המשפט הישראלי מבחין בין זוגות שנישאו לפני ינואר 1974 לבין זוגות שנישאו לאחר מכן. על הראשונים חלה הלכת השיתוף, ואילו על האחרונים חל חוק יחסי ממון. הלכת השיתוף גורסת שיתוף קנייני ומיידי בין בני הזוג. היא הביאה ברכה בכנפיה, אך גרמה להיווצרות זכויות סמויות בנכסי בני הזוג ולפגיעה בביטחון הקנייני. חוק יחסי ממון מחליף את הלכת השיתוף, בקובעו כי השיתוף בין בני הזוג יהיה אובליגטורי דחוי. אולם חוק זה התרוקן מתוכנו מייד עם לידתו, שכן מועד איזון המשאבים הותנה בסידור הגט, וסידור הגט תלוי ברצון הצדדים. באמצע שנות התשעים גייס בית המשפט בעניין יעקובי את הלכת השיתוף ואת הדין הכללי, וקבע כי אפשר להקדים את החלוקה הרכושית ולקיימה אף לפני סידור הגט.
חקיקה שיפוטית זו וגל הפסיקות שבאו בעקבותיה – אשר לעיתים קראו בה מה שאין בה, ומאמר זה יורד לשורשן – חותרות תחת כוונתו של המחוקק וכוללות בשיתוף הרכושי אף דירת מגורים שהייתה שייכת לאחד מבני הזוג לפני הנישואים. במאמר אטען כי חקיקה שיפוטית זו החזירה את משפט המשפחה למצב שבו היה ערב חקיקתו של חוק יחסי ממון. ההלכות שניתנו מאז החילו מחדש את הלכת השיתוף, גם אם בגרסה מרוככת, והחשש מפני זכויות סמויות בנכס שב לזירה.
תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, שהתקבל באיחור של שלושים וחמש שנים, היה אמור להשיב את כוונותיו המקוריות של המחוקק על כנן, שלפיהן נכס חיצוני יישאר כזה בעת חלוקת הרכוש, אולם הפסיקה שואפת לצדק חלוקתי ואינה נשמעת למחוקק. לאורך השנים פיתחה הפסיקה לעצמה קונסטרוקציות משפטיות, ולמדה להסתדר בלעדי התיקון לחוק שהיא קראה לחקיקתו. משהגיע, לא שבה הפסיקה להסדר המקורי של המחוקק. בפועל היא מחילה כיום שיתוף גם על בני זוג שנישאו לאחר ינואר 1974, ואף משתפת את הנכסים החיצוניים, ובעיקר את דירת המגורים. מאמר זה מבקר חקיקה שיפוטית זו, קורא לעריכת השינויים הנדרשים כדי לחזור לכוונותיו המקוריות של המחוקק, ומציע דרכים אחרות לפצות את בן הזוג על השקעתו בדירת המגורים שאינה רשומה על שמו.
