המשפט הישראלי מבחין בין זוגות שנישאו לפני ינואר 1974 לבין זוגות שנישאו לאחר מכן. על הראשונים חלה הלכת השיתוף, ואילו על האחרונים חל חוק יחסי ממון. הלכת השיתוף גורסת שיתוף קנייני ומיידי בין בני הזוג. היא הביאה ברכה בכנפיה, אך גרמה להיווצרות זכויות סמויות בנכסי בני הזוג ולפגיעה בביטחון הקנייני. חוק יחסי ממון מחליף את הלכת השיתוף, בקובעו כי השיתוף בין בני הזוג יהיה אובליגטורי דחוי. אולם חוק זה התרוקן מתוכנו מייד עם לידתו, שכן מועד איזון המשאבים הותנה בסידור הגט, וסידור הגט תלוי ברצון הצדדים. באמצע שנות התשעים גייס בית המשפט בעניין יעקובי את הלכת השיתוף ואת הדין הכללי, וקבע כי אפשר להקדים את החלוקה הרכושית ולקיימה אף לפני סידור הגט.
חקיקה שיפוטית זו וגל הפסיקות שבאו בעקבותיה – אשר לעיתים קראו בה מה שאין בה, ומאמר זה יורד לשורשן – חותרות תחת כוונתו של המחוקק וכוללות בשיתוף הרכושי אף דירת מגורים שהייתה שייכת לאחד מבני הזוג לפני הנישואים. במאמר אטען כי חקיקה שיפוטית זו החזירה את משפט המשפחה למצב שבו היה ערב חקיקתו של חוק יחסי ממון. ההלכות שניתנו מאז החילו מחדש את הלכת השיתוף, גם אם בגרסה מרוככת, והחשש מפני זכויות סמויות בנכס שב לזירה.
תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, שהתקבל באיחור של שלושים וחמש שנים, היה אמור להשיב את כוונותיו המקוריות של המחוקק על כנן, שלפיהן נכס חיצוני יישאר כזה בעת חלוקת הרכוש, אולם הפסיקה שואפת לצדק חלוקתי ואינה נשמעת למחוקק. לאורך השנים פיתחה הפסיקה לעצמה קונסטרוקציות משפטיות, ולמדה להסתדר בלעדי התיקון לחוק שהיא קראה לחקיקתו. משהגיע, לא שבה הפסיקה להסדר המקורי של המחוקק. בפועל היא מחילה כיום שיתוף גם על בני זוג שנישאו לאחר ינואר 1974, ואף משתפת את הנכסים החיצוניים, ובעיקר את דירת המגורים. מאמר זה מבקר חקיקה שיפוטית זו, קורא לעריכת השינויים הנדרשים כדי לחזור לכוונותיו המקוריות של המחוקק, ומציע דרכים אחרות לפצות את בן הזוג על השקעתו בדירת המגורים שאינה רשומה על שמו.
פרופ' יצחק כהן הוא פרופסור למשפטים בפקולטה למשפטים, הקריה האקדמית אונו.
אזכור המאמר: יצחק כהן "הקדמת מועד איזון המשאבים בתיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון והחקיקה השיפוטית שנוצרה לפניה – עיון מחודש" משפט ועסקים כב 59 (2019).
Preceding the Balance of Resources in Amendment No. 4 to the Property Relations Law and the Judicial Legislation Created Before it—a Reexamination | Yitshak Cohen
The Israeli law distinguishes between couples who married before 1974, for whom the presumption of community property applies, and couples who married after 1974, to whom the Property Relations Law applies. The presumption of community property automatically determines proprietary sharing between the spouses, which leads to the creation of hidden rights in the couple's assets. The Property Relations Law replaces the presumption of community property, but it is redundant as in practice the sharing begins only with the divorce. In the Knobler case the Supreme Court applied the presumption of community property and the principles of general law, and held that property division could be brought forward and even precede the get arrangement.
This judicial legislation undermines the legislator's intention and includes in the joint property the residential apartment belonging to one of the spouses prior to marriage (external assets). In this article I will argue that this judicial legislation reverted family law back to a situation that existed prior to the enactment of the Financial Relations Law.
Amendment No. 4 to the Property Relations Law was supposed to reinstate the original intentions of the legislature, according to which an external asset will remain such when property is distributed. However, the courts are applying the presumption of community property also to spouses who married after 1974, even sharing the external assets, primarily the couple's apartment. The article criticizes this practice, calls for the necessary changes in order to return to the original intentions of the legislator and proposes other ways to compensate the spouse with regard to the couple’s apartment.
(Vol 22, 2019)
