחה בבני דורי תודעת המחויבות המוחלטת לרעיון ההגשמה של מדינה עברית, וההכרה בחובתו של היחיד להשקיע בצורכי הכלל את כל מה שבידו לתת, כדי להבטיח את הקיום החברתי המשותף. כך נולדנו, בני דורי ואני, אל תוך הציונות המתחדשת, אשר נהפכה לחלק מהווייתנו הפיזית והרוחנית. חיִינו בטבע של ארץ-ישראל הראשונית, ולמדנו לאהוב את הארץ דרך החושים – דרך ריחות האדמה, הפריחות של החורף, הגשמים והחמסינים היוקדים על גגות הפח של הקיבוץ. חווינו את הרגעים הגדולים של התקומה הציונית בצד שנות הסבל וההתמודדות, המלחמות והשכול. נהפכנו לחלק בלתי-נפרד מנופה ומהווייתה של הארץ הזאת, ושורשינו ניטעו בה לבלי נתק. כאן, בין שדות הפלחה לבין מטעי הבננות והמחצבה במנחמיה, הונחו היסודות הפיזיים להקמת המדינה.

הקמת המדינה והעצמאות הממלכתית מעולם לא התקבלו על-ידינו כתופעה היסטורית מובנת מאליה. הן נתפסו תמיד כנס שחוללו מתי מעט בנתינה אישית שאין למעלה ממנה. עתה, משהונחו היסודות המערכתיים של הממשל ועוצבו עקרונות-היסוד של המשטר הדמוקרטי בישראל, היה אפשר לגשת לגיבוש המסגרת לערכי-הליבה של החברה הישראלית. עקרונות אלה נבנו, בראש ובראשונה, על ההכרה בזכותו הטבעית של העם היהודי לחיות במדינתו הריבונית, ועל החובה להגן על החיים והקיום של החברה הישראלית במדינה יהודית ודמוקרטית, על רקע הזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ-ישראל ובצל זכרון השואה.

בצד המחויבות לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, התגבשו העקרונות הדמוקרטיים של המשטר – בחירות חופשיות וכללי פעולה דמוקרטיים של מוסדות השלטון.

כינון מערכות השלטון במדינה אִפשר לראשונה את הנחת היסודות להכרה בזכויות-היסוד של הפרט בחברה הישראלית, ונטמנו הזרעים הראשונים לתפיסה החוקתית בדבר עליונותן הנורמטיבית של זכויות האדם. נקבעו עקרונות-הליבה של קיום שוויון זכויות חברתי ומדיני לכלל האזרחים בלא הבדל דת, גזע ומין; הונחו היסודות לחופש דת ולחופש מדת, לחופש המצפון והביטוי, וכן לזכויות ללשון, לחינוך ולתרבות. במערכת הערכים של המשטר הדמוקרטי שהוקם בישראל הוכר לראשונה מקומו של הפרט במערך המשטרי הכולל – לא עוד התמזגות מוחלטת של הפרט בעניינו של הכלל כבעבר, אלא הכרה בפרט כישות לעצמה, בעלת רצון חופשי, אוטונומיה אישית ומגוון זכויות-יסוד שהמשפט נותן להן מעמד-על.

כך הלכו ונבנו ערכי-הליבה של החברה בישראל, הבנויים על סינתזה הכרחית בין צורכי הקיום המדינתי המשותף לבין ההגנה על הדמוקרטיה המשטרית, ובכלל זה הדאגה למעמדו של הפרט כמושא לזכויות אדם; לא עוד עניינו של הכלל כערך-על שאין בלתו, אלא שילוב של ערך הכלל עם ראיית הפרט כבעל הוויה משל עצמו וכבעל זכויות לכבוד, לשוויון ולחופש הביטוי. כך הלכה והתפתחה הדמוקרטיה המהותית בישראל, הבנויה על איזונים בין צורכי הקיום המדינתי והחברתי הכולל לבין זכויות האדם כפרט וכחלק ממגזר וממגדר בחברה.

עם השנים הלכה והתפתחה מערכת נורמות משפטיות המגדירה את תוכנן הפנימי של זכויות הפרט, ונבנה גשר נורמטיבי שנועד לאזן בין זכויות הפרט בינן לבין עצמן, וכן בינן לבין אינטרסים ציבוריים כלליים נוגדים. עקרונות-הליבה של מגילת העצמאות החלו לקרום עור וגידים, ומצאו את ביטוים המוחשי בהוויות היומיום. המשפט ובית-המשפט נהפכו לגורם מרכזי בעיצובן של נורמות משפטיות היוצקות תוכן בעקרונות-הליבה שהונחו עם קום המדינה.

איתורן של זכויות-היסוד של האדם, הערכת משקלן היחסי, איזונן זו כנגד זו וזו כנגד ערכים חברתיים כלליים – אלה היו מאז ומתמיד תמצית העשייה השיפוטית בפיתוח ערכי-הליבה החוקתיים במדינה. וכך, חופש הביטוי מתמודד אל מול הזכות לשם הטוב; חופש הדת מתמודד אל מול החופש מדת; חופש הרצון של האחד מתמודד מול חופש הרצון של האחר; וכל אחד מאלה מתמודד מול אינטרסים ציבוריים כלליים בתחום הביטחון, הכלכלה והמשק, הסדר הציבורי ויעדים מדיניים שונים. אף לא אחד מערכים אלה, משני צידי המתרס, הוא מוחלט באופיו; יחסיותם היא תנאי להשתלבותם אלה עם אלה בדרך הרמונית. יחסיות זו מבקשת להקנות את מלוא העוצמה לזכות הפרט, אך רק עד לאותה נקודה שבה עניינו של הזולת או עניינו של הכלל מחייבים מתן מענה. זאת, כדי להבטיח את קיומה של חברה מאורגנת חופשית, המחויבת לקיומה, תוך כיבוד זכויות הפרטים בתוכה.

השיח הדמוקרטי בדבר זכויות האדם אינו רק שיח של זכויות הפרט, אלא גם שיח של חובות הפרט – כלפי הכלל, כלפי המדינה וכלפי החברה. קיומה ובטחונה של חברה מאורגנת מותנים במימושן של חובות אזרחיות שכלל הפרטים חבים כלפיה. בלא קיום חובת הפרט לשירות הביטחון, ובלא תרומת היחיד לכלכלה הציבורית באמצעות תשלומי-חובה, לא יובטח גורלה הפיזי והכלכלי של המדינה. בלא הכרת חובתו של הפרט לקבל על עצמו את ערכי-הליבה הבסיסיים של החינוך, המשותפים לכל מגזרי החברה באשר הם, לא תקום חוליית החיבור החיונית, האמורה לחבר ולקשור בין מגזרי החברה השונים בקשר תרבותי משותף, תוך כיבוד עצמאותם וייחודם של המגזרים השונים. חברה אנושית מאורגנת אינה יכולה להיבנות מהכרה בזכויות הפרט בלבד. בצד ההגנה על הזכויות, עליה לממש ולאכוף את חובות הפרט כלפי הכלל, אשר בלעדיהן יהא גורלה של החברה מוטל בסכנה; בלעדיהן ייפגעו זכויות הפרט של אלה הנושאים בנטל החובות האזרחיות, וערך השוויון בנשיאה בנטל הקיום החברתי ייפגע פגיעה אנושה; בלעדיהן לא תיכון הזיקה המתחייבת בין פלגי החברה השונים, ולא יתקיים מכנה משותף בסיסי בין המגזרים, שהוא תנאי הכרחי לקיום משותף.

להורדת המאמר המלא [PDF]

השופטת (בדימוס) אילה פרוקצ'יה מונתה לשופטת בית משפט השלום בירושלים בשנת 1987. בשנת 1993 מונה לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ובשנת 2001 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט העליון. באפריל 2011 פרשה מכס השיפוט. המאמר מבוסס על דברים שנשאה השופטת פרוקצ'יה בטקס פרישתה מבית-המשפט העליון, שנערך ב-13.4.2014.

אזכור המאמר: אילה פרוקצ'יה "דברי פרישה" משפט ועסקים יח 13 (2014).

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כרך יח, מהדורת הדפוס, פרוקצ'יה אילה, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s