סקירת חדשות מעולם המשפט | 27.12.2016

 בית-המשפט העליון של מדינת ארקנסו הפך את החלטת בית-המשפט הקודם שהתירה רישומם של זוגות חד-מיניים כהורים בתעודות הלידה של ילדיהם בהליך משפטי מקוצר. לפי החלטה זו, אין לראות בזוגות חד-מיניים כהורים לשם רישומם בתעודות לידה, נוכח היעדר קשר ביולוגי לילדיהם. בית-המשפט פסק כי לא מדובר בהפרת זכויותיהם של ההורים אלא בהיצמדות לקשר הביולוגי בין הילד להורה שאינו פוגע בעקרונות חוקתיים. כל זאת למרות העובדה שהחוק המסדיר את הליך הרישום בתעודת לידה של הורים הטרוסקסואלים אינו דורש מהם להוכיח קשר ביולוגי לילדיהם. אף מדינת ישראל אינה מכירה בזכותם של זוגות חד-מיניים להינשא; עם זאת, לאורך השנים קידם בית-המשפט העליון את מעמדם באמצעות פסיקה. כך, למשל, בפרשת בן-ארי הורחבה ההכרה בזוגות חד-מיניים ואלו זכו לסטטוס של "ידועים בציבור", אשר מקנה מעמד דומה בתחומים מסוימים לזוגות נשואים. בדומה לארקנסו, גם בישראל נדונה סוגית רישום שני הורים מאותו מין בעקבות הליך פונדקאות שנעשה מחוץ לישראל בפרשת מגד-ממט. באותה פרשה התאפשר רישום האב הלא-ביולוגי לפי הליך "צו הורות פסיקתי". השופטת נאור פסקה כי הלכה זו משרתת את טובת הילד ומאפשרת יצירת זיקה הורית לשני ההורים. השופט ג'ובראן הוסיף במישור החוקתי, במסגרתו בחן את ההסדרים המשפטיים, כי מניעת ההליך מזוגות חד-מיניים תוביל לתוצאה מפלה. בעקבות פרשה זו ובמסגרת הליך ספציפי שנדון בבית-המשפט לענייני משפחה בשנת 2015, פרסם היועץ-המשפטי לממשלה עמדה לפיה יש  להחיל דין דומה על זוגות חד-מיניים בעת רישום אם שאינה ביולוגית בהסתמך על אותו צו.

 בית-המחוקקים של מדינת אוהיו בארצות-הברית אישר לאחרונה הצעת-חוק שמרנית שזכתה לכינוי ״חוק פעימת הלב״, לפיה תיאסר האפשרות לבצע הפלה מעת שניתן לזהות פעימת-לב אצל עובר, אלא במצבים בהם קיימת סכנת מוות או סיכון ממשי לפגיעה קשה ובלתי-הפיכה לאם. ההצעה תובא בימים הקרובים לאישורו של מושל המדינה. החוק המדינתי המוצע קובע כי הפלה תהווה עבירת המתה מדרגה חמישית, אשר העונש בגינה הוא עד שנת מאסר בפועל.

בגדרי הצעת-החוק מפורש המושג ״התעברות״ כפעולת ה״הפריה״ בלבד. הגדרה זו מעלה שאלות בנוגע להחלת החוק בעת ביצוען של הפלות לאחר מקרי אונס, וכן ביחס לזכותה של אישה לאוטונומיה על גופה. דברי ההסבר להצעה מעידים כי כוונת החוק היא למנוע הריגה של ישות חיה; לעומת זאת, הדין בישראל הקבוע בסעיפים 312–316 לחוק העונשין, התשל״ז-1977 אינו מתייחס במישרין לאפשרות תכלית חיוּת העובר. לאחרונה הוגשה הצעת חוק הפסקת הריון, התשע"ו-2015, העומדת לדיון מוקדם, ובה מוצע לקבוע חלוקה של תקופת ההיריון לשלושה חלקים. החלוקה מתייחסת לפוטנציאל חיוּת העובר במסגרת בחינת מכלול השיקולים, לצד זכות מוגברת של האם על גופה, ומבטאת גישה ליברלית בהשוואה לחוק במדינת אוהיו.

 הנציבות האירופית פועלת נגד שבע מדינות החברות באיחוד האירופי לאחר שאלו לא אכפו את הוראות האיחוד הנוגעות לזיהום אוויר שביצעו מפעלים הפועלים בשטח מדינתם. לפי עמדת נציבות האיחוד, מדינות, דוגמת גרמניה וספרד, לא הטילו את העונשים הקבועים בחקיקה האירופית על מפעלים מזהמים. זאת בעקבות החשיפה כי מפעלים ממדינות אלו רימו במבחני זיהום אוויר שנערכו במהלך פעילותם היצרנית. מדינות אחרות באיחוד האירופי טרם התאימו את חקיקתם הפנימית להוראות האיחוד בנוגע לרמת הזיהום המותרת של יצרני המכוניות. כך, למשל, בריטניה וגרמניה לא חשפו מידע על אודות נתוני פליטת פחמן דו-חמצני של רכבי חברת פולקסוואגן, וזאת בניגוד לדרישות האיחוד; הפרשה אף זכתה להתייחסות בישראל וייתכן כי ניתן יהיה לתבוע את חברת פולקסוואגן תחת עילות של הטעיית לקוחות, פרסום מידע שקרי והטעייה מכוונת בידי תאגיד. במהלך השנה האחרונה מתגבשת תביעה ייצוגית בישראל נגד חברה פולקסוואגן בעקבותיה תידרש בחינה של פעולת החברה בישראל, וכן בדיקת רמות זיהום האוויר בהתאם לתקנות אוויר נקי (זיהום אוויר מכלי רכב), התשע"ב–2012, אשר קובעות את רמות הזיהום המותרות בישראל.

 הפרלמנט התאילנדי אישר תיקון ל-Computer Crime Act המקומי המאפשר לממשלה להשיג נתוני משתמשים מספקי האינטרנט (ISP) ללא אישורו של בית-המשפט. ארגוני זכויות אדם במדינה מתנגדים לשינוי וחוששים כי התיקון יעניק לממשלה כוח בלתי מוגבל ברשת האינטרנט תוך דיכוי ביקורת נגד הממשל, בייחוד נוכח הרחבת הניטור המקוון והחדירה לפרטיות המשתמשים. אחד הקשיים המרכזיים בחוק נוגע לטרמינולוגיה עמומה, דוגמת השימוש במושג ״מוסר ציבורי״, העלול להוביל לאי-בהירות ביחס לשימושים המותרים והאסורים ברשת האינטרנט. העובר על החוק צפוי לעד חמש שנות מאסר בגין הזנת מידע כוזב לרשת מחשבים המסכן את הביטחון הלאומי, את ביטחון הציבור, ועלול  לגרום לאי-יציבות כלכלית או לאומית או לפגיעה בתשתיות ציבוריות או שימוש היוצר פאניקה. בשנת 2008 נחקק בישראל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – נתוני תקשורת), התשס״ח-2007 המסדיר את הדרכים בהן הממשלה ורשויות האכיפה יכולות לקבל לרשותן נתוני תקשורת מספקיות ומחברות תקשורת. החוק זכה לכינוי ״חוק האח הגדול״ לאור ספרו העתידני של ג׳ורג׳ אורוול. החוק עורר ביקורת ציבורית רבה שהובילה להגשת עתירה לפסילתו (בג״ץ האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל). בית-המשפט העליון פסק כי החוק אומנם פוגע בזכות לפרטיות אך עומד בדרישת המידתיות הקבועות בפסקת ההגבלה שבחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, בית-המשפט קבע כי יש לפרש בצמצום את המקרים הקונקרטיים בהם יינתן צו שיפוט המתיר לעשות כן.

 הקונגרס האמריקאי אישר פה-אחד חוק פדרלי המרחיב משמעותית את האפשרות להגיש תביעות על-ידי ניצולי שואה בארצות-הברית לבעלות על יצירות אמנות שנבזזו במהלך מלחמת-העולם השנייה. הנשיא צפוי לחתום על החוק אשר קובע תקופת ההתיישנות אחידה בכל מדינות ארצות-הברית לתקופה של שש שנים ממועד גילוי היצירה, ובלבד שהתביעה לא תוגש לאחר סוף שנת 2026. ההסדר החדש עשוי לפשט את ההליך הבירוקרטי הכרוך בתביעות בעלות מורכבות מסוג זה, שמטרתן הוכחת בעלות של ניצולי שואה, ובייחוד כאשר יצירות אמנות מוחזקות ברובן במוזיאונים או בידי אספנים פרטיים. מחקרים בנושא קובעים כי רכושם של כתשעה מיליון יהודים, שנבזז בתקופת השואה, נמצא כיום במדינות שברובן קיים סבך בירוקרטי המקשה על הגשת תביעות, דוגמת המאבק המשפטי להשבת ציורו של האמן האוסטרי קלימט – "האישה בזהב". החוק הפדרלי, המתייחס ל- "greatest displacement of art in human history", ממשיך את המגמה שנקבעה בוועידת וושינגטון, בחוק הפיצויים הפדרלי לקורבנות השואה ובהצהרת טרזין, ונועד לקדם את יישומם ברחבי ארצות-הברית. בישראל נחקק חוק נכסים של נספי השואה (השבה ליורשים והקדשה למטרות סיוע והנצחה), התשס"ו-2006 ומכוחו הוקמה החברה לאיתור ולהשבת נכסי נספי השואה הפועלת, בין היתר, לקביעת מדיניות לאיתור והשבה של נכסי תרבות שנבזזו בתקופת השואה ונמצאים כיום בישראל.

 בית-המשפט הפדרלי של אוסטרליה הורה לאחרונה לספקיות האינטרנט כי עליהן לחסום את הגישה לעשרות אתרים העוסקים בשיתוף תכני בידור וזאת בתוך חמישה-עשר ימי עסקים. פסיקה זו נסמכת על סעיף 115A לחוק זכויות היוצרים האוסטרלי המעניק לבתי-המשפט את הסמכות לדרוש חסימת תכנים מהספקיות; זאת בניגוד למדינות אחרות, למשל מדינות החברות באיחוד האירופי, בהן הוראת החסימה יכולה להינתן רק נגד מפעילי האתרים. סעיף זה מהווה חלק מתיקון אשר בוצע אשתקד ושנועד להגביר את סמכויותיהם של בתי-המשפט להתמודד עם הפרת זכויות יוצרים במרחב האינטרנטי. פסיקה זו ניתנה לאחר שניתנו כבר בעבר פסיקות במדינות אחרות אשר מכירות בשירותי שיתוף קבצים וסטרימינג כהפרה של זכויות יוצרים; כאמור, הייחודיות כאן היא בשאלת אחריותן של ספקיות האינטרנט. בישראל שאלת האחריות של ספקיות אלו מצויה במחלוקת כאשר בחודשים האחרונים הפיץ משרד המשפטים תזכיר לתיקון חוק זכויות יוצרים הכולל הצעה להוספת סעיף 53א לחוק זכויות יוצרים, התשס"ח-2007. סעיף זה יקנה לבתי-המשפט סמכות זהה לזו הנהוגה באוסטרליה. בתוך כך, בחודש דצמבר האחרון, הורה בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לספקיות האינטרנט בישראל לחסום באופן מיידי את הגישה לאתר Sdarot.tv (ת"א (מחוזי ת"א) 4481-10-13 זיר"ה בע"מ נ' בן עמי). זאת בניגוד לחוק במתכונתו הנוכחית טרם אישור סעיף 53א.

השתתפו בהכנת הסקירה: עידן אורליצקי, דור מרינובסקי, אורי שקד, אביה חן, רועי גזית ורן מס.

ערכו: מתן סטמרי, ענת ליאור ושחר פרידמן.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה מהדורה מקוונת, סקירת חדשות מעולם המשפט, עם התגים , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s