רשימה: זכות הסיקור לדעת | מתן סטמרי

זכות הסיקור לדעת

מתן סטמרי*

פתח דברפרק א: חשדות לבקרים – סקירת ההליכים המשפטיים המרכזיים; 1. אנשי ממשל ואנשי ציבור; 2. אנשים ידוענים; 3. "פרשות דגל". פרק ב: אות קלון תקשורתיפרק ג: מסקנותסיכום.

פתח דבר

הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים – ובכלל זה של פרשיות בעלות נופך פלילי שמעורבים בהן ידוענים ואנשי ממשל – הולך וצובר נפח משמעותי מחיינו ואחוז ניכר מן המידע הנגלה לאוזנינו ולעינינו בשנים האחרונות. רבים מאיתנו נוהגים להשכים קום ולצפות במהדורות החדשות הטלוויזיונית, לדלג בין עדכונים ומבזקים ביישומונים חדשותיים, לקבל עדכונים ופרשנויות בנוגע לסוגיות אקטואליות אשר מטרידות ומעסיקות אותנו, להאזין לתוכניות הרדיו בנסיעה לעבודה או בחזרה מהלימודים, ובסוף היום לצפות במהדורות הליליות ולהתעדכן בטלפון הנייד לפני השינה, שמא פספסנו משהו מעניין. ניתן למנות יתרונות כבירים המלווים את כניסת הטכנולוגיה – ובמיוחד את פריצת שטף המידע – לשגרת יומנו. על קצה המזלג, דיווחי החדשות מאפשרים לנו לתכנן את סדר יומנו, לבחור מסלול נסיעה בהתאם לאירועים בטחוניים או משמחים שמתרחשים, להכיר בהישגים אנושיים חדשים או להצטער על פטירתן של אושיות תרבות בארץ ובעולם.

היבטים רבים של התופעה מעוררים סקרנות רבה, ביניהם אופיים וטיבם של הממשקים החדשים שדרכם הציבור מקבל מידע, והשפעותיהם במישור המשפטי ובמישור הפוליטי-החברתי. אולם במסגרת רשימה זו אנסה להתמודד אך עם הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים ופרשיות שנמצאו "אטרקטיביים" מנקודת ראותם של העיתונאים הישראלים ואשר סיקורם היה לשביעות רצונו של הציבור בישראל, כפי שהדבר נמדד בנתוני המִדרוּג (רייטינג) ובמספר הצפיות באתרים.[1] לטעמי נדרשת התמודדות עם פלישתם של כלי התקשורת למרחבים אשר ייתכן שמוטב כי ייוותרו "טהורים" מאותן השפעות חיצוניות, אשר לעיתים הן אלה המכריעות את הכף המשפטית. כך, סיקורם התקשורתי הדרמטי של הליכים משפטיים הוביל לא פעם להשלכות אישיות וציבוריות ישירות על אנשי ציבור (למשל, ביחס להמשך כהונתם), על הלך הרוח הציבורי ועל מהלכים פוליטיים, אישיים וחברתיים, כפי שאבהיר בהמשך.

סיקור פרשיות מפתח במשפט הישראלי, אשר ייתכן כי נהפכו לכאלה רק משום שהתקשורת הגדירה אותן כראויות להימנות בקטגוריה זו, תופס בשנים האחרונות נפח משמעותי בלוחות השידורים הטלוויזיוניים, בעדכונים השוטפים המקוונים ביישומונים החדשותיים, במערכת הענפה של דפי פרשנויות וטורי דעה באתרי המרשתת ובעיתונות הכתובה, וכיוצא באלה.[2] מגמה זו שלובה היטב בהתפתחות הטכנולוגיה ככלל ואמצעי המדיה הדיגיטלית בפרט, להבדיל מפלטפורמות ארכאיות ומצומצמות בהיקפן, דוגמת הטרנזיסטור או דפי העיתון. הטכנולוגיה יוצקת בסיס איתן המאפשר לתקשורת לממש את תפקידה ולספק לציבור את המידע שהוא שואף וסקרן לדעת. באמצעות התקשורת המודרנית הציבור הרחב נחשף מדי שבוע לעשרות סיקורים ועדכונים באשר להתפתחותם של הליכים משפטיים מסקרנים. אלה נוגעים ברובם במישור הפלילי, שמושך יותר את תשומת ליבו של הציבור מאשר המישור האזרחי, במיוחד כאשר דמות בולטת בחברה הישראלית עומדת לדין, לרוב בהקשר של שחיתות שלטונית.

כבר עתה ראוי להדגיש, כפי שייעשה גם בהמשך הרשימה, כי יש פעולות או התנהגויות של בני אנוש המצויות ב"תחום האפור" – בין הפלילי לבלתי מוסרי. אין חפיפה מלאה בין שני התחומים. כך, למשל, יש מעשים פליליים שאינם נחשבים בהכרח מעשים לא מוסריים, כגון הפרות מסוימות של הוראות התכנון והבנייה או עבֵרות מסוימות מתחום דיני התעבורה. גם ההפך נכון, באשר לא כל פגיעה במוסר החברתי תגרור בצידה סנקציה פלילית, כגון אדם המשקר למעסיקו או נערה שמשקרת בנוגע לגילה בהקשר של קיום יחסי מין. אכן, לא בכדי אנו חוזים בשינויים חקיקתיים, דוגמת ביטול האיסור שהוטל בעבר על משכב זכר או הניסיון לעגן בחקיקה הטלת סנקציה פלילית על הצורכים שירותי זנות.

ברשימה זו אסקור את הפרשות המרכזיות שמבטאות את מגמת הסיקור הנרחבת לאורך השנים, תוך חלוקתן לשלוש קטגוריות: פרשות המערבות אנשי ממשל ואנשי ציבור, פרשות המערבות ידוענים ו"פרשות דגל". לקראת סיום אמליץ על המתווה הראוי בעיניי לקביעת כללי הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים, תוך התייחסות לכללי ה"עשה" ו"אל תעשה" שנקבעו זה כבר במסגרת כללי האתיקה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ובתקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות (להלן: תקנון האתיקה).

למען הסר ספק אציין כי אני שמח שחופש הביטוי הפוליטי ולצידו זה העיתונאי קונים להם מעמד של זכות חוקתית במדינת ישראל, הגם שלעיתים אמירות או כותרות עשויות להיות צורמות, מטרידות ואף מקוממות. מתוך הנחת המוצא שחופש הביטוי במדינת ישראל זוכה בהגנה רחבה ביותר,[3] אבחן אם ראוי "להדק" את הכללים הנוגעים בסיקור תקשורתי אתי והוגן של הליכים משפטיים[4] – כללים שמגדירים את המותר והאסור, ואשר יש בהם כדי לשמר ולטפח את השיח הפתוח והרצוי, הכולל גם דיווחים שוטפים, בנוגע לאישים שהציבור הרחב מעוניין וסקרן לדעת ולברר את שעשו או לא עשו. בתוך כך אבחן את הזכות להימנע מהיחשפות תקשורתית ואת התנגשותה בזכות הציבור לדעת ובזכות הסיקור להתפרסם.

פרק א: חשדות לבקרים – סקירת ההליכים המשפטיים המרכזיים

לאורך שנות תקומתה של מדינת ישראל פרצו לתודעת הציבור בישראל (וברחבי העולם) עשרות רבות של פרשות ופרשיות שעירבו במישרין או בעקיפין אנשי ציבור וידוענים. היו אלה פרשות "אטרקטיביות", אם ראוי לכנותן כך, לנוכח העניין הציבורי שנלווה אליהן בהיבט של הסיקור התקשורתי וכמובן בהיבט המשפטי. אציין כי חלקן פרצו לתודעת הציבור בקול תרועה רמה, תוך קביעת מסמרות בדבר אשמה, ורק בהמשך, משהתבררו הדברים והסתיימו ההליכים המשפטיים – בין בחוסר אשמה ובין בזיכוי – הובן כי אין בהם ולא כלום. הציבור בישראל מתמלא תחושות ורגשות עם היוודע דבר פרשה נוספת, ואלה קונות להן ביטוי באמצעי התקשורת וברשתות החברתיות. כך פרץ, למשל, משבר האמון במשטרת ישראל, כאשר נחשפו בזה אחר זה מקרים של ניצבים במשטרה שהטרידו מינית תוך ניצול מרותם.

ברשימה זו אתייחס לסיקור התקשורתי, אשר נהפך לטעמי לאמוציונלי יותר ולרציונלי פחות, וזאת משני צידי המתרס – הן מצד הכתבים ואנשי התקשורת והן מצד הצופים או המאזינים המצפים לסיקור.[5]

דוגמה ראשונה, שעשויה להמחיש היטב את השוני בין הסיקור התקשורתי שהיה נהוג בעבר לבין הסיקור התקשורתי בשני העשורים האחרונים, היא פרשת "חשבון הדולרים" שנחשפה בשנת 1977: במרץ אותה שנה פורסם בתקשורת כי ראש ממשלת ישראל יצחק רבין פעל בניגוד לאיסור (דאז) שנקבע בהוראות הפיקוח על מטבע זר, כאשר הוא ואשתו ניהלו חשבון דולרים בבנק בארצות הברית, אשר נפתח כחוק בעת כהונתו של רבין כשגריר בארצות הברית אולם לא נסגר לאחר חזרתם של בני הזוג לישראל. בעקבות פרשה זו נדרש רבין להתפטר מתפקידו כראש הממשלה, וזאת כדי להימנע מהעמדתו לדין פלילי. הפרשה פורסמה בעיתון הארץ בעמוד הראשון, אם כי בדיעבד התגלה שבכוונת מכוון היא פורסמה בתחתית העמוד בניסיון להסתירה מתחת לכותרות האחרות.[6] בהשוואה למנהגה של התקשורת כיום בפרשות דומות, מעניין שביחס לפרסומה של הידיעה האמורה קבע אחד מעורכי העיתון כי "הידיעה עשתה את שלה וסיימה את תפקידה". יתר על כן, עורך מהדורת "מבט לחדשות" – אשר יש לזכור כי באותם ימים הייתה מהדורת החדשות הבלעדית בערוץ הטלוויזיה הישראלי – סירב לשדרה, דבר שהיה נתפס כתמוה ביותר במציאות התקשורתית שאנו מורגלים בה כיום. הפרשה אומנם פורסמה בהרחבה לאורך כחצי שנה, מיום הפרסום הראשון ועד להעמדתה לדין של אשת ראש הממשלה, אך המיקוד בעיניי צריך להיות ביום פרסומה הראשון בתקשורת, שאז זכתה הידיעה בפרסום משני בלבד.

לאחר כשלושים שנה נחשפו חשדות נגד ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד אולמרט, בפרשות שזכו לימים בכינוי "מעטפות הכסף" ו"פרויקט הולילנד". חשדות אלה התגבשו בחלקם לכלל כתב אישום והרשעה של אולמרט בפלילים, שבגינה הוא נושא בימים אלה בעונש מאסר בפועל.[7] קיימים קווי דמיון הקושרים בין שתי פרשות אלה – בשתיהן "כיכבו" ראשי ממשלה, בשתיהן עמדו ברקע חשדות לפלילים, ושתיהן הובילו בסופו של דבר להתפטרות מכס ראשות הממשלה. אף על פי כן – גם לאחר שמביאים בחשבון את העובדה שהמעשים שיוחסו לאולמרט היו חמורים יותר מניהול חשבון בנק בניגוד להוראות הפיקוח, כפי שנעשה על ידי בני הזוג רבין (פעולה אשר לא למותר לציין כי היא חוקית כיום בישראל) – הסיקור התקשורתי של שתי הפרשות היה שונה בתכלית מבחינת איכותו, היקפו ובולטותו בדפי העיתונים ומעל מרקעי הטלוויזיה.[8] ראיה לכך ניתן למצוא בהתייחסותו של השופט ג'ובראן לסיקור התקשורתי שנלווה להליך המשפטי בפרשת הולילנד:

"אולמרט שירת את הציבור בתפקידים הבכירים ביותר, ומעצם מעמדו ותפקידו עמד באור הזרקורים של התקשורת. מטבע הדברים, התפקידים הציבוריים הבכירים שאולמרט מילא, הם שהעצימו את הפרסומים בפרשה… כל עובד ציבור ונבחר ציבור, על אחת כמה וכמה כאשר במשרה ציבורית מן השורה הראשונה עסקינן, חייב לדעת, כי מעשיו נבחנים תחת זכוכית מגדלת."[9]

הערה ייחודית נוספת המתייחסת במישרין לנקודת ההשקה שבין המישור המשפטי לבין זה התקשורתי ניתנה על ידי השופט עמית בפסק דין זה:

"יכול שהציבור או חלקו, שמטבע הדברים לא נחשף לכל הפסיפס הראייתי, 'מאוכזב' או 'מופתע' מזיכויו של אולמרט מהאישום העיקרי. אך אמון הציבור בבית המשפט נובע דווקא מהידיעה שבית המשפט פוסק כפי שמתחייב מהדין ומהראיות, ולא בשל חשש מתגובת הציבור… דומה כי התיק שבפנינו מדגים היטב את הפער בין משפט, לבין משפט על ידי התקשורת או על ידי הציבור… שופט דן ופוסק על פי הראיות שהוצגו באולם בית המשפט ולא על פי ראיונות של זה או אחר בתקשורת. גם אם מסביב ייהום הסער התקשורתי והציבורי, וגם אם התקשורת כבר חרצה ופסקה את דינה, אנו עושים כמיטב יכולתנו לחסום את הקולות ולבודד עצמנו מרעשים חיצוניים."[10]

אמירות אלה ואחרות, כפי שיובאו להלן, מעידות על התפתחות ההבנה שבין אם נרצה ובין אם לאו התקשורת נמצאת באולמות בית המשפט – הן פיזית, כפי שיעידו שורות הכתבים הממלאים את ספסלי האולמות בלוויית מחשבים אישיים ואמצעים אלקטרוניים להעברת החלטות השופטים בזמן אמת לאולפנים; והן תודעתית, בקרב השחקנים המהווים חלק מההליך המשפטי, ובעיקר בקרב הצדדים למשפט, אשר חלקם מתראיינים לתקשורת כדי להצביע על חפותם[11] וחלקם שומרים על "זכות השתיקה",[12] הכל בהתבסס על המלצותיהם של יועצי תקשורת ויחצנים שמלווים אותם בהליך המשפטי, לרוב באופן סמוי מעיני הציבור.

גם עורכי הדין משתמשים בטכניקות רטוריות שונות כדי להשפיע באמצעות התקשורת על התודעה הציבורית, על גורמי אכיפת החוק ועל היושבים בדין – שופטי בית המשפט, אשר נדרשים לעשות כל שביכולתם כדי להתנתק מאמירות, מפרשנויות או מעובדות שאינן כלולות בתיק המוצגים ובחומר הראיות, ולא לאפשר להן להשפיע על הכרעתם.[13]

בתווך שבין שתי הפרשות שהוזכרו לעיל, שבמסגרתן נבחנו מבעד לעדשת המצלמה ומעל דפי העיתונים מעשיהם של ראשי ממשלה, התרחשו פרשות מתוקשרות נוספות רבות המגלמות פגיעה בעקרונות המוסר ובנורמות האתיות הנהוגות והרצויות בחברה הישראלית, ואשר בחלקן מטלטלות את אמות הסיפים הן בגין פגיעה בערכים חברתיים העולים כדי עבֵרה פלילית והן מפאת פגיעה בערכים חוקתיים, ביניהם שלטון החוק.

באופן גס מצאתי לנכון לחלק את הפרשות המתוקשרות לשלוש קטגוריות מרכזיות: פרשות הנוגעות באנשי ממשל ובאנשי ציבור, פרשות הנוגעות בידוענים ו"פרשות דגל". ההבחנה בין שתי הקטגוריות הראשונות נובעת מכך שאין דינו של נבחר ציבור, אשר קיבל את אמון בוחריו והפר אותו, כדין ידוען שהתפרסם רק בזכות כשרונו או ייחודיותו וסרח. באשר לקטגוריה השלישית, יש מקום להתייחסות שונה בתכלית לפרשות משפטיות בעלות חשיבות ציבורית רבה שמהוות מסד להתפתחות המשפט בישראל. פרשות אלה, להבדיל משתי הקטגוריות הראשונות, מסוקרות בהרחבה לא בשל זהות הנאשם, כי אם בגלל נסיבותיהן ולנוכח ההשלכות הפוליטיות, המשפטיות או החברתיות שנגזרות מההכרעה בהן. עקב כך גם קשה לקבוע אינדיקטורים שיאפשרו לנבא מראש אילו פרשות ייכללו בקטגוריה זו, בניגוד לשתי הקטגוריות הראשונות.

  1. אנשי ממשל ואנשי ציבור

הקטגוריה הראשונה של פרשיות משפטיות בולטות עוסקת כאמור באנשי ממשל ובאנשי ציבור אשר במסגרת תפקידם – ולרוב תוך ניצול מעמדם וסמכותם – ביצעו עבֵרות פליליות או נחשדו בביצוען. הפרשה הראשונה שבמסגרתה נחשד שר בממשלת ישראל בביצוע מעשים פליליים אירעה בשנת 1976, כאשר השר אברהם עופר נחשד במעשי שחיתות בחברת "שיכון עובדים". עקב חשדות אלה, ומשלא היה יכול לשאת את עול החשדות ואת השיח הציבורי שנלווה אליהן, שם עופר קץ לחייו, ורק לאחר מותו נוקה שמו בציבור מכל חשד. סמוך לפרשה זו התהוו חשדות נגד אשר ידלין – מבכירי מפלגת העבודה, שהייתה אז מפלגת השלטון. ידלין הורשע בעבֵרות שוחד ושחיתות, שבגינן הושתו עליו חמש שנות מאסר.[14] פרשה זו היוותה, לדעת רבים, את אחד היסודות ל"מהפך הפוליטי" בשלטון שהתחולל בשנת 1977.[15]

להלן אציין, מבלי להכביר במילים, חלק מהפרשות הנוספות הרבות שהובאו לידיעת הציבור בישראל בסיקור תקשורתי רחב בעשרים השנים האחרונות. בשנת 1999 הורשע שר הפנים אריה דרעי בעבֵרות שוחד, מרמה והפרת אמונים, וכן קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, ובגינן הושתו עליו ארבע שנות מאסר. פרשה זו עוררה גל של מחאה וקריאות שבר בקרב הציבור החרדי, לצד סיקור תקשורתי אשר ליבה את היוצרות,[16] ולראשונה בישראל תועדה בשידור חי כניסת איש ציבור לבית הסוהר. בשנת 2009 הורשע שר האוצר אברהם הירשזון בכמה עבֵרות חמורות – ביניהן הלבנת הון, רישום כוזב במסמכי תאגיד, גנֵבה והפרת אמונים – שבגינן נגזרו עליו כחמש שנות מאסר וחצי. בשנת 2010 הורשע נשיא המדינה משה קצב בשתי עבֵרות אינוס, במעשה מגונה בכוח, בהטרדה מינית ובשיבוש הליכי משפט.

דומני כי פרשת קצב היא "קו פרשת המים" בהיבט של הסיקור התקשורתי יוצא הדופן שליווה את הפרשה מראשיתה ועד להרשעה, שבעקבותיה נגזרו על קצב שבע שנות מאסר בפועל.[17] בפרשה זו, אשר רלוונטית במיוחד לדיוננו, ניתן למצוא ביטוי נדיר של השופטת שבח בגזר דינה (בדעת מיעוט) לעניין הסיקור התקשורתי. לדעת השופטת שבח היה מקום לגזור על הנשיא לשעבר עונש מאסר מופחת, בסך ארבע שנות מאסר, וזאת בשים לב לסיקור התקשורתי החריג שליווה את הפרשה המטלטלת:

"משפט השדה שנערך לנאשם ע"י הציבור, הינו גם תוצאה ישירה של משפט מהיר שנערך לנאשם ע"י התקשורת, במקביל למשפט שנערך ע"י בית המשפט, ובו הוכרע דינו זמן רב לפני שבית המשפט עשה זאת, הכל בסיוע מסיבי וחסר תקדים של הדלפות מגמתיות, שאיש לא נתן עליהן את הדין… תוך הפרה בוטה של הלכת הסוביודיצה, וכיד דמיונו הטובה של הכתב ונקודת מבטו הוא… מרכז הכובד של ההכרעה בשאלת האשמה או החפות, עבר מבית המשפט הדן בתיק, אל מרקע הטלוויזיה ואל דפי העיתונות."[18]

בהמשך לכך קבעה השופטת שבח:

"אות קין נצרב על מצחו של הנאשם לנצח, הוא מוכה, מנודה, חבול ומבוזה… עונש של 4 שנות מאסר לריצוי בפועל לא יפגע בעקרונות הענישה ובעקרון ההלימות, מכל מקום, לא בצורה בולטת, ואף ישיג את מטרת ההרתעה, שלטעמי כבר הושגה, נוכח הליך הביזוי חסר התקדים אותו חווה הנאשם בשנים האחרונות…"[19]

קצרה הרשימה מלהכיל את כלל הפרשות שהגיעו לתודעת הציבור בשני העשורים האחרונים, ואשר חלקן טרם נחשפו במלואן, ביניהן פרשת השר שלמה בניזרי, שהורשע בשוחד, בהפרת אמונים ובשיבוש הליכי משפט; פרשת "הרב והניצב", שבמסגרתה נחתם הסדר טיעון עם המקובל פינטו בגין שוחד שנתן בתמורה לטובות הנאה הקשורות לאכיפת החוק; ופרשת הרב הראשי לישראל יונה מצגר, שהורשע בקבלת שוחד.

נוסף על כך נחקרו ונבחנו גם פרשיות שעניינן עבֵרות מין קשות שבוצעו תוך ניצול מרות – תופעה שפשטה בקרב גופים מוסדיים וציבוריים רבים במדינת ישראל – ואשר הובילו בחלקן לכתבי אישום ובחלקן לפרישה של החשודים מן השירות הציבורי. בין אלה ניתן למצוא את פרשת השר חיים רמון, שהורשע בביצוע מעשה מגונה;[20] את פרשת סילבן שלום, שנחשד בהטרדה מינית ואשר לנוכח החשדות הסיר את מועמדותו לכס נשיאות המדינה; וכן פרשיות רבות שעירבו קציני משטרה בכירים.

כן ניתן למנות בהקשר זה פרשות שחיתות רבות שנחשפו בשנים האחרונות ואשר מערבות ראשי ערים ורשויות מקומיות, כגון ראש עיריית בת ים שלומי לחיאני, ראש עיריית אשקלון איתמר שמעוני, ראש עיריית רמת השרון יצחק הוכברגר וראשת עיריית נתניה מרים פיירברג. לצד זאת סוקרו פרשות שבהן נפטרו האישים החשודים במהלך הליך הבדיקה המשטרתי או השיפוטי, ואשר לעולם לא נדע לפיכך את האמת מאחורי החשדות שהולידו את הבדיקות דנן. כזו היא פרשת השוחד שליוותה את שנותיו האחרונות של השר בנימין (פואד) בן-אליעזר, אשר נפטר באחרונה. פרשות אלה ואחרות מלמדות אותנו כי הן אינן פוסחות על מגזרים עדתיים, על מפלגות פוליטיות או על דרגות כאלה או אחרות במערכת השלטונית.

  1. אנשים ידוענים

הקטגוריה השנייה של פרשיות משפטיות בולטות עוסקת באנשים ידוענים ("סלבריטאים"), אשר בחיי היומיום מורגלים להופיע ולהתפרסם מתוקף משלח ידם כזמרים וזמרות, כשחקניות ושחקנים, כדוגמנים ודוגמניות, כנשות עסקים ואנשי עסקים, וכדומה. בכל אחת מהקטגוריות הללו ניתן לאתר בנקל דמויות אשר בעבר נחשבו מודל לחיקוי והיוו מושא הערצה בעיני רבים אך כיום, לאחר הפרשייה המשפטית שנקשרה לשמם, ירדה קרנם וחלפה האהדה אליהם.

כזה היה דודו טופז, אשר היה מוכר בימי הזוהר כ"ראשון בבידור" אך בהמשך הואשם בכמה מעשים פליליים – קשירת קשר לביצוע פשע, תקיפה בנסיבות מחמירות ושיבוש הליכי משפט – ובמהלך ימי מעצרו שם קץ לחייו. בין הידוענים ש"הסתבכו" ניתן למנות גם את הזמר קובי פרץ, אשר הורשע בעבֵרות מס שבגינן נגזרו עליו שנתיים מאסר.[21] מוכרות לנו גם פרשת עבֵרות המין והאינוס של השחקן חנן גולדבלט; פרשת ההטרדות המיניות, לכאורה, של השחקן משה איבגי, אשר נמצאת כיום בחקירה משטרתית; פרשת החשדות להעלמת מיסים של הדוגמנית בר רפאלי, הנמצאת כיום גם היא בחקירה משטרתית; פרשת ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל, שהורשע בנסיון אינוס; פרשת רונאל פישר, שנדונה בימים אלה בבית המשפט, ואשר במסגרתה מואשם עורך הדין פישר כי קיבל סכומי עתק לכיסו כדי לשחד קציני משטרה ולהעניק טובות הנאה לגורמי אכיפת החוק, וכך "סגר" תיקים ללקוחותיו; פרשת יזמת הנדל"ן ענבל אור, שהובילה בסופו של יום לפירוק חברת "אור סיטי נדל"ן" שבבעלותה ולחקירות משטרתיות בגין חשדות למרמה, לרישום כוזב במסמכי תאגיד ולהעלמות מס; ופרשת איש העסקים נוחי דנקנר, שהורשע בעבֵרות על חוק ניירות ערך ואיסור הלבנת הון, ביניהן "הרצת מניות", ונגזרו עליו שנתיים מאסר בפועל.

פרשות אחרות עוסקות בתחומים הנוגעים במוסר ובאתיקה, דוגמת עסקי ההימורים שבהם היה חבר הכנסת אורן חזן מעורב לכאורה לפני כניסתו למשכן הכנסת; ופרשת הזמר אייל גולן, שבמסגרתה פורסמו חשדות נגדו לביצוע עבֵרות מין, אשר לא התגבשו לכלל אישום פלילי אך גררו ביקורת ציבורית נוקבת על המעשים. פרשות אלה ואחרות מוכיחות כולן כי דווקא בהקשר של גזירת העונש והכרעת הדין, אין הידוענים מקבלים "הנחות סלב"; אדרבה, הניסיון מוכיח שכאשר ידוענים מנצלים לרעה את מעמדם או תפקידם, בית המשפט צפוי לתת לכך ביטוי במכלול הנסיבות שהוא שוקל ודווקא להחמיר בעונשם.

  1. "פרשות דגל"

הקטגוריה השלישית היא "פרשות דגל" במשפט הישראלי, קרי, אותן פרשות שמהוות חלק משמעותי ממורשת המשפט בישראל ואשר השפיעו על הציבור הישראלי באופן מובהק – הן בשל ההשלכות של המעשים שעמדו ביסודן והן בגלל הצדדים הניצים והאמוציות שליוו את המשפט בחברה הישראלית וכמובן בעיתונות. הפרשה הראשונה שבחרתי לציין היא הרשעתו של יגאל עמיר ברצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין – רצח פוליטי שזעזע את החברה הישראלית. "פרשות דגל" נוספות הן פרשת הרפז, שסוקרה בתקשורת באופן חסר תקדים במשך כשש שנים, ואשר במסגרתה נקבע לאחרונה כי יוגש כתב אישום נגד בועז הרפז בגין זיוף המסמך שעמד בלב הפרשה; פרשת אלאור אזריה – "החייל היורה" – שתועד יורה בראשו של מחבל בגזרת חברון, ואשר במקביל לאישומו ולהרשעתו לאחרונה בהריגה, עוררה התקשורת המסקרת פרץ של ביטויים קיצוניים בחברה הישראלית; וכן משפטו של איוון דמיאניוק, שהואשם בפשעי מלחמה נגד יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, ואשר בהמשך זוּכּה על ידי בית המשפט העליון בשל ספקות שעלו מחומר הראיות.[22]

התקשורת לא רק מסקרת, אלא גם מרשיעה או מזכה בטרם אמר בית המשפט את דברו, ולעיתים, במקרים שבהם היא מוצאת זאת לנכון בהתבסס על ידיעות והוכחות שמוצגות לכתבים ולתחקירנים, היא אף מטילה ספק בהכרעותיו של בית המשפט, ומסייעת לגורמי אכיפת החוק לבחון מחדש את החלטותיהם. כך, לדוגמה, תוכנית התחקירים "עובדה" מפיקה כבר יותר מעשרים שנה תחקירים יוצאי דופן בחשיבותם הציבורית והמשפטית. אחד התחקירים הוביל לפתיחת התיק בעניינו של האנס המורשע יניב נחמן, שבעקבותיה הוחמר עונשו בבית המשפט העליון ממאסר על תנאי למאסר בפועל למשך שנה וחצי; תחקיר אחר עסק בפרשת ניר סומך – קצין המשטרה שזוכה מהריגת שכנו; ותחקיר נוסף, שעסק בשמעון קופר ובחשדות כי רצח שתיים מנשותיו, הוביל לפתיחת חקירה משטרתית ולהרשעתו בשני מעשי הרצח. פרשות אלה זכו בסיקור תקשורתי רחב היקף והובילו לבחינתן של שאלות משפטיות יוצאות דופן בחשיבותן, ועל כן אני מכליל אותן בין "פרשות הדגל" במשפט הישראלי.

אחת הפרשות המפורסמות והשנויות במחלוקת שידעה מדינת ישראל בהיבט של כמות הסיקורים והפרשנויות, הדעות וההשקפות, האמירות וההתבטאויות, היא פרשת רומן זדורוב. במסגרת ההליך הפלילי דנן נגזר על זדורוב עונש מאסר עולם בגין רצח הנערה תאיר ראדה. במהלך השנים שבהן התנהלו ההליכים המשפטיים הועלו קונספירציות וספקולציות אין ספור לגבי דמות הרוצח, באשר לאשמתו או לחפותו של זדורוב ובנוגע לכלל הנסיבות שליוו את הפרשה. פרשה זו ייחודית עד מאוד, שכן דווקא כאן דעת הקהל הציבורית, לרבות אמירות והצהרות של משפחת הקורבן, דבקו בכך שיש לְזַכּות את זדורוב מהרשעתו לנוכח הקושי הראייתי. למרות כל זאת בחר הרכב השופטים, בערעור שהגיש זדורוב לבית המשפט העליון, להותיר על כנה את ההרשעה, וזאת בדעת רוב כנגד דעתו של השופט דנציגר, אשר פסק כי לא הוכח מעל לכל ספק סביר כי זדורוב הוא הרוצח.

דומני כי העובדה שהשופטים בבית המשפט העליון נחלקו בדעותיהם בפרשה זו תרמה אף היא לשיח התקשורתי-הציבורי המקיף ולקולות הרקע שנשמעו בשלהי הפרשה. אני מניח כי הספק שהטיל השופט דנציגר במסגרת הכרעתו השיפוטית, אשר לא התקבלה כאמור בסופו של דבר, חיזק בקרב הציבור תהיות, ספקולציות ומחשבות רבות סביב החשש שמא המורשע אינו הרוצח. בחינה אמפירית של הנחה זו חורגת לדאבוני ממסגרת רשימה זו, וכך גם בחינת השאלה אם יש משמעות תקשורתית וציבורית למספרם הכולל של השופטים ששפטו בתיק מסוים בכל הערכאות – בבית המשפט המחוזי, בבית המשפט העליון ולעיתים פעם נוספת בדיון נוסף או במשפט חוזר – דהיינו, אם לסך ההכרעות או הדעות שניתנו בתיק מסוים, כדעות רוב או כדעות מיעוט, תהיה השפעה על הדעה התקשורתית, ובהתאמה על התודעה הציבורית, בדבר השאלה אם נעשה צדק אם לאו.

פרשה זו חריגה בהשוואה לאחרות שנסקרו, שכן הגם שכלי התקשורת והפורומים המקוונים היוו חלק בלתי נפרד מההליך המשפטי, הלך הרוח הציבורי והשיח התקשורתי יוצא הדופן שנוצרו עומדים בסתירה להכרעה השיפוטית. השופטים פסקו בהתאם לחומר הראיות, כבכל תיק אחר שמונח לפניהם להכרעה, ולא לפי קולות הציבור או פרשנויות עיתונאיות, והדבר מבטא את חוסנו של בית המשפט ככלל – ושל מותב השופטים המסוים בפרט – אל מול הפוטנציאל להשפעה בלתי מבוססת של גורמים חיצוניים.

הפרשה חצתה את "רף" הסיקור התקשורתי שניתן אי פעם להליך משפטי בישראל – הן מבחינת דבקותם של כלי התקשורת בסיקור ההליך במשך כל השנים שחלפו ממועד קרות הרצח (דצמבר 2006) ועד להכרעה המשפטית הסופית (דצמבר 2015); והן מבחינת התשתית הטכנולוגית המקוונת ששימשה קרקע פורייה להתבטאויות נטולות רסן ולהבעת השקפות ודעות על אודות הפרשה המחרידה, ללא מתן דין וחשבון או נטילת אחריות בנוגע להשלכות השליליות שנלוות לכך. הפרשה מהווה דוגמה מובהקת לכך שהתקשורת חודרת יותר ויותר מבעד לקירות בית המשפט, אף אם בפועל היא לא השפיעה על התוצאה השיפוטית. הליך זה הוא בלתי נמנע, לדעתי. באמתחתה של התקשורת יש כלים טכנולוגיים המאפשרים לייצר מציאות עובדתית באופן שמשנה את "כללי המשחק". התקשורת יוצרת מציאות, אשר בהמשך הדרך קשה לתקן את הרושם שהיא יוצרת.[23]

בהחלטתה בנוגע לבקשה לדיון נוסף שהגיש זדורוב לבית המשפט העליון, התייחסה הנשיאה נאור לדעת הקהל הציבורית ולשיקולים העומדים בבואה לבחון בקשה זו:

"גם היותה של סוגיה בעלת תהודה ציבורית או תקשורתית אינה בגדר עילה משפטית לקיום דיון נוסף. יש להבחין בענייננו בין העניין הציבורי לבין דרישות הדין. בית המשפט לא יורה על קיום דיון נוסף מקום שאין הצדקה משפטית לעשות כן, יהיה העניין הציבורי רב ככל שיהיה."[24]

פרק ב: אות קלון תקשורתי[25]

לאחר סקירת שלוש הקטגוריות של הפרשות המשפטיות המרכזיות – פרשות העוסקות באנשי ממשל ובאנשי ציבור, פרשות העוסקות בידוענים ו"פרשות דגל" – ולאחר בחינת הנסיבות הקונקרטיות שהובילו למעורבותה של התקשורת ולהשפעתה על דעת הקהל הציבורית, הדיון בענייננו לא יהא שלם מבלי לתת את הדעת להשלכות האישיות והציבוריות שנלוות לסיקור ההליך המשפטי, ואשר נקבעות לרוב לפני שההליך עצמו הסתיים.

הקושי שאני מוצא במצב דהיום נעוץ בכך שההליך התקשורתי מהיר ונחרץ, מתקבלות בו החלטות שבחלקן אינן מבוססות, ונאמרות במסגרתו אמירות שאינן נכונות, וכך התודעה הציבורית מוכרעת ומוכתמת ב"משפט שדה".[26] זאת, לעומת הליך שיפוטי ממושך, שקול ורווי דיונים, פרוטוקולים וראיות, אשר בסופו מניב הכרעה שיפוטית מבוססת ומנומקת. תהא התוצאה השיפוטית אשר תהא, אין להתעלם מהמתרחש בעולם החיצוני לכותלי בית המשפט, שבו לעיתים קרובות מוטל קלון על חשוד או על נאשם עוד בטרם הכריעו רשויות המשפט שהם "ראויים" לו, ולפעמים אף כאשר בסופו של דבר מתקבלת החלטה בדבר זיכוי או אי-הגשת כתב אישום.

ההכרעה השיפוטית אינה מסתכמת תמיד בהכרעה בינרית – הרשעה או זיכוי – אלא לעיתים היא מורכבת יותר. במשפט הישראלי קיים מנעד רחב של הכרעות אופציונליות, הכוללות סוגים שונים של זיכויים המתקבלים בשלבים שונים של ההליך. לדוגמה, סגירת תיק מחמת הספק או מחוסר ראיות תוביל למסקנה המשפטית כי מדובר בעניין של "אשמה שלא הוכחה" – קטגוריה אשר טומנת בחובה רבב מוסרי שממשיך לרחף מעל החשוד, הגם שהפרשה עצמה הסתיימה בלא כתם פלילי או סנקציה אופרטיבית אחרת. לעומת זאת, סגירת תיק מחוסר אשמה תוביל למסקנה המשפטית כי מדובר ב"זיכוי". אלה הן רק דוגמות אחדות לאפשרויות הרבות הקיימות בישראל, אשר לקטלוגן יש כמובן השלכות משפטיות ואישיות על החשוד או הנאשם.

כיצד כל זה משתקף בסיקור התקשורתי? לא אחת פרשיות "מתפוצצות" ברעש גדול עם הסרת צו איסור פרסום (אם כי לעיתים דווקא איש הציבור או הידוען בוחרים לפרסם תגובה אישית, כאשר הכל ידוע וגלוי מעל דפי המרשתת וברצונם להזֵם את השמועות או להתייחס לפרשה לפני שגורמים אחרים עושים זאת) אך מסתיימות בקול ענות חלושה אם לא מתקבלת הרשעה. מדהים לראות את השוני הניכר, מבחינת גודל הכותרות ומיקומן בעיתונים, ביישומונים ובמהדורות החדשות, בין הסיקור התקשורתי ההתחלתי לבין סיקורן הסופי בשעה שהאדם מזוכה מכל חשד.[27] אני מאמין שההבדל בין השניים הוא דוגמה נוספת לחוסר ההוגנות בסיקור העיתונאי,[28] בארץ ובעולם, ומוטב שייקבעו כללים מנחים בנוגע לסיקור הראוי, כדי שאדם שזוּכּה מאשמה יוכל לחזור למסלול חייו התקין, כפי שהיה לפני היוודע דבר הפרשה: לשוב למשרתו, לנקות את שמו, לזכות שוב באמונם של בני משפחתו ובוחריו, וכיוצא באלה. הדבר חשוב במיוחד לנוכח המציאות התקשורתית והטכנולוגית של היום, כאשר במחי אצבע ניתן להקליד כותרות ופרשנויות "מרשיעות", להבדיל מהכרעות משפטיות ומפסקי דין, שנדרשים להיות מנומקים ושקולים.

מלבד הפגיעה בתדמית הציבורית, אין להתעלם מכך שהמשפט הציבורי הטכנולוגי שמתקיים מחוץ למפתנם של אולמות המשפט, במיוחד לפני ההכרעה בדבר הגשת כתב אישום ובשלב גיבוש הראיות,[29] חודר בחלקו לזירה המשפטית. בסיקור מתערבבות להן אמירות נכונות ולגיטימיות לצד הצגת נתונים שבדיעבד מתבררים כלא נכונים,[30] וניסיון של שופטים להתחמק מסיקור זה אינו מציאותי בעידן המודרני. האזנה לרדיו בנסיעות אל בית המשפט וממנו, קריאת הכותרות של עיתוני הבוקר, היתקלות במחאות חברתיות ובהפגנות בכיכרות, צפייה במהדורות חדשות ובתוכניות אקטואליה, והיחשפות לשיח שגרתי המתקיים במקומות ציבוריים – כל אלה סביר שמשפיעים גם על דעות השופטים בעת קבלת החלטותיהם, בין אם במודע ובין אם לאו.[31]

אי-אפשר לסקור את הסיקור התקשורתי מבלי להתייחס בקצרה לעקרון הסוב-יודיצה,[32] אשר קבע בעבר עבֵרה פלילית, אך הסנקציות הפליליות שהוטלו נמחקו מספר החוקים הישראלי בשנת 1992 מטעמים אחדים, ביניהם הקושי באכיפתו וחופש העיתונות. עיקרון זה אסר סיקור של הליך משפטי פלילי כל עוד הוא לא הסתיים בבית המשפט. כדי להרשיע בעבֵרה זו, נדרש קיומו של חשש לפגיעה בהליך המשפטי או להשפעה פסולה על עדים שעלולות להשפיע על התוצאות המשפטיות. מאז בוטלו הסנקציות הפליליות שנלוו לאיסור, לפני כעשרים וחמש שנה, נראה שהתקשורת נהפכה לחסרת רסן באמירותיה ובקביעותיה הנחרצות,[33] ומתקיימת דיפוזיה של המשפט לתוך הזירה התקשורתית ולהפך.

במבט צופה פני עתיד ראוי להתייחס גם לאפשרות לשדר בשידור חי דיונים המתרחשים בבתי המשפט, כפי שנעשה בפיילוט שנערך בשנת 2014. המעבר לשידור חי – תוך הקפדה על מגבלות כגון שמירה על צנעת הפרט, מניעת חשיפה של קטינים וקורבנות עבֵרה, והגנה על בטחון המדינה – יצריך התאמה לפלטפורמה התקשורתית הנרקמת: האם הדיון ישודר בעיכוב קצר של דקות אחדות, כדי לאפשר את קטיעת השידור במקרה הצורך או לשם הוספת כתוביות ותרגום סימולטני למגזרים רחבים ככל האפשר? האם שידור חי של הדיון ישפיע על התנהלותם והתבטאויותיהם של הצדדים והשופטים, ובמובן זה יפגע באותנטיות של ההליך? ייתכנו קשיים לא מעטים בפתיחה זו של דלתות בית המשפט לפני הציבור הרחב, אך אין ספק ששידור כאמור יקדם את מימושו של עקרון פומביות הדיון, ובמקביל יעניק נופך אובייקטיבי לסיקורו התקשורתי, אשר ייעשה ללא המסננות של עורכי המהדורות והכתבים.

פרק ג: מסקנות

במסגרת פעילותה ההכרחית במשטר הדמוקרטי, בוודאי במדינת ישראל, התקשורת נדרשת לשמור על איפוק וריסון מקצועיים-אתיים, כחלק מתפיסה של אחריות מקצועית וציבורית. מתוך הבנה כי נדרשים כללים רציונליים (תקנון האתיקה) על מנת למתן את הכלים האמוציונליים (הלשון החורצת), הותוו בישראל כללים אחדים אשר מנסים ליצור איזון בין חופש העיתונות לבין ערכי אתיקה ומוסר בסיקור התקשורתי. לנוכח המציאות הנוכחית, כפי שנסקרה לעיל, ייתכן שנדרשת חשיבה מחודשת באשר להתקנת תקנות משנה שיסדירו את אופן הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים ככלל ושל הליכים פליליים בפרט, ואשר יחייבו כל עיתונאי ועיתונאית במערכת העיתון או בדסק החדשות הטלוויזיוני או המקוון. זאת, במיוחד לנוכח העובדה שהסנקציות הקיימות הן בגדר "אות מתה" בכללי האתיקה הנוכחיים,[34] אשר אינם מקיפים דיים, ואשר רובם מופשטים ומאפשרים מנעד ערכי רחב מאוד. בפועל אין כמעט התערבות בסיקור התקשורתי; לכל היותר ניתנות הערות כלליות של שופטים בפסקי דינם, אשר אינן מכוּונות כלפי סיקור ספציפי ועל כן אינן משליכות על פעילותו של עיתון ספציפי או כתב משפטי שביטאו את השקפתם.

מכלל האמור נדמה כי נדרשת הכתבה של כללים חד-משמעיים ונורמות ברורות לעיתונאי ולכתבת באשר לסיקור התקשורתי הראוי, המבחין בין רבדים שיש בהם רף גבוה של ביסוס עובדתי, אשר ראוי ואף חובה לחשוף לפני הציבור הרחב מכוח זכות הציבור לדעת, לבין רבדים אחרים שהינם בגדר הפרחת ספקולציות או שמועות אשר אינן עומדות ברף האמינות המקובל[35] ואשר עלולות לחרוץ את הדין בדעת הקהל הציבורית ואף להסיג את גבולו של בית המשפט, והכל רק מתוך שאיפה לגרוף רייטינג גבוה ולהיות הראשונים שמדווחים מן ה"שטח".[36]

הגם שלאורך השנים הוטחו ביקורות מכל עבר כלפי סיקור תקשורתי מוטה או רדיקלי,[37] לעניות דעתי טרם נמצאה "נוסחה" שהמשתנים בה יקיימו איזון בין כלל האינטרסים הנלווים להליך המשפטי, כך שתוצאות הסיקור ישקפו את עקרון המידתיות. במרוצת השנים הוקמו ועדות בנושא התקשורת, דוגמת ועדת צדוק, והוטחו ביקורות על ידי מועצת העיתונות במקרים של חריגה מהכללים, אך בכל אלה אין כדי להטיל סנקציות ממשיות שישפיעו באופן ממשי על הנוגעים בדבר.

עקרון הסוב-יודיצה אכן "פג תוקף" בעת הטכנולוגית, אך לצד ביטולו הלכה למעשה מספר החוקים, יש לכונן "סוב-יודיצה דור 3",[38] אשר תתיר הבעת השקפות וחשיפה בצורה נאותה של המידע שניתן לגלות לפני הציבור, במיוחד בכל הנוגע בשלוש הקטגוריות שסקרתי לעיל: פרשות המערבות אנשי ממשל ואנשי ציבור; פרשות המערבות ידוענים ו"פרשות דגל". לא למותר לציין כי להבדיל מתחומי חיים אחרים, שלגביהם כבר הוסדרה העבודה העיתונאית, בהקשר שבו עסקינן נדרשת חשיבה מחודשת והקפדה יתרה. כך, למשל, נעשה לאחרונה ניסיון לעגן בחוק את הנוהג שאין מפרסמים את שמותיהם של קורבנות בפעולות איבה או בשעת מלחמה בטרם נמסרה הודעה על כך למשפחתם.

בנקודה זו בל נשכח כי התייחסות למקרים קודמים דומים יוצרת, מטבע הדברים, תופעה פסיכולוגית המכונה "הטיית העיגון", שלפיה הן הציבור והן בתי המשפט בוחנים את המקרה החדש ביחס לנסיבות ולעונשים שנקבעו בעבר. את התופעה הזו אי-אפשר למנוע, אך יש להקפיד ככל האפשר שההליך יהא "סטרילי" ומנותק מהטיות שישפיעו בסופו של דבר על תוצאות ההליך. כן ניתן להגדיר אמות מידה נוספות הנוגעות בעיתוי הפרסום ובאופיו, בעריכת הכשרות חובה לעיתונאים המסקרים את תחומי המשפט ובלימוד ממקרי עבר, וכל זאת לצד השרשת התפיסה כי התקשורת צריכה לייצר סיקור שוויוני ככל האפשר – בין ימין לשמאל, בין דתיים לחילונים, בין ישראלים לזרים וכדומה.

כהצעת ביניים לפני התקנת תקנות או חידוד הכללים, ובדומה לנושאים רגישים אחרים שבמסגרתם קידם בית המשפט נורמות והכווין התנהגות באמצעות חקיקה שיפוטית, גם בהקשר של הסיקור התקשורתי של הליכים משפטיים מוטב שדווקא מותב השופטים, שעשוי להיות מוטה מהסיקור, יוביל את התהליך של הכוונת התנהלותה של התקשורת. מוצע שבית המשפט יגדיר מראש, בתחילת ההליך, את המותר והאסור, ולא רק בדיעבד בעת הקראת פסק הדין. מתן "כללי אצבע" מנחים לסיקור התקשורתי בתחילת הדיון בתיק, לפני חשיפתו בתקשורת, רלוונטי בעיקר למקרים מן הקטגוריות הראשונה (אנשי ממשל ואנשי ציבור) והשנייה (ידוענים), להבדיל ממקרים מן הקטגוריה השלישית ("פרשות דגל"), אשר נתפסים לרוב כמרכזיים רק בדיעבד.[39] לאחר הבהרת ה"כללים" יוכלו הרשויות להחמיר עם עיתונאים שחרגו מתפקידם וסיקרו הליך משפטי באופן בוטה ולא ענייני – בין במישור האזרחי, באופן של השתת פיצויים כספיים, ובין במישור הפלילי, בדרך של הגשת כתבי אישום אם הדבר נדרש. רגולציה כזו תיצור נקודות התייחסות ואיזון מחודשות.[40]

גם כאן אני סבור כי את הכללים העיתונאיים שיותוו – בין בדרך של התקנת תקנות ובין בחקיקה שיפוטית – יש להתאים לקטגוריה של המקרה המסוים, קרי, לאופי תפקידו ולנסיבות חייו של החשוד. כך, למשל, יש לנקוט משנה זהירות כאשר מדובר בדמות ציבורית מכהנת, מפאת החשש הממשי שהפרסום יוביל לפגיעה בתפקודו או לשיבוש הליכים של הרשות, ובכך לפגיעה באינטרס הציבורי. לעומת זאת, כאשר מדובר בידוען, אשר מתפרסם בכלי התקשורת כדבר שבשגרה, יש לנקוט צעדים הוגנים שלא יהיה בהם כדי לפגוע באפשרותו להגן על שמו הטוב וביכולתו להמשיך בחייו מבלי לחשוש לפגיעה כלכלית-תדמיתית בלתי-הפיכה בהמשך הקריירה. באשר לקטגוריה השלישית בחלוקה שערכנו, יש לנקוט ריסון תקשורתי, לנטרל את הזירה המשפטית מן השחקנים התקשורתיים, ולדווח אך בליבת הנושאים שנוגעים בעובדות שכבר התגבשו, באופן שלא יהא בו כדי להשפיע לרעה על ההליך המשפטי, וזאת גם אם משמעות הדבר היא שהציבור ייאלץ להמתין תקופה מוגדרת עד שיהא באפשרותו להיוודע למלוא הפרטים.

לשיטתי, הקלה בעונשו של נאשם כדרך ליצירת "מקבילית כוחות" בין היקף הסיקור המחמיר לבין היקף העונש, בדומה לאמרתה של השופטת שבח שאוזכרה לעיל, חוטאת למטרת הענישה. היא מהווה פתח להרחבת שיקול הדעת השיפוטי לא לצורך ובניגוד לתיקון מס' 113 לחוק העונשין, שתכליתו להבנות את שיקול הדעת השיפוטי בענישה. לדידי, אם אדם הורשע בעבֵרה, עליו להביא בחשבון שבמסגרת ההליך הפלילי הוא יידרש לשאת גם בעונש תקשורתי-ציבורי הנלווה לעונש המאסר או לקנס הכספי. מאידך גיסא, אם אדם זוּכּה מהאישום, הוא רשאי לצעוד בנתיב דיני הנזיקין ולקבל פיצויים מהוצאות העיתונים או מגופי המדיה שפגעו בשמו והתירו את תדמיתו ברחבי המדינה, אם רק יצליח להוכיח שמדובר בפרסום רודפני. בדרך זו יושגו הלימה ומידתיות, כחלק מקידום המדיניות המשפטית הראויה בישראל.[41]

סיכום

רק במדינה דמוקרטית וחופשית ניתן להתבטא ללא מורא נגד ראשי ממשלה ושרים, ראשי רשויות מקומיות לצד ידוענים, באשר לפעולותיהם, לשגיאותיהם ולהליכים הפליליים המתנהלים נגדם, וכך לסייע בקידום האינטרס הציבורי ב"חקר האמת" ובמיגור תופעות פסולות. בד בבד אני סבור כי יש לעגן בתקנות "כללי משחק" חדשים ורלוונטיים, הנחוצים במציאות שבה תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות פועלות בקצב מסחרר, להבדיל מההליכים המשפטיים הממושכים, וכך לסוכך בצורה נאותה על כבוד האדם והזכות לפרטיות של החשוד, הנאשם והמורשע, ובמיוחד על הזכות להליך משפטי הוגן, ללא הטיית המותב על ידי גורמים החיצוניים לפרוטוקול ולמוצגים בהליך גופו.

כך תיווצר הפרדה (אם כי מלאכותית אולי) בין הזירה התקשורתית, שבה חשודים ונאשמים מוצבים כיום בכיכר העיר להשתלחות ולהתלהמות של התקשורת והציבור, לבין הזירה המשפטית, שבה עניינו של אדם זוכה בבירור שקול ויסודי, ובמידת הצורך הוא נדרש לשאת בחובו לחברה בגין מעשיו – בין בדרך של עונש מאסר ובין בדרך של תשלום קנס. רק סיקור אמין ומדויק ישמר את ההצדקה להגנה שבה זכה חופש הביטוי במרוצת השנים, ויבסס את החוזה שמתקיים בין קהל צרכני התקשורת לבין העיתונאים שנדרשים לספק את ה"סחורה" מדי יום ביומו.

הסדרת הסיקור התקשורתי של פרשיות משפטיות היא חשובה משום שבניגוד להליך המשפטי עצמו – אשר לעיתים אינו מבשיל לכלל הרשעה, ולעיתים אף לא לכתב אישום – סיקור תקשורתי לא מבוקר מכתים אדם לנצח. לא זו אף זו, לתקשורת יש היכולת "לפטר" אנשים. ניתן למנות מקרים רבים שבהם נדרשו בעלי תפקידים להשעות את עצמם, להתפטר מתפקידם או להסיר את מועמדותם לאיוש משרה ציבורית אף שהחוק לא חייבם לעשות זאת, רק משום הסיקור הנרחב שליווה חשדות שצצו נגדם, אשר התבררו לימים כמופרכים. מבחינת החוק, נציב שירות המדינה רשאי להשעות עובד מדינה שהוגשה נגדו קובלנה משמעתית או שנפתחה נגדו חקירה פלילית בעבֵרה שנושאת עימה קלון, מתוך רצון לשמר את אמון הציבור בשירות הציבורי ולנתק את העובד מסביבת עבודתו עד לבירור החשדות. באשר לחברי כנסת, סעיף 42ב(א) לחוק-יסוד: הכנסת קובע כי "חבר הכנסת שהורשע בעבירה פלילית וקבע בית המשפט… שיש עם העבירה קלון, יושעה מכהונתו בכנסת מיום קביעת בית המשפט ועד למועד שבו פסק הדין נעשה סופי". אולם בשנים האחרונות אנו עדים לכך שאנשי ציבור בוחרים להתפטר או להשעות את עצמם מתפקידם הגם שלא בשלה העת להאשמה או להרשעה בפלילים. נראה שהפרקטיקה המקובלת היא התפטרות או השעיה יזומה מטעם החשוד לפני התקדמות ההליכים והתקיימות התנאים החוקיים המחייבים זאת, המתגבשים כאמור רק בשלבים מתקדמים יותר. מוסד הנשיאות מהווה דוגמה נוספת לכך, כאשר הנשיא משה קצב התפטר מתפקידו לפני שנפתח הליך של "העברת הנשיא מכהונתו", כמתחייב מסעיף 20 לחוק-יסוד: נשיא המדינה.

יתרה מזו, התקשורת מחויבת להבחין בין תפקידם הציבורי או תפיסתם הציבורית של אנשים כידוענים לבין חייהם האישיים-הפרטיים. הזכות לפרטיות, המוגנת בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, עומדת לכאורה בסתירה לחופש העיתונות, אך אני סבור כי דווקא כאשר עסקינן בנבחרי ציבור, בספורטאים או בשחקנים, נקודת המוצא היא שהם מעניינים את התקשורת כשם שהם מעניינים את הציבור, והסיקור לגביהם נדרש להיות רגיש והוגן ביותר. כך גם באשר לזכות לשם טוב, שמהווה חלק מזכות האדם לכבוד, ואשר הפגיעה בה מצטיירת בעיניי ככבדה ביותר, במיוחד לנוכח העובדה שבמקרים רבים לא יהא אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. הגם שניתן למחוק את המלל שנכתב בדף המרשתת או לתקן ידיעה מוטעית, לרוב הפרסום הראשוני יהיה טבוע בתודעת הציבור יותר מאלה שיבואו אחריו.[42]

בינתיים, עד שנתחיל ליישם את האמור, כל שנותר לנו הוא לשוב אל מרקעי הטלוויזיה, לגלוש באתרי החדשות ולהתעדכן במה שפספסנו בשלושים וחמש הדקות האחרונות, כי הרי זכות העיתונות לסקר וזכותנו לדעת!

*       סטודנט לתואר ראשון במשפטים ומִנהל עסקים במרכז הבינתחומי הרצליה, חבר מערכת ועורך בכתב העת משפט ועסקים. תודתי הגדולה נתונה לד"ר רות זפרן, לעו"ד נטע נדיב, לעו"ד ענת ליאור ולעו"ד שחר פרידמן על הערותיהם המצוינות. תודה חמה גם לגיא פרמינגר על עריכה לשונית מעולה ששיפרה את אופן הצגת המסרים המובעים ברשימה. הנתונים שיוצגו להלן ברשימה זו – הן בבחינת הסיקור התקשורתי והן בבחינת ההליכים המשפטיים וההכרעות השיפוטיות במסגרתם – נכונים לתאריך 1.1.2017. לתגובות ולהארות: matanszat@gmail.com.

[1]       דרך אחת לתאר את יחסי הגומלין בין הציבור הרחב לבין אמצעי התקשורת היא באופן הבא: התקשורת מזינה את הציבור במנה גדושה של מידע, זה האחרון מגיב בחיוב וסקרן לקלוט אותו (משוב), והיא, בתגובה על כך, ממשיכה להעצים ולהרחיב את הסיקור, תוך איתור מקורות חדשים ומרתקים שיניבו תגובות חיוביות וצרכים חדשים מצד הציבור. כן ראוי להכניס לגדרי הדינמיקה הזו את אנשי יחסי הציבור ואת בעלי העניין, אשר משתתפים ב"משחק התקשורתי" ופועלים ללא הרף לקידום ידיעות ומידע המשרתים את צורכיהם, כך שלעיתים קרובות הציבור מתקשה להבחין בין ידיעה "אותנטית" לידיעה "מושתלת".

[2]       למען שלמות התמונה אדגיש כי לכל אלה מצטרפות פלטפורמות מקוונות "אזרחיות" מגוּונות – בדמות סטטוסים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר, בלוגים ועוד – אשר יוצרות מציאות חדשה ותורמות לשינוי "כללי המשחק" שהיו נהוגים עד כה בישראל ובעולם, וזאת הן מבחינה כמותית (מאות אלפי התייחסויות מדי שבוע) והן מבחינת איכות הפרסומים והפרשנויות ביחס לנתונים המוצגים על ידי התקשורת המסורתית. ראו בהקשר זה הצעת חוק לתיקון פקודת הראיות (חיסיון עיתונאי), התשע"ו-2016, פ/3162/20, אשר מנסה להגדיר מיהו עיתונאי ומבטאת את הקושי להבחין באופן ברור בין אלה הנושאים בחובות העיתונאיות וזכאים במקביל לזכויות העיתונאיות לבין משתמשים "רגילים" ברשתות חברתיות, אשר לא יישאו בהכרח באותן חובות ולא ייהנו מאותן זכויות.

[3]       חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, קובע כי פרסום לשון הרע מהווה עוולה אזרחית ועבֵרה פלילית. עם זאת, החוק מעניק הגנה למפרסם במקרים מסוימים, דוגמת "הגנת אמת הפרסום" (שם, ס' 14 לחוק).

[4]       כך, ס' 12 לתקנון האתיקה קובע: "א. סיקור משפט יתמקד בהליך המשפטי וישקף את ההליך באופן נאמן לאמת, הוגן ואחראי. ב. יש להבחין בבירור בין סיקור ההליך לבין התייחסות לנושא הקשור במשפט, פרשנות ותחקיר עיתונאי שבפרסומם יש עניין ציבורי."

[5]       ראו גבי וימן ותמיר שפר סיקור תקשורתי של בחירות בישראל: חשבון נפש של מחקרי ארבע מערכות בחירות 9–11 (סדרת אגרתא, חוברת מס' 2, 2004); ענת פלג דלתיים פתוחות: השפעת התקשורת על המשפט בישראל 28–32 (2012).

[6]       קיימים הבדלים ניכרים בין כלי תקשורת שונים באופן הסיקור של פרשיות, הנובעים משיקולים דוגמת השקפה פוליטית של הכותבים והקוראים, השפעה של בעלי אינטרס ועוד. ראו פלג, לעיל ה"ש 5, בעמ' 276–279.

[7]       מעניין שלאחר הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי בירושלים, אשר זיכה אותו מאשמה בפרשת "מעטפות הכסף" (הכרעה שהתהפכה בהמשך בבית המשפט העליון), "השתמש" ראש הממשלה בבמה התקשורתית כדי לרכוש את אמון הציבור, ומייד לאחר צאתו מבין כותלי בית המשפט הצהיר כי "יש שופטים בירושלים".

[8]       דוגמה נוספת ובולטת להבדלים בין הקטבים השונים בכלי התקשורת ניתן למצוא בסיקור התקשורתי השונה בתכלית של הפרשה המוכרת כפרשת "מעון ראש הממשלה". ראו סע"ש (אזורי י-ם) 38335-03-14 נפתלי – משרד ראש הממשלה (פורסם בנבו, 10.2.2016).

[9]       ע"פ 4456/14 קלנר נ' מדינת ישראל, פס' 204 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (פורסם בנבו, 29.12.2015) (להלן: פרשת הולילנד) (ההדגשה הוספה). השופט ג'ובראן הוסיף עוד (שם): "אני נכון להניח כי היקף הפרסומים הרחב הסב לאולמרט ולבני משפחתו בושה וצער, שהם כשלעצמם בבחינת 'עונש שאינו כתוב בשום חוק'… אך בל נשכח. לפנינו פרשיה ציבורית חמורה. האינטרס הציבורי מחייב לבער את השחיתות, הגם שאין להתעלם מהנסיבות האישיות של הנאשם."

[10]      שם, פס' 15 לפסק דינו של השופט עמית (ההדגשות הוספו).

[11]      "אכן, לא בכל יום עומד בישראל נשיא מכהן אל מול תלונות כה חמורות… ההתענינות התקשורתית אינה צריכה, אפוא, להפתיע איש. אך ייחודה של הפרשה הוא, להשקפתי, במעורבותם הפעילה וחסרת התקדים של גיבוריה, כולם, לרבות אלה המלינים היום על האופן בו טיפלה התקשורת בעניינם – בהזנתם, היזומה או הנגררת, של אמצעי התקשורת…" ראו ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פס' 391 לפסק הדין (פורסם בנבו, 10.11.2011) (להלן: פרשת קצב).

[12]      שר הפנים אריה דרעי, למשל, בחר לשמור על שתיקה במשך כשלוש שנים למרות המסע שהתנהל נגדו בזירה התקשורתית במקביל להליך הפלילי שהתקיים בזירת אכיפת החוק.

[13]      לעומת השחקנים האחרים המעורבים בזירה המשפטית, על שופטים נאסר כידוע להתראיין לכלי התקשורת, בוודאי בעת ההליך המשפטי, והם מעניקים לרוב רק ראיונות פרישה או כותבים בדיעבד לאחר פרישתם מכס השיפוט. אמירה חריגה יחסית נשמעה מפי השופט דוד רוזן, כאשר התייחס בכנס לשכת עורכי הדין לגזר הדין בפרשת הולילנד, שבמסגרתו גזר שש שנות מאסר על ראש ממשלת ישראל. ראו אלה לוי-וינריב "רוזן: 'אולמרט בוגד? אני שלם לחלוטין עם פס"ד הולילנד'" גלובס 28.5.2014 www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000942316. בגזר הדין השתמש השופט רוזן במונח "בוגד" כאשר תיאר את מעשיו של ראש הממשלה, ועל כך נמתחה עליו ביקורת. לאמירה נוספת של השופט רוזן, לאחר גזירת העונש בערעור שנדון בבית המשפט העליון, ראו גלעד שלמור "רוזן: שלם עם העונש ללופוליאנסקי" חדשות 2 29.12.2015 www.mako.co.il/news-law/legal-q4_2015/Article-76326fcc9ede151004.htm. כן ראו עידו באום "'השופטים פוחדים מהתקשורת'" TheMarker 17.2.2012 www.themarker.com/law/1.1644082.

[14]      ע"פ 234/77 ידלין נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 31 (1977). בהתייחס לטיעוני המערער כי מעשיו הוצאו מפרופורציה על ידי כלי התקשורת והובילו לפרשנות לרעתו, קבע בית המשפט (שם, בפס' 7) כי "הפרסומים בכלי-התקשורת במהלך החקירה והמשפט, שעליהם הלין המערער, הם אכן מצערים ולא פעם חזר בית-משפט זה לאחרונה על התראתו שיש להיזהר ממשפט-על-ידי-העתונות וכי על כלי-התקשורת לאבחן הבחן היטב בין הוקעת תופעות שליליות שפשו בחברתנו לבין ייחוס עבירות לאנשים שהם עדיין בחזקת זכאים בדין".

[15]      במסגרת פרשה זו טבע פרופ' אהרן ברק, בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, את המונח המפורסם "מבחן בוזגלו", בהתייחס לאופי החקירה המשטרתית ולמיקומה הפיזי, כאשר קבע כי אין משמעות לרום דרגתו של הנחקר בשעה שהוא נחשד בפלילים, או בלשונו: "דין ידלין כדין בוזגלו".

[16]      "מטבע הדברים משפט פלילי של שר ומנהיג בישראל המואשם בעבירת שוחד מעורר ענין רב בציבור ובכלי התקשורת." ראו ת"פ (מחוזי י-ם) 305/93 מדינת ישראל נ' דרעי, פס' 7 לגזר הדין (פורסם בנבו, 15.4.1999).

[17]      פלג, לעיל ה"ש 5, בעמ' 242–246 ו-248–249; רפי מן ואזי לב-און דו"ח שנתי: התקשורת בישראל 2011 סדרי יום, שימושים ומגמות 17–18 (המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון, 2012) www.openu.ac.il/library/books_contents/153390.pdf.

[18]      תפ"ח (מחוזי ת"א) 1015-09 מדינת ישראל נ' קצב, פס' 8 לגזר דינה של השופטת שבח (פורסם בנבו, 22.3.2011) (להלן: גזר דין קצב) (ההדגשות הוספו).

[19]      שם, פס' 12 לגזר דינה של השופטת שבח (ההדגשה הוספה). בהמשך, בערעור שהוגש לבית המשפט העליון, נקבע כי "למרות קביעת בית המשפט שלפיה קיימת סכנה של השפעת פרסומים בתקשורת על בתי המשפט, נקבע כי סכנה זו אינה מתקיימת במקרה דנן, שכן כמות הראיות שהוצגה בפניו היתה כה גדולה, שמשקל הפרסומים המוקדמים בתקשורת 'בטל בשישים'". ראו פרשת קצב, לעיל ה"ש 11, פס' 390 לפסק הדין. ס' 12א(ג)(1) לתקנון האתיקה קובע: "בכיסוי ההליך הפלילי אין ליצור מראית עין מובהקת של כוונה להשפיע על תוצאות המשפט. בכלל זה, אין לפרסם במהלך המשפט הערכה נחרצת של העדויות או העמדות של הצדדים או עמדה לגבי תוצאה מסוימת של ההליך."

[20]      ת"פ (שלום ת"א) 5461/06 מדינת ישראל נ' רמון (פורסם בנבו, 31.1.2007) (להלן: פרשת רמון). במסגרת הכרעת הדין בחרו השופטים למתוח ביקורת על השר לנוכח פעילות מתוכננת שביצע בתקשורת כדי לרפות את ידיה של המתלוננת: "מצערת העובדה, שהנאשם בחר לפגוע פגיעה בלתי הוגנת במתלוננת לצורך ניהול הגנתו" (שם, פס' 95 להכרעת הדין). לפרשה זו נלווה סיקור תקשורתי חסר תקדים, ובעקבותיה הותוו הכללים בדבר יחסי כפיפות במנהל הציבורי.

[21]      ת"פ (שלום ת"א) 38206-11-13 מדינת ישראל נ' פרץ (פורסם בנבו, 16.5.2016). בפרשה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, הן על ההרשעה והן על חומרת העונש, והוא עודנו תלוי ועומד. הפרשה ממחישה תופעה של אנשי ציבור המסרבים לעסקת טיעון "קלה" (הכוללת עונש מופחת במידה משמעותית). הזמר פרץ והנשיא קצב הם מהדוגמות הבולטות של אישים שסירבו להסדרים משפטיים שהיו גוררים עונשי מאסר על תנאי בלבד, ואשר בסופו של יום, לאחר סירובם, הוטלו עליהם עונשי מאסר בפועל.

[22]      במסגרת ההליך הבג"צי שהוגש על ידי בא כוחו של דמיאניוק, קבע השופט בך: "…עקרונית חייבים אנו להקפיד על יישום הכללים האמורים, בראש ובראשונה, באותו מקרה בו מצוי משפט מסוים במוקד ההתעניינות, ובו עשויים להיווצר בציבור רגשות עזים, לטובת הנאשם או נגדו. קל לשמור על כללי ה'סוב-יודיצה', ואין הוא עומד במבחן במשפט השיגרתי, אשר הציבור עוקב אחריו באדישות יחסית. לעומת זאת, עומדים כללים אלה והמטרות שלשמן נקבעו במבחן המשמעותי ביותר דווקא במשפט, אשר בו קיים החשש הממשי והמוחשי, שהיווצרות דעת ציבור – זו המביעה אהדה ותמיכה לסניגוריה או זו המבטאת איבה לנאשם – עלולה להשפיע, במישרין או בעקיפין, על מהלך המשפט או על תוצאתו." ראו בג"ץ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4) 356, 365 (1989).

[23]      ע"פ 347/75 הירש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 197, 199 (1976): "אמצעי התקשורת ניזונו באינפורמציה לא-מדוייקת ומופרזת באשר להיקף העבירות המיוחסות לנאשם ודישדשו ובחשו בעניניו האישיים של הנאשם ואפילו האינטימיים שבהם. כל אלה מצאו הד רב וביטוי בוטה באמצעי התקשורת…". בהמשך (שם, בעמ' 202) הבהיר בית המשפט את הקושי בסיקור מסוג זה: "טעם כפול מונח ביסוד השיטה הנכונה המחייבת את רשויות החקירה שלא לעסוק במבצעי פרסום ופרסומת עצמית: ראשית, הפגיעה והנזק לחשוד שבהטחת אשמות כלפיו שטרם הוכחו כדין, ושנית – וזה לא פחות חמור – הנזק למערכת של עשיית משפט… הצרה היא במבוכה הנוצרת בציבור כאשר תוצאות המשפט אינן מאשרות את הפרסום המוקדם – מבוכה החותרת תחת אמון הציבור בשפיטתו של בית-המשפט."

[24]      דנ"פ 1329/16 זדורוב נ' מדינת ישראל, פס' 34 (פורסם בנבו, 5.7.2016) (ההדגשה במקור).

[25]      "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן, וְאֹהֲבֶיהָ יֹאכַל פִּרְיָהּ" (משלי יח 21). כיום נדמה בעיני רבים כי הזירה המשפטית ומרכז הכובד של ההליך השיפוטי עברו מאולמות המשפט למרקעי הטלוויזיה ולמיקרופונים.

[26]      ראו ע"פ 281/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(3) 673, 716–717 (1983). בפרשה זו, שבה הורשע יושב ראש אגודה עות'מאנית לגמילות חסדים בכמה עבֵרות, ביניהן מרמה והפרת אמונים, נאמר כי "…אין להתעלם מהמציאות, שחקירה משטרתית המתנהלת נגד אישיות ציבורית בולטת מעוררת עניין רב, ומכאן הפרסום הבולט והבוטה, שלפעמים חורג מגבול המותר" (ההדגשה הוספה).

[27]      דוגמה הפוכה, מהעת האחרונה, היא פרשת זיכויו של איש העסקים ניסים חדאד ממעשה סדום בתינוק בן שנה וחצי. בתחילה הורשע חדאד ונגזרו עליו שבע-עשרה שנות מאסר בפועל, אך לאחר ארבע שנות מאסר וחצי זיכה אותו בית המשפט העליון מחמת הספק. זיכוי זה זכה באופן חריג בסיקור רחב יחסית של התקשורת, ואשער כי הדבר נובע מההחלטה השיפוטית ה"דרמטית". ברוב המקרים, כאשר אדם מזוכה או כאשר התיק נגדו נסגר מסיבה זו או אחרת עובר להגשת כתב אישום, הדבר מתקבל ב"אדישות" תקשורתית, ואינו זוכה באותו היקף של פרסום שליווה את פרוץ הפרשה. כאמרת אגב אציין כי לאורך ההליך בעניינו של חדאד פנו עיתונאים לבית המשפט בבקשה לקבל את הפרוטוקולים במטרה לעסוק בספק העולה מחומר הראיות, הרבה לפני שהתקיימו הדיונים שהובילו לזיכויו, אך לאורך ההליך נענו בקשות העיתונאים בסירוב מן הטעם של עקרון הסוב-יודיצה. ע"פ 2697/14 חדאד נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 6.9.2016).

[28]      פרשת הולילנד, לעיל ה"ש 9, פס' 204 לפסק דינו של השופט ג'ובראן (ההדגשה הוספה): "התקשורת מחויבת כי הפרטים המובאים על ידה יתפרסמו באופן הוגן. בית המשפט, מצידו, אוטם אוזניו מפני פרסומים כאלה ואחרים, ביודעו כי פלוני המתראיין בתקשורת בנוגע לתיק משפטי התלוי ועומד בפני בית משפט, לא נחקר באזהרה בעת הריאיון ולא בחקירה נגדית."

[29]      ודוק, חשוב להבחין בהקשר זה בין שני מצבים: האחד, התנהלות התקשורת לפני הגשת כתב אישום (שלב שבו אין עדיין דרישה חוקית לפעולות כלשהן מצד החשוד, לרבות התפטרות או השעיה); והאחר, התנהלות התקשורת לאחר האישום (שאז הנאשם כבר נדרש להתפטר מתפקידו, להשעות את עצמו או לקיים דרישות חוקיות אחרות הנחוצות במסגרת ההליך המשפטי). יש הבדל בין סיקור תקשורתי "מרשיע" לפני הגשת כתב אישום לבין סיקור תקשורתי כזה שנעשה לאחר שכבר התגבשו ראיות מספקות שעל בסיסן הוגש כתב אישום. לסיקור "מרשיע" במצב הראשון יש משמעות עצומה לגבי המשך ההליך המשפטי – מבחינה אתית, מעשית ותודעתית-ציבורית – ויש לזכור כי לחשוד עומדת "חזקת החפות".

[30]      "חלק מן הפרסומים היו מוקדמים, נמהרים, בלתי אחראים ופוגעניים ולוו בחטא ההדלפה המכוונת; חלקם האחר היה פרסום לגיטימי שסיקר את הפרשה על כל היבטיה כפועל יוצא מרום מעמדו של מי שמצוי בעין הסערה, כך שמידת ההתעניינות התקשורתית במעשים ובעושה, הן בארץ והן בעולם הינה נגזרת של אותו מעמד רם ונישא ממנו נהנה הנאשם בעת ביצועם. למרבה הצער, נתערבבו להם הפרסומים אלה באלה ונוצר להם אפקט סינרגטי כשהציבור אינו מבחין בין פרסום לגיטימי לכזה שאינו לגיטימי, אך התוצאה מבחינת הנאשם היתה קשה ופוגענית מאוד." גזר דין קצב, לעיל ה"ש 18, בעמ' 7.

[31]      פלג, לעיל ה"ש 5, בעמ' 73–79. עם זאת, בפרשת קצב, לעיל ה"ש 11, בפס' 395 לפסק הדין, נאמר כי "חזקה על בית המשפט, נוכח ניסיונו הרב בשפיטה ומקצועיותו, כי יהא בידו לשקול אך את הראיות העומדות בפניו והעדים הנשמעים בפניו ולא ישית ליבו לפרסומים שהובאו במסגרת פרשה זו, הגם שמדובר בהיקף נרחב של פרסומים נוכח העניין הציבורי הרב שיש בפרשה. חזקה על השופטים כי מוכשרים הם דיים על-מנת לשקול את שבא בפניהם בראיות קבילות ולהתעלם מהשפעות חיצוניות שיכולות וינשבו בדעת הקהל, כשהמשפט מעורר עניין ציבורי רב…" (ההדגשה הוספה).

[32]      ס' 71 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וכן ס' 68 ו-70 לחוק, האוסרים פרסום של הליכים משפטיים ספציפיים ושל מידע בדבר המעורבים בהם.

[33]      "לא נוכל לסיים משפט זה בלי התייחסות לתקשורת. לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו. תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל'זיהום' עדויות." ראו פרשת רמון, לעיל ה"ש 20, פס' 96 להכרעת הדין.

[34]      בעקבות פרשת רמון פרסמה מועצת העיתונות את ההודעה החריגה הבאה: "בסיקור פרשת רמון היו הפרות של הוראות תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות בדבר סיקור הליכים משפטיים. המועצה קוראת לכל הכתבים, העורכים וכלי התקשורת לחזור ולהקפיד על תקנון האתיקה, הקובע הנחיות מפורטות לגבי המותר והאסור בסיקור משפטים פליליים." www.moaza.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=26544.

[35]      "סבורים אנו, כי ראוי לה לתקשורת – לרשויות הטלוויזיה, הרדיו והעיתונות – כי בטרם תפרסם אמירות פוגעניות כאלה ואחרות תחשוב היא בינה לבין עצמה האם ראוי הוא הפרסום על ידה והאם יש בו כדי לגרום לסבל ובושה לנאשם, וזאת גם כאשר עסקינן בדמות ציבורית. על העיתונאים לחשוב מלכתחילה על ההשלכות הציבוריות בטרם ישחיזו את העט. על המתראיינים ברדיו ובטלוויזיה לחשוב מלכתחילה על ההשלכות הציבוריות בטרם יאמרו קבל עם ועדה דברים כאלה או אחרים." פרשת קצב, לעיל ה"ש 11, פס' 413 לפסק הדין.

[36]      "…חופש הביטוי גם אינו חופש להסיג גבולו של בית-המשפט ולדון באשמתו של אדם." ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169, 180 (1963). על פי הפרקטיקה התקשורתית הנוהגת כיום, "בבוקרו של יום עשוי אדם לגלות כי הוא אשם ולעת ערב כי זכאי הוא – הכל תלוי בפרשן, בכתב ובעורך היומי". בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, פס' 65 לפסק דינו של השופט לוי (2008).

[37]      כוונתי לסיקור שנדמה לעיתים כמגמתי, כ"מעוצב" על ידי גורמים פוליטיים ושדלנים (לוביסטים) במטרה לקדם מדיניות ואידיאולוגיות מסוימות. זאת, בהתבסס על ס' 12א(ג)(2) לתקנון האתיקה, הקובע כי "…אין מניעה לפרסם פרשנות משפטית של הדין, משמעותו והשלכותיו, בכל שלב שהוא, ולאחר מתן פסק דין או החלטת ביניים – התייחסות ביקורתית לגבי הכרעות משפטיות או עובדתיות שניתנו בהם".

[38]      "אין להתעלם מכך שכאשר מדובר בפרשה שיש בה כדי להניע את אמות הסיפים או בפרשה שצפויה לעורר תהודה נרחבת במיוחד החורגת מגבולות המדינה – יש מקום לדעה כי בעידן האינטרנט לא יהיה בהוצאתו של צו כאמור כדי למנוע ממידע על-אודות הפרשה להפוך במהרה לנחלת הכלל. על כן, באותם מקרים מיוחדים וחריגים ייתכן שתידרש חשיבה אחרת." ע"פ 8225/12 פלונית (קטינה) נ' פלוני, פס' 16 לפסק דינו של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 24.2.2013).

[39]      הגם שיש פרשות מרכזיות אשר נתפסות ומוכרות ככאלה – הן על ידי השופטים, הן על ידי הצדדים להליך, וכמובן גם על ידי התקשורת והציבור – כבר בשלבים הראשונים לחשיפתן, דוגמת פגיעה באיש ציבור או מעשה פלילי חמור וחריג. ההכרה בהן כפרשות משמעותיות באה לידי ביטוי בסיקור התקשורתי הרחב ובהד הציבורי כבר מראשיתן, לאחר הכנות מוקדמות של הגורמים השונים מבחינת הקצאת הזמן והמשאבים הדרושים להתמודדות מקצועית עימן.

[40]      עם זאת, קיים חשש שהידוק הרגולציה על גופי התקשורת הממוסדים – ובראשם הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים (המודפסים והמקוונים) – יוביל לניתוב השיח הציבורי והתקשורתי אל הרשתות החברתיות (פייסבוק, טוויטר ועוד). אלה האחרונות מועדות לפורענות, שכן קשה לאכוף עליהן את הכללים ולבקר אותן במקרים שבהם הן חורגות מהם, כגון במקרים של הפצת שמועות על אודות חשודים כאשר חל עדיין צו איסור פרסום על הפרשה. חשש זה מעלה קושי שיש להתחשב בו, שכן איננו רוצים לגרום לנזקים תדמיתיים חמורים יותר בערוצים מקבילים שאינם חוסים תחת הרגולציה הקיימת או העתידה לבוא.

[41]      להשקפתי, בדרך זו תושג אחת המטרות המרכזיות של דיני העונשין – הרתעת היחיד והרבים. אנשי ציבור וידוענים ייזהרו יותר מראש (ex ante) בטרם ינקטו צעדים שעלולים להתפרש כבלתי חוקיים ולהוביל לפתיחת חקירה משטרתית נגדם. "זהירות יתר" של אלה, לעומת "אדם מן היישוב", היא חיובית בעיניי, ועשויה להוביל בדיעבד (ex post) לתוצאות חיוביות. התקשורת, המצוידת בכלים לסקר ולפרסם את החריגות והסטיות מהנורמות החוקיות או המוסריות, מהווה בהקשר זה אמצעי בקרה נוסף על התנהלותם של אנשי הציבור והידוענים.

[42]      זאת, למרות הכלל הקבוע בס' 12א(ד) לתקנון האתיקה, שלפיו "פורסם בעיתון דבר חשד, הגשת כתב אישום או הרשעת אדם, ונודע לעיתון ולעיתונאי באופן מוסמך כי הוסר החשד או לא הוגש כתב האישום או בוטל או זוכה הנאשם בדין או נתקבל ערעורו של מורשע, לפי העניין, יפרסם זאת העיתון בהבלטה הראויה" (ההדגשה הוספה).

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה מהדורה מקוונת, סטמרי מתן, רשימות, עם התגים , , , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s