הפער בין שוויו הנחזה לשוויו הממומש של הסדר פשרה בתובענה ייצוגית | אלון קלמנט (כרך כ – צפוי להתפרסם ב-2016)

מאמר זה טוען כי שוויו הכלכלי של הסדר פשרה העומד לאישורו של בית-המשפט הוא שוויו הממומש. אף אם במסגרת הסדר הפשרה ניתנת לכל חברי הקבוצה זכות הניתנת למימוש, שווייה של זכות זו הוא אפס לגבי כל חבר קבוצה שלא מימש אותה, גם אם מחירה בשוק חיובי. יתרה מזו, גם אם חבר קבוצה מימש את הזכות, ערכה לגביו אינו שווה למחירה בשוק, אלא נמוך ממחיר זה.

טענות אלה עומדות בניגוד לגישה שנקטו חלק מבתי המשפט, שלפיה מרגע שחבר בקבוצה קיבל זכות שהוא יכול לממשה על פי רצונו, שווייה לגביו שווה למחיר השוק של אותה זכות, בין אם מימש אותה ובין אם לאו. לפי גישה זו, השאלה אם הזכות מומשה אם לאו אינה רלוונטית לצורך הערכת שוויו הכולל של הסדר הפשרה. מאמר זה מסביר מדוע גישה זו מוטעית מבחינת הערכת שוויו הכלכלי של הסדר הפשרה, ומדוע היא מובילה להעצמתה של בעיית הנציג בפשרה ולסיכול מטרותיה של התובענההייצוגית.

המאמר מציע שתי דרכים להקטנת הפער בין השווי הנחזה לשווי הממומש של הסדר הפשרה התניית שכר הטרחה של עורך הדין בשיעור המימוש של הסדר הפשרה, והגבלת תחולתו של כלל "מעשה בית דין" לתובעים שמימשו את זכותם.

להורדת המאמר המלא

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כרך כ, מהדורת הדפוס, קלמנט אלון, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s