רשימה: מבט נוסף על המונח "השאת רווחים" | רביב לוי ורן מס

מבט נוסף על המונח "השאת רווחים"

רביב לוי ורן מס*

 מבוא. פרק א: על מה המהומה? 1. גישת מקסום הרווחים כיעד בלעדי; 2. הגישה המתונה. פרק ב: לידתו של המונח "השאת רווחים". פרק ג: מבט מחודש; 1. ניתוח לשוני; 2. ניתוח לוגי; 3. ניתוח תכליתי. סיכום.

"…אמר העני לעשיר: 'ידידי, הבט נא דרך שמשת החלון, מה אתה רואה?'
'המון אנשים, נשים וטף העוברים ברחוב.'
'ועכשיו, מה אתה רואה?' שאל העני והחזיק לפניו ראי.
'רק את עצמי אני רואה' השיב העשיר.
'כך' אמר העני, 'כאשר הזכוכית מצופה כסף, האדם רואה רק את עצמו'."[1]

מבוא

אחת השאלות הבסיסיות והמרכזיות בדיני התאגידים היא מה תכליתה של החברה העסקית? לשאלה זו, כמו לשאלות פרשניות או תיאורטיות אחרות, ניתנו תשובות שונות ומגוונות בפסיקה ובספרות המשפטית.[2] היות החברה העסקית מוסד משפטי הכרחי לארגונן של פעילויות כלכליות וחברתיות מחייב כי תכליתהּ תשקף את התפישות הכלכליות והחברתיות המאפיינות את שיטות המשפט השונות. עם זאת, אין בנמצא גישה אוניברסלית אחידה ומוסכמת באשר לתכלית החברה, והדין הנוהג באשר לתכלית נוטה להשתנות ממדינה למדינה.[3]

ברבות השנים פותחו מספר רב של גישות לתכלית החברה אך ברמת הפשטה גבוהה ניתן לומר כי כל הגישות משתייכות לאחת משתי גישות כלליות אפשריות: הגישה הראשונה, אותה נכנה "גישת מקסום הרווחים כיעד בלעדי", דוגלת בכך שתכלית החברה היא להביא את רווחיה לכדי שיא כיעד בלעדי שאין לסטות ממנו, וכי בצמתי קבלת ההחלטות זהו השיקול הבלעדי שעל קברניטי החברה להידרש אליו; הגישה האחרת מכונה על ידנו "הגישה המתונה" אשר אינה דורשת מהחברה להביא את רווחיה לשיא האפשרי ולפיכך רשאית היא, בעת פעילותה השוטפת, לשקול שיקולים מסוגים שונים ולהתחשב בכלל הקהלים הקשורים בה. דוגמה לגישה המתונה ניתן למצוא בקריאה להגברתה של "אחריות חברתית תאגידית" המחייבת את החברה להתחשב בקהלים שונים המושפעים מפעילותה, גם כאשר התחשבות זו אינה צפויה להניב רווחים ואינה נובעת מאינטרס עסקי (לדוגמה חיוב החברה בצמצום פעילותה המזהמת בשל השפעת הזיהום על אוכלוסיות המתגוררות בסמוך למפעליה). מאחר שגישות אלו נתפסות כקוטביות נהוג לאפיין את יחסיהן של שיטות המשפט השונות לגישות אלו באופן דיכוטומי, כך שאף שיטת משפט אינה יכולה להחזיק בשתי הגישות יחדיו.

תכלית החברה מוגדרת בשיטת המשפט הישראלית בסעיף 11(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999:

"תכלית חברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין השאר, את עניניהם של נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור." (ההדגשות אינן במקור)

בפסיקה ובספרות המשפטית מוצבה פרשנותו המילולית של המונח השאה כשוות-ערך למקסימיזציה, כלומר רישת הסעיף דורשת מן החברה "למקסם את רווחיה" (כך, בשילוב בין עברית לאנגלית, מה שמכונה היבריש). הסעיף, כמובן, אינו משתמש במונח "מקסום רווחים" אלא במונח "השאת רווחים", אולם מקובל להניח שזהו המונח העברי ל-profit maximization. כך, למשל, בעניין רונידן קבע בית המשפט כי "יש להבדיל בין שיקולי המדינה לקדם עסקאות מהסוג הנדון לבין שיקולים עסקיים של חברה עסקית שמקדמת עסקיה לצורך מקסום רווחים".[4] גישה זהה ניתן למצוא בספרו של יוסף גרוס חוק החברות – "מילים אלה ל'השאת רווחיה' הוספו בדיוני הכנסת, בעוד שהרעיון של מקסום הרווחים לא היה חלק מהמלצות ועדת ברק".[5] כלומר המחבר מניח כדבר מובן מאליו ש"השאה" היא "מקסום".[6] בהתאם לתפיסה הדיכוטומית, ניתן היה לחשוב כי גישת המשפט הישראלי באשר לתכלית החברה מוכרעת כבר ברישה, אך כפי שרואות עינינו, הסעיף ממשיך ומציב בפני החברה מטרה נוספת – להביא בחשבון את ענייניהם של "נושיה, עובדיה ואת ענינו של הציבור".

דעתנו, אשר תוצג בהרחבה בהמשך הרשימה, היא שפרשנות לשונית זו מציבה את ישראל כשיטת משפט שגישתה לתכלית החברה סובלת מסתירה. מצד אחד רישת הסעיף מגלה תמיכה מובהקת בגישת מקסום הרווחים כיעד בלעדי; ואילו מן הצד האחר, המשך הסעיף מגלה תמיכה מובהקת בגישה מתונה. כאמור, גישה משולבת כזו אינה אפשרית. ברשימה קצרה זו ננסה להראות שקיימת פרשנות לשונית נוספת למונח "השאת רווחים", פרשנות לשונית, אשר יש בכוחה לפתור את הסתירה הפנימית ויש בה כדי להעניק בסיס מוצק לפרשנות התכליתית שאליה חותרת הפסיקה.

בפרק א נציג בקצרה ובתמצות את שתי הגישות הכלליות לתכלית החברה; בפרק ב נתחקה אחר האופן שבו הובא לעולם המשפטי, ובפרט לסעיף 11(א), המונח "השאת רווחים"; בפרק ג נבסס את הפרשנות הלשונית החדשה שיש בידינו להציע, ובתוך כך נעמוד על עדיפותה מבחינה לוגית ועל ההרמוניה שבינה ובין הגישה הקיימת בפסיקה בנוגע לתכלית החברה; בסופה של הרשימה נציג את ההשפעה שיש להצעתנו על הפסיקה.

פרק א: על מה המהומה?

יוער כבר עתה: בנושא תכלית החברה (או תכליות החברה) נשברו קולמוסים הרבה, ואין כוונתנו להתמודד עם כל הספרות הענפה בעניינו. לרשימה זו מטרה צנועה יותר, והיא כאמור להפנות את הזרקור אל עבר דרך נוספת לפרשנות הלשונית של המונח "השאת רווחים" המצוי בסעיף 11(א) לחוק החברות. עם זאת, ראינו לנכון לדון, ולוּ במעט, בגישות השולטות בכל הנוגע לשאלת תכליתה של החברה העסקית.

1. גישת מקסום הרווחים כיעד בלעדי

על פי גישה זו, תכליתה הבלעדית של החברה היא לפעול באופן רציונלי להשאת רווחיה, כלומר להביאם לכדי שיא.[7] יסודותיה של הגישה מצויים בחשיבה הכלכלית הקלאסית הרואה במקסום הרווחה המצרפית כמצפן נורמטיבי. על פי גישה זו, הדרך להשגת המטרה מצויה בהתוויית כללים המאפשרים לכל פרט או גוף עסקי לשקול את טובתם שלהם בלבד. בהתאם לכך, אין סיבה שהתאגיד העסקי יפעל באופן שונה, ויש להכיר בכך שהתאגיד מצווה באופן בלעדי למקסם את רווחיו, וכי על מנהליו מוטל איסור להתחשב בקהלים אחרים, אם הדבר אינו מוביל להגשמת יעד זה.[8] כמו כן, התאגיד רשאי להחצין עלויות על קהלים שונים, אם החצנה זו מובילה לזינוק ברווחיות וזאת בתנאי שההחצנה אינה כרוכה בהפרת חובה חוקית כלשהי.[9] עדות מובהקת ופרדיגמטית לגישה זו ניתן למצוא בשני פסקי דין מפורסמים המצדדים בה.

בפסק-הדין בעניין Dodge v. Ford Motor משנת 1919 נקבע כי הפניית משאבי החברה לטובת מטרות אלטרואיסטית ופילנתרופיות על חשבון הגדלת רווחי קופת החברה (ובהתאם שיעור הדיבידנד), הוא מעשה בלתי חוקי המנוגד לתכלית החברה העסקית.[10] בכך קובע בית המשפט כי התחשבות בציבור הרחב, הכרוכה בהסטת רווחי החברה מן השיא האפשרי, אינה אפשרית במסגרת דיני התאגידים.

פרשה אחרת, עניין Parke v. Daily News משנת 1961,[11] עסקה במצב שבו חברת Dailey News בחרה להפסיק את שירות הפצת העיתונים שלה ולמֹכרו. בתוך כך הוחלט כי חלק מן העודפים שנותרו בקופתה יופנו לקרנות של עובדיה. בעלי מניות המיעוט התנגדו למהלך זה, ותבעו את החברה בטענה שהיא מחויבת להעביר את העודפים לקופת הרווחים ולחלקם כדיבידנד. בית המשפט הכריע לטובת בעלי המניות, ובכך פסק כי התחשבות בעובדים אינה אפשרית, אם היא מסיטה את רווחי החברה מן השיא. בהכרעה זו ישנה אמירה מובהקת, שבמתח בין שיפור רווחתם של עובדי החברה ובין הפניית כספים לקופת הרווחים, היעד השני גובר על הראשון, בלי מקום לשיקול דעת.

אין זה מפתיע שפסקי-הדין האלו ניתנו בעת שבה תורת השוק החופשי וערכי הקפיטליזם שגשגו בארצות-הברית ובבריטניה. כפי שהונח במבוא, בהיות החברה (Company) מוסד דרכו מתנהל נתח עצום מהפעילויות החברתיות והכלכליות המתרחשות בחברה (Society), הרי מתחייבת הלימה ערכית בין השתיים. בהתאם לכך, נוכל לצפות כי שינוי ערכי בתפישה החברתית הכוללת, יוביל גם לשינוי בתפישת החברה העסקית,[12] על כך נרחיב בפרק הנוגע לפרשנות התכליתית.

יש שיטענו שאת גישת מקסום הרווחים ניתן לחלק לשתי גישות נפרדות: לפי האחת מטרת החברה היא למקסם את רווחתם של בעלי המניות (Shareholder Primacy), ולפי האחרת הערך שיש למקסם הוא רווחי החברה עצמה, כאישיות משפטית נפרדת.[13] כך או כך, שתי הגישות רואות במקסום הרווחים יעד בלעדי, ולפיכך הן רואות בחברה העסקית כ"מעוז קפיטליסטי", שמטרתו הבלעדית היא מקסום רווחיו.[14]

2. הגישה המתונה

בעוד שגישת מקסום הרווחים מציבה יעד בודד ומובהק עבור החברה, הרי לפי הגישה המתונה החברה יכולה ורשאית לשקול שיקולים נוספים, ובתוכם גם את עניינם של בעלי עניין שונים (Stakeholders) המעורבים בפעולותיה השונות.[15] על פי גישה זו, סביב החברה נוצרת קהילה הבנויה מקהלים שונים המחזיקים באינטרסים מגוונים, ואין הכרח שהחברה תביא בחשבון רק קהל אחד מבין הקהלים השונים. טענה זו מבוססת על ההכרה בכך שחברות עסקיות נזקקות לתשומות שונות כדי לקיים את פעילותן השוטפת, וכי בהתאם לכך עליהן להתחשב בכל הגורמים המכניסים תשומות אלו לחברה. תשומות ההון אומנם ניתנות על ידי בעלי המניות, אך מעבר לכך החברה זקוקה לתשומות נוספות, כגון חוב ועבודה, המגיעות מבעלי עניין אחרים.

בהתאם לכך, לאנשי הגישה המתונה ביקורת על גישת מקסום הרווחים בשני מישורים:

  1. גישת מקסום הרווחים אינה מספקת הצדקה ברורה להעדפת קהל מסוים מבין הקהלים השונים המכניסים תשומות לחברה, ועל כן יש להתחשב בכולם ללא הפליה א-אפריורית.
  2. גישה המעדיפה א-אפריורית את בעלי המניות ומקסום הרווחים מעודדת את מנהלי החברה להעביר עושר מקהלים אחרים אל קהל זה ולהחצין עלויות על קהלים שונים.

לדעת המצדדים בגישה המתונה, מרבית פעולותיה של החברה אינה מובילה להתנגשויות ולניגוד אינטרסים בין הקהלים ולכן, במרבית המקרים, ההתחשבות בכולם אפשרית וישימה.[16] במצבים שבהם אין מנוס מניגוד עניינים, דוגלת הגישה בכך שהחברה תבחר בפעולה אשר משיאה באופן הרב ביותר את הרווחה הכוללת, אף אם הדבר יפגע באחד מן הקהלים.

מלשונו של סעיף 11(א) לחוק החברות נדמה שהמחוקק שאף ליצור משטר משפטי, שבו החברה יכולה ליהנות משני העולמות יחדיו. מצד אחד החוק קובע כי תכליתה של החברה העסקית היא להשיא את רווחיה; מנגד, הוא מאפשר לה להביא במסגרת שיקוליה את עניינם ורווחתם של בעליי עניין אחרים, דוגמת הציבור והעובדים. כפי שניתן לראות לעיל וכפי שיודגם בהמשך, במקרים רבים שתי המטרות אינן עולות בקנה אחד, ועל כן כל עוד יובן המונח "השאת רווחים" כהבאתם של הרווחים לשיא, הרי לא תהיה ברירה אלא להכיר בכך שבסעיף 11(א) קיימת סתירה פנימית. לכן עלינו לבחון אם קיימת פרשנות נוספת ושונה למונח "השאת רווחים", כזו שאינה כוללת סתירה. הבחינה יכולה להתבצע באמצעות כלים שונים; אך ראשית יש לבחון את התפתחותו ההיסטורית של המונח וכיצד הגיח לעולמנו המשפטי.

פרק ב: לידתו של המונח "השאת רווחים"

המונח "השאת רווחים" כלל לא הופיע בהצעת החוק המקורית של חוק החברות, אשר הועלתה בפני מליאת הכנסת בשנת 1995.[17] בהצעה זו תכלית החברה נמנתה בסעיף 15 שנוסח כך:

"תכלית החברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים, ורשאית החברה להביא בחשבון, במסגרת שיקולים אלה, בין היתר – את ענייניהם של עובדיה, נושיה, ושל הציבור בכללותו. כן רשאית החברה לתרום סכום סביר לקידום ענייניה של הקהילייה אם נקבעה לכך הוראה בתקנון."

הנוסח הזה אושר בקריאה ראשונה בלי הסתייגויות. לאחר הקריאה הראשונה, הוחזרה הצעת החוק לוועדת החוקה חוק ומשפט כדי להכינה לניסוח סופי לצורך החזרתה למליאה, לקראת אישורה בקריאה שנייה ושלישית. הוועדה עצמה לא דנה ישירות בחוק, אלא האצילה את הסמכות לקיים את הדיון לוועדת משנה, ששמה היה "ועדת המשנה (של ועדת החוקה, חוק ומשפט) לעניין חוק החברות".[18] בראש הוועדה עמד חבר-הכנסת אליעזר זנדברג, ושאר חברי-הוועדה היו נציגי משרד המשפטים, נציגי בנקים וחברות עסקיות, נציגי רשות ניירות ערך ונציגי לשכת רואי החשבון, ביניהם גם פרופ' יוסף גרוס.[19]

מטרתה של הוועדה הייתה לדון בנוסח החוק הקיים, לאתר אי אלו קשיים, תקלות או חוסר בהירות ולשקוד על תיקונים בהתאם, והמטרה הסופית הייתה להביא בפני הוועדה הראשית נוסח סופי, כדי להעבירו, כאמור, למליאת הכנסת לקריאה שנייה ושלישית. בין העת שבה עבר החוק בקריאה ראשונה לבין העברתו בקריאה שנייה ושלישית חלפו שלוש שנים וחצי: החוק עבר בקריאה ראשונה בתאריך 28.11.1995 ואילו הקריאות השנייה והשלישית היו בתאריך 19.4.1999. באשר לפועלה של ועדת המשנה, זו החלה את מלאכתה ב-18.11.1996, כלומר בחלוף שנה מעת העברת החוק בקריאה ראשונה. היא סיימה את עבודתה בחלוף שנתיים, בתאריך 28.12.1998.

הוועדה לא התמקדה בסעיף ספציפי או בקושי מסוים, כאמור, ולבטח לא בנושא תכלית החברה לבדו. היה זה רק בישיבה ה-29 שעלה לראשונה עניין תכלית החברה.[20] הנושא התעורר בשל כך שהנוסח שהובא בפני ועדת המשנה כלל את המילים "ולטובת כלל בעלי ניירות הערך שלה". נוסח זה הטריד את חבר הוועדה, ד"ר עמרי ידלין, שכן לדעתו מדובר בנוסח המחייב את החברה לשקול את טובתם של בעלי אינטרסים וקהיליות רבות הקשורות בחברה העסקית גם בשגרה. החשש העיקרי היה שהחברה תהיה מחויבת לשקול גם את טובתם של נושיה, המחזיקים באגרות חוב, זאת מאחר שאגרות חוב הן ניירות ערך לכל דבר ועניין.[21] סוגייה זו, אשר על פניה נראית טכנית ופשוטה לפתרון, פתחה צוהר לדיון מהותי נוקב בנושא תכלית החברה ובשאלה מה הם השיקולים אשר החברה העסקית נדרשת לשקול בשגרה, או יותר נכון, את טובתם של מי צריכה החברה לקדם בשגרה. הדיון נפתח אומנם, אך לא התפתח לכדי מיצוי או קביעות מסוימות, שכן יו"ר הוועדה, חבר-הכנסת אליעזר זנדברג, בחר לקטוע אותו באיבו.

הדיון התחדש מיד בישיבה ה-30 של הוועדה,[22] כאשר לפני כן, ב-30.8.1998 הוצג בפני חברי הוועדה נוסח עדכני בעניין תכלית החברה, שבו הוסדר הנושא בסעיף 11 לחוק (כבר בשלב הזה הנוסח שונה מזה שאושר בקריאה הראשונה). בפתיחת הדיון הוצגה בפני חברי הוועדה ההצעה שהביטוי "בעלי ניירות ערך" יוחלף בביטוי "בעלי הזכויות כלפיה" בשל הדיון שעורר ידלין בישיבה הקודמת. אלא שלמעשה, בעוד שכוונת הוועדה הייתה לצמצם את היקף בעלי האינטרסים שהחברה צריכה להתחשב בטובתם, הרי הביטוי החדש דווקא הרחיב מעגל זה, כפי שהעיר חבר הוועדה יהושע נאמן.[23]

הערתו של נאמן מדגישה שלא היה מדובר במחלוקת ניסוחית, אשר גדריה טכניות-לשוניות, אלא היה מדובר במחלוקת מהותית ועמוקה על תכליתה של החברה, ואף יותר מכך, על תכליתו של חוק החברות החדש. המחלוקת התעצמה בישיבה זו. חבר הוועדה, פרופ' יוסף גרוס, העיר כי אכן לא מדובר במחלוקת טכנית, וכי לשאלה זו "את טובתם של מי" צריכים לשקול החברה ואורגניה, יש השלכות כבדות משקל, וכי לא מדובר במחלוקת פשוטה. לדעתו יש לבסס משטר חברות, שבו החברה נדרשת לשקול בשגרה את טובתם של בעלי מניותיה, והיא רשאית "להתחשב" בטובת נושיה.[24] לעומתו העירה עו"ד דוידה לחמן-מסר כי הגישה המודרנית לעניין תכליתה של החברה העסקית, אינה רואה עוד בטובתם של בעלי מניות החברה כטובה היחידה שהחברה נדרשת לשקול, אלא שזו נדרשת לשקול את טובתן של קהיליות רבות הקשורות בה, כולל הציבור הרחב אשר מושפע ממעשיה, ולאו דווקא מחזיק באינטרס כלכלי מובהק בחברה.[25]

על אף עמדה זו, דווקא לחמן-מסר היתה זו שהציגה בפני הוועדה לראשונה את הביטוי "השאת טובת כלל בעלי המניות" כדרך לנסח את תכלית החברה.[26] בתגובה ראשונית להצעה זו, ציין עומרי ידלין כי השאת הרווחים אינה חייבת להיות של בעלי המניות, אלא השאת רווחיה של החברה עצמה. הדיון סביב מונח זה פתח סבב נוסף של מחלוקות על תכלית החקיקה ועל תכליתה של החברה העסקית. חלק מחברי הוועדה אחזו בדעה שבלב ליבה של החקיקה החדשה מונחת תפישה פלורליסטית (המתאימה לגישה המתונה) לעניין תכלית החברה, ואילו אחרים תמכו בגישה מוניסטית, הרואה בכלל הישן – של השאת רווחתם של בעלי המניות – כתכלית הבלעדית של החברה. המחלוקת לא באה לכדי מיצוי ולא הושגו הסכמות. בשל מורכבות הנושא, ביקשה לחמן-מסר שיינתן פסק זמן לצורך גיבוש עמדה בנושא זה.[27]

לאחר הפסקת הדיון, ועל אף חוסר ההסכמות והמורכבות שבגיבוש מסקנות, הוועדה לא שבה לדון בנושא. עם זאת, נוסח סופי אכן הוצג על-ידי לחמן-מסר ואושר בידי הוועדה. הנוסח דומה עד מאוד לנוסח הקיים כיום בחוק החברות:

"תכלית החברה היא לפעול על פי שיקולים עסקיים להגשמת מטרותיה ולהשאת רווחיה, ורשאית החברה להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה, בין היתר, גם את ענייניהם של נושיה, עובדיה, וענייניו של הציבור בכללותו. כמו כן רשאית החברה…"[28]

על אף שעיון בפרוטוקולים אינו מגלה לנו את מקורו של הביטוי "השאה" ומהיכן בדיוק שאבו אותו חברי הוועדה, ניתן לראות כי הביטוי נכח בשיח המשפטי עוד טרם הכללתו בסעיף 11 לחוק. עיון בפסיקה שניתנה בטרם נחקק חוק החברות מעלה כי לא היה שימוש רווח במונח; המקום היחיד שבו מצאנו שימוש במונח "השאה" כהבאה לשיא הוא בעניין חזון, עניין שאין לו קשר לדיני החברות.[29] עם זאת, ניכר שבשיח האקדמי השימוש במונח רווח יותר. כך, לדוגמה, הרבה להשתמש בו פרופ' אוריאל פרוקצ'יה בחיבוריו השונים, הן באלו שנכתבו בסמוך ובהקשר ישיר לחקיקת חוק החברות והן באלו שנכתבו זמן רב קודם. בחיבורים אלו מתייחס פרוקצ'יה באופן מובהק למונח "השאה" כשווה ערך למקסום.[30]

שימוש דומה במונח ניתן למצוא אצל ד"ר יחיאל בהט בחיבור שפרסם אגב פרסומה של הצעת חוק החברות. מכתיבתו ניתן להסיק כי לתפישתו המונח השאת רווחים מזוהה עם תפישת החברה כמעוז קפיטליסטי, אשר בו יש לשקול שיקולי רווח בלבד.[31] לפיכך, עולה שגם הוא מפרש את המונח "השאה" כ"מקסום". אף בדברי ההסבר להצעת חוק החברות מצאנו שימוש במונח. במסגרת דברי ההסבר מוצגות שתי הגישות העיקריות לתכלית החברה, כאשר הגישה המתונה מוצגת ככזו שבמסגרתה החברה היא "כלי להשאת עושרן של כל הקהיליות הקושרות עמה קשרי חוזה".[32] כאמור, עמדתנו היא שלא ניתן להביא לכדי שיא בו זמנית את עושרן של כל הקהיליות, ועל כן במקרה זה נראה שהבנת "השאה" כהרמה הגיונית יותר.

על אף שניתן היה לשער שבמשפט המשווה נמצא התייחסות כלשהי למונח, בוודאי מתוך הנחה שהסעיף ומונחיו תורגמו או "יובאו" משיטת משפט כלשהי. עם זאת, אומנם פיתוחים רבים במשפט הישראלי נשענים על יבוא כזה, חוק החברות הישראלי ייחודי בכך שנכלל בו סעיף הקובע את תכלית החברה ולפיכך, בהקשר המיוחד שבו אנו עוסקים, גם פנייה למשפט המשווה לא תועיל.[33]

נראה אם כן שהיסטוריית החקיקה אינה מספקת תשובה מוחצת באשר לפירוש המונח בהקשר משפטי זה. משכך, נפנה אל כלים פרשניים נוספים שיש בהם, כך אנחנו סבורים, כדי לשפוך אור על פרשנות המונח.

פרק ג: מבט מחודש

1. ניתוח לשוני

שיטת הפרשנות הנהוגה במשפט הישראלי היא שיטת הפרשנות התכליתית.[34] השלב הראשוני והבסיסי ביותר שאליו נדרש הפרשן בבואו ליישם שיטה זו היא הגדרת מתחם האפשרויות הלשוניות. מתחם זה אינו קופא על שמריו ובדומה לתכליות החוק המושפעות משינוי העתים, גם מתחם זה יכול להתרחב ולהצטמצם בהתאם לתפיסות המקובלות בחברה. איתור המתחם הלשוני הכרחי שכן בהיעדרו של מתחם זה אין סיבה להידרש לפרשנות תכליתית וניתן להסתפק בפרשנות לשונית גרידא. משכך, על מנת לאפשר פרשנות תכליתית של המונח "השאת רווחים", יש לבסס את האפשרות לפירוש רב-משמעי של המונח. זוהי מטרתו של תת-חלק זה הנועד לחשוף אפשרות לשונית נוספת לפרשנות המונח "השאה" מלבד מקסום / הבאה לשיא.

המילה "השאה" היא מבחינה לשונית שם הפעולה של בניין הפעיל (בדומה להכתבה, הסעה, הקמה, הקלדה וכד'), אולם מהו הפועל שממנו היא נגזרת (הכתיב, הסיע, הקים, הקליד וכד')?

הבנת המונח "השאת רווחים" כ"מיקסום רווחים" נשענת על ניתוח המילה "השאה" כשם פעולה של השורש ש-י-א, כלומר השאה = הבאת הרווחים עד לשיא. כך, למשל, דומה הניתוח למילה "הבנה" הנגזרת מהשורש ב-י-נ או "הקמה" הנגזרת מהשורש ק-ו-מ. כלומר מהמילה "הֵשיא" נוצרה "השאה", כשם שמ"הבין" נוצרה "הבנה", ומ"הקים" – "הקמה".

אולם קיימת דרך נוספת שבה השפה העברית יכולה להגיע למילה "השאה", וזו הדרך המוצעת פה: ניתן להבין את המונח "השאה" כשם פעולה של השורש "נ-ש-א", כלומר במשמעות של "הרמת הרווחים", "שיפור הרווחים". כשם שמהשורש נ-ס-ע נגזר שם הפעולה "הסעה", ומהשורש נ-ג-ע נגזר "הגעה", הרי מהשורש נ-ש-א נגזר שם הפעולה "השּאה" (דגש חזק באות שי"ן, כיוון שאות השורש נו"ן נטמעה לתוך האות שי"ן). כלומר מ"הִשיא" נוצרה "השאה", כשם שמ"הסיע" נוצרה "הסעה", ומ"הגיע" נוצרה "הגעה".

המילה "השאה" כנגזרת מהשורש ש-י-א פשוט אינה קיימת במקורותינו. עד כמה שניתן לעקוב אחרי השתלשלות הדברים, הפרשנות של "השאה" כ"הבאה לשיא" הומצאה בשלבי חקיקת החוק, או אולי התבססה בשל טעות בהבנת המונח "השאת רווחים" על-ידי מלומדים שניתחו את הצעת חוק החברות.

עיון במרבית המילונים שפרסומם קודם לחקיקת חוק החברות לא מוביל למציאת המילה הזו או נגזרותיה, והדבר נכון גם לגבי מילונים שיצאו לאור לאחר חקיקת חוק החברות.[35]

יתרה מכך, עמדתה של האקדמיה ללשון עברית היא שמילה זו אינה קיימת במקורות. בתשובה לשאלה שהפנינו לאקדמיה הובעה העמדה ש(עדיין) לא קיימת בעברית מילה כזו: "המילונים אינם מתעדים את הפועל הִשִּׂיא במשמע 'הביא לשיא'." וכן "הבאה לשיא או מקסימיזציה מובעת בעברית בפועל מֵרֵב – שם הפעולה לְמָרֵב (או על דרך הלעז למקסם)".[36]

האקדמיה ללשון עברית מעריכה שייתכן שמשמעות זו תיכנס למילונים, אף כי הדבר אינו רצוי כיוון שלפועל "השיא" יש משמעויות משלו: "ייתכן שעם הזמן הפועל השיא במשמע 'הביא לשיא' יתחבב על רוב הציבור, וייכנס גם למילונים – קשה לנבא מראש. מלכתחילה יש מקום להסתייגות מכך, מפני שלפועל הזה, כאמור, כמה משמעויות אחרות, אבל מצד אחר אין דרך לעצור התפתחות משמעים טבעית מסוג זה, אם היא תחול."[37]

כיוון שהאקדמיה ללשון עברית היא תאגיד סטטוטורי, והחלטותיו הן למעשה החלטות המדינה, הרי מן הראוי שתהיה הלימה בין החקיקה לבין עמדתה. על כן, לוּ רצה המחוקק לקבוע שתכלית החברה למקסם את רווחיה, מן הראוי היה שישתמש בתיבה שקבעה האקדמיה ללשון, ויקבע שעל החברה "למרב" את רווחיה. על כן חזקה היא שבסעיף 11 "השאת רווחים" נוצרה מהשורש נ-ש-א, במשמעות של "הרמה", "שיפור" (מהפועל "הִשָּׂיא", שהאקדמיה ללשון עברית מכירה בו) ולא במשמעות של "מקסום" (שהאקדמיה ללשון עברית אינה מכירה בו).

נימוק נוסף לכך שהבנת המונח "השאה" כ"מקסום" אינה תקינה מקורו בסעיף 10 לחוק המוסד העליון ללשון העברית הקובע: "החלטות המוסד בענייני דקדוק, כתיב, מינוח או תעתיק שהתפרסמו ברשומות על ידי שר החינוך והתרבות, יחולו על מוסדות החינוך והמדע, על הממשלה, מחלקותיה ומוסדותיה ועל הרשויות המקומיות".[38]

קביעת האקדמיה ללשון עברית באשר לפועל מרב היא כך:[39]

"מְרַבִּי, מַקְסִימָלִי                                                        maximal

מֵרוּב, מַקְסִימִיזַצְיה                                                     maximization

מֵרֵב, הֵבִיא לְמַקְסִימוּם                                                 (maximize (v

טענתנו היא שהממשלה מחויבת למונח זה, ולכן בהצעת החוק הממשלתית, שממנה התפתח חוק החברות, לא ראוי היה שהממשלה תשתמש במונח "השאה" לצורך "מקסום", וחזקת תקינות פעולת הרשות יוצרת חזקה, שאם השתמשה הממשלה במונח "השאה" עשתה זאת כדין ובהתאם להחלטות האקדמיה, כלומר במובן של "הרמה", "שיפור".

כעת, משביססנו את האפשרות הלשונית לראות במונח "השאת רווחיה" כשיפור והרמה מתונים, לצד האפשרות של הבאה לשיא, נמשיך ונבחן מהי הפרשנות העדיפה. בחינה זו תעשה תחילה באמצעות ניתוח לוגי של שתי האפשרויות, ולאחר מכן באמצעות בחינה של הפסיקה העכשווית בנושא תכלית החברה.

2. ניתוח לוגי

כאמור לעיל, הפירוש הנהוג למונח "השאה" מעלה כי לחברה שתי תכליות נפרדות. מחד גיסא, נדרשת החברה לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, קרי הבאתם לשיא האפשרי (לפי גישת המבינים זאת כ"מקסום"); מאידך גיסא, נדרשת החברה לפעול גם לפי שיקולים הקשורים בבעלי עניין אחרים ולדאוג לרווחתם. קריאה זו מעלה כי מתקיים בסעיף החוק מתח מובנה ואף סתירה פנימית. סתירה זו מתרחשת מפני שקשה להלום כיצד ניתן לדרוש מהחברה להביא את רווחיה לשיא האפשרי, ובה בעת להתחשב ברווחתם של בעלי עניין אחרים, זאת כאשר ברור כי התחשבות ברווחתם תגרע מרווחי החברה. ישנם כמובן מצבים שבהם סתירה זו ניתנת ליישוב, זאת כאשר ההתחשבות נחזית כמהלך שיגרע מרווחי החברה בטווח הקצר, אך צפוי להביא אותה למצב טוב בהרבה בטווח הארוך. מצב דומה הוא כזה שבו החברה מגלה אחריות תאגידית ונדבנות תאגידית כלפי הציבור, אך אלו נעשים משיקולי עסקיים של שיפור תדמית החברה בטווח הארוך.[40] עם זאת, במצבים רבים ושגרתיים בחיי החברה הקונפליקט הוא חד, ברור ודיכוטומי ואין אפשרות שהתחשבות בקהלים שונים תוביל באופן עקיף להבאת הרווחים לכדי שיא. נדגים זאת באמצעות שלוש דוגמאות מעשיות.

דוגמה א: חברה עסקית נקלעת לקשיים עסקיים ומצבה הפיננסי מקרב אותה אל עבר חדלות פירעון. בפני קברניטי החברה עומדות שתי חלופות: החלופה הראשונה כרוכה בסיכון מוגבר להגעה אל חדלות פירעון, אך יש בה גם סיכוי משמעותי להחזרת החברה לרווחיות שתגדיל את קופת הרווחים; החלופה השנייה כרוכה בסיכון נמוך להתדרדרות המצב הפיננסי, ובכך יש בה כדי להבטיח שהחברה תוכל לשרת את חובותיה ולרצות את נושיה. לצד זאת, אין בה סיכוי גדול לצמיחה משמעותית ברווחיות החברה אלא לגידול מתון בלבד. במצב המתואר קל לראות כי אין בנמצא בחירה המאפשרת בה בעת התחשבות בקהל הנושים וחתירה לעבר הבאת רווחי החברה לשיאם האפשרי. לפיכך הרי האופציה המבקשת השאה מלשון במקביל להתחשבות אינה אפשרית.

חשוב להבהיר כי הדוגמה אינה עוסקת במצב שבו החברה מצויה בהליכי חדלות פירעון, אלא רק בסיכון מוגבר להיקלעות אל הליכים אלו. באשר למצבים אלו אנו מאמצים את עמדת פסק דין בעניין Geewhala,[41] שם נקבע כי גם בעת מצבים "אפורים", שבהם החברה עדיין סולבנטית אך מתקרבת לחדלות פירעון (zone of insolvency), טובת החברה נותרת מוניסטית – במובנה כחתירה לרווחיות מוגברת והגדלת שווי המניות – וזוהי גם טובת החברה שחייבים נושאי המשרה להציב מול עיניהם.[42] לפיכך מצבים אלו אינם גורמים לכך שתכלית החברה תעבור מגישת מקסום הרווחים אל הגישה המתונה ועל כן המתח שעליו עמדנו נותר.[43]

דוגמה ב: חברה עסקית מדווחת בדוחותיה על קפיצה משמעותית ברווחים ומציגה תחזית לקפיצה דומה ברבעונים הבאים. לאחר דיווחים אלו מתכנס דירקטוריון החברה, כאשר על סדר יומו שתי תביעות מצד בעלי עניין בחברה: ארגון העובדים הדורש כי חלק מן הרווחים יופנה לתוספת תגמול של העובדים. אין בידי הדירקטוריון ניתוח המצביע על כך שתגמול זה יוביל לשיפור בביצועי החברה. בה בעת, מציע בעל השליטה בחברה המחזיק בנתח גדול ממניות החברה, כי הרווחים העודפים יופנו לעבר מיזמים עסקיים הטומנים סיכויים ניכרים להגדלת הרווחיות. גם במקרה זה ניתן לראות שכל תשומה שתופנה לריצוי העובדים, תסיט את החברה מהאפשרות להביא את רווחי החברה לשיאם. על כן, ברור כי קיימת סתירה בין הבחירה להתחשב בעובדים ובין היעד של מקסום רווחים, כך שאלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת.

דוגמה ג: חברה עסקית בוחרת להגדיל את היקף הייצור שלה, ולפיכך בוחנת קרקעות ומיקומים שונים למען הקמתו של מפעל חדש. בהפעלת המפעל יש זיהום אוויר ברמה מסוימת, ועל כן החברה מחצינה סיכונים אל הסביבה ואל התושבים המתגוררים בסמוך אליו. בפני החברה עומדות שתי חלופות: הקמת המפעל בסמוך לעיר, חלופה אשר תוזיל עבורה עלויות תחבורה וקרקע; הקמת המפעל באזור תעשייה מרוחק, חלופה אשר תייקר את עלויות התחבורה והקרקע. גם בדוגמה זו, כל שקילה של טובת הציבור כקהל המושפע מפעולותיה השוטפות של החברה, טומנת בחובה הקטנה של רווחי החברה והסטתם מן השיא.

שלוש הדוגמאות מראות כי בקשה כפולה – למקסם את רווחי החברה ובה בעת להתחשב בקהלים שונים הקשורים בה – אינה אפשרית, ועל כן הבקשה מובילה לסתירה לוגית. לעומת זאת, אם ניתן להבין את הביטוי בדרך אחרת, שאז תהיה לסעיף משמעות אמיתית והרמונית: ניתן לשאוף לשיפור הרווחים תוך התחשבות באחרים במובן זה ש"שיפור" יכול להיות מתון. "הבאה לשיא" – לא.

3. ניתוח תכליתי

כפי שהסברנו בפתח הרשימה, התפישה שתכלית התאגיד היא להביא את רווחיו לשיא, וכי שיקול זה מוכרח לגבור על כל שיקול אחר הייתה מקובלת ומושרשת במשפט המקובל במהלך חלק ניכר מן המאה העשרים.[44] עם זאת, כפי שהצביעו מלומדים שונים, החל מן העשור האחרון של המאה העשרים ואילך החלו מנשבות רוחות שינוי, ואותה קנאות מובהקת למקסום הרווחים החלה להתערער.[45] הסממן העיקרי לתופעה זו, בתקופה המתוארת, מצוי בחקיקתם הגוברת של מה שמכונה Corporate Constituency Statutes, או כפי שכינה אותם פרופ' ידידיה שטרן בעברית חוקי קהלים.[46] נפקותם העיקרית של חוקים אלו טמונה בכך שהם מסירים מעל מנהלי החברה את הרסן המחייב אותם לחתור באופן בלעדי להשאת רווחים; ובמקום זאת ניתן להם החופש לשקול עניינים נוספים (ובתוך כך התחשבות בעניינם של קהלים אחרים מלבד בעלי המניות).

לצד תופעה זו ניתן להצביע על תופעות נוספות המלמדות על כך שתאגידים אינם נתפסים עוד כמוסד קפיטליסטי בו נשקלים שיקולי רווח בלבד, אלא כמוסד המחויב לראות לנגד עיניו את טובת החברה והציבור הרחב. תופעה אחת היא התגברות הקריאה להגברתה של אחריות חברתית תאגידית (CSR – Corporate Social Responsibility), במסגרתה נדרשים תאגידים לגלות רגישות ואחריות גוברת כלפי כלל בעלי העניין הקשורים בתאגיד, אף אלו שאינם בקשר עסקי מובהק עם התאגיד אך מושפעים מפעילותו. אחריות זו דורשת מהתאגיד לשקול בצמתי קבלת ההחלטות שיקולים כגון הוגנות, טובת הסביבה, דאגה לאוכלוסיות נזקקות ושיקולים נוספים שאינם קשורים בשיפור רווחיות החברה.[47]

תופעה אחרת היא ההתפקחות הנחזית בעשור האחרון מהאמונה כי משטר קפיטליסטי, המעודד שוק חופשי, אגואיזם וחתירה לרווחיות מוגברת, יבטיח שגשוג חברתי כולל.[48] התעוררות זו הגיעה לשיאה במחאות, ברפורמות משפטיות ובשינויים פוליטיים שהתעוררו בשל המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008.[49] שינויים פוליטיים וכלכליים כה נכבדים אינם יכולים להתרחש מבלי הותרת סממנים על שאלת תכלית החברה.

במשפט הישראלי אנו מוצאים עדות לכך בדברים שאמר השופט שמגר בעניין פנידר, אף טרם תחילתה של מגמת החקיקה המתוארת:

"המגמה המודרנית המתפתחת היא, כי על החברה ועל מנהליה הפועלים עבורה לקחת בחשבון לא רק את טובתם של בעלי המניות… אלא גם את טובתם של עובדי החברה, צרכניה והציבור הרחב בכללותו".[50]

דברים אלו נאמרו זמן רב לפני חקיקת חוק החברות, אך יש לזכור שחוק החברות נחקק על רקע מציאות זו ותובנות אלו. אך אף אם ניטה לחשוב שחוק החברות נועד לשנות את המצב המשפטי ולסייג את דבריו של השופט שמגר, הרי גם הפרשנות המודרנית מוכיחה אחרת. היעדר הנחרצות של בית המשפט העליון לגבי ראיית החברה העסקית כמעוז קפיטליסטי המחויב למקסם רווחיו ממשיכה לאפיין את הפסיקה גם בחלוף קרוב לשני עשורים מחקיקת חוק החברות.[51] ניכר כי בית המשפט מחפש תכלית אחרת לחברה העסקית, כזו שתתאים לרוח המודרנית – מתונה יותר ושאינה נשענת באופן אבסולוטי על יסודות של חשיבה קפיטליסטית קלאסית.

אם יובן המונח "השאת רווחים" כ"הבאת הרווחים לשיא", תהיה בכך תמיכה בטענה שעל קברניטי החברה לפעול בכל הכוח כדי שהרווחים יגדלו ככל האפשר, וזאת תוך התעלמות משיקולים אחרים כגון רווחת הציבור וטובת הכלל (כך, למשל, חובת מנהלי חברה המייצרת שוקולד, המגלים דרך להוסיף לשוקולד חומר המגביר את התמכרות הלקוחות לשוקולד, חייבים על פי פרשנות זו להוסיף את החומר בלי להתחשב בטובת הציבור).[52] עם זאת, הכרה בגישה המתונה כתכלית החברה בדין הישראלי מביאה להרמוניה בין דיני החברות ובין דינים נוספים המציבים סייגים בפני האינטרס של מקסום רווחים.[53]

הדרך המוצעת כאן, הבנת הביטוי כ"שיפור הרווחים", תומכת יותר בגישה מתונה יותר של "קפיטליזם מתחשב"; כלומר ראוי לקברניטי החברה לפעול לשיפור הרווחים, אולם אין חובה להביאם לשיא, תכלית אשר מצויה בהלימה עם מגמת הפסיקה.

סיכום

כוונתנו ברשימה זו היא להראות כי על אף שנדמה שלמונח "השאת רווחים" קיים פירוש אחד ובלעדי, הרי בפועל ניתן לפרשו בדרך נוספת, אשר עדיפה משלוש הזוויות שתוארו לעיל: הלשונית, הלוגית והתכליתית. לתפישה זו מספר עיגונים. ראשית, פירוש לשוני קפדני ומדויק מראה כי השפה העברית אינה תומכת באפשרות לפרש את המונח "השאת רווחים" כהבאת הרווחים לשיא, אלא רק "הרמתם" או "שיפורם באופן מדוד". שנית, הראנו כי מבחינה לוגית, קריאת סעיף 11 בהחלט כופה הבנה כזו, שכן אם כוונת סעיף 11 היא כי יש "למקסם" רווחים, הרי קיימת סתירה בין הרישה ובין הסיפה, דבר אשר מביא את הסעיף לכדי סתירה. שלישית, הראנו כי מבחינה תכליתית, קיים עיגון נורמטיבי לתפישה של שיפור מדוד ברווחי החברה, המאפשר לקברניטי החברה לשקול הן את שיפור רווחיה והן את האינטרסים של קהיליות אחרות דוגמת נושים, צרכנים, הסביבה החברתית ועוד. לצד עיגונים אלו הראנו כי ההיסטוריה החקיקתית אכן מוכיחה שהוועדה אשר אישרה את הכנסתו לחוק, לא ראתה בחוק החברות הסדר המבסס משטר חברות, שבו תכלית החברה היא מקסום רווחים כאמונת "הקפיטליזם החזירי", אלא שיפור רווחי החברה תוך התחשבות באינטרסים נוספים. לפיכך, גם דיונים אלו נוטעים ספק בתפישה שסעיף 11 קובע כי תכלית החברה היא להביא את רווחיה לשיא.

באשר להשפעתה של הצעתנו יש לומר כי ספק אם יש בה כדי להביא לכדי שינוי כלשהו במישור התוצאתי. כפי שהודגם לעיל, הפסיקה הישראלית נוטה בלאו הכי לעבר הגישה מתונה, ואינה דוגלת בפרשנות קנאית נוסח הפסיקה בעניין Ford או Parke. עם זאת, במסגרת פרשנות זו נתקל בית המשפט בקושי משמעותי הבא לידי ביטוי בכך שפרשנותו נסמכת על ערכים ונורמות החיצוניות לחוק החברות. שיטת ניתוח זו יוצרת אם כן קושי של ממש במישור ההצדקות והרטוריקה, ולפיכך מערערת את מידת הלגיטימיות והשכנוע שבבסיס הגישה. לא פעם מצדיקים השופטים גישה מתונה זו בשליטתו של עקרון תום הלב ה"מלכותי" על כלל המשפט הפרטי, ובכך גם על פרשנות סעיף 11 לחוק החברות.[54] הצעתנו, לעומת זאת, מאפשרת לראות במונח "השאת רווחים" כמונח רב-משמעי ובכך יוצרת בסיס איתן ולגיטימי לקיומה של פרשנות תכליתית המאפשרת פרשנות פשוטה של הסעיף, זאת מבלי להידרש לפרשנות מורכבת ומאולצת המחברת בין סעיפי חקיקה ונורמות החיצוניות לחוק החברות.

כפי שנאמר בפתיח, בנושא זה נשברו קולמוסים הרבה, ואין ספק כי מדובר בנושא מורכב שיש לו השלכות עצומות. איננו מניחים שהצעתנו תביא קץ לדיון הרחב מני ים בשאלת תכליות החברה, אך אולי רשימה צנועה זו, יש בה כדי להאיר זווית נוספת בנושא הזה, הרחב מני ים.

* רביב לוי הוא עורך-דין, מרצה מן החוץ במרכז הבינתחומי הרצליה ובמרכז האקדמי רופין; רן מס הוא בוגר תואר ראשון במשפטים (LL.B.), בית ספר הארי רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה.

[1] אוצרו של אבא – מאה סיפורים וסיפור מפי יהודי ספרד 135 (תמר אלכסנדר ודב נוי עורכים, 1989).

[2] עמיר ליכט "תכליות החברה" משפט ועסקים א 173 (2004); E. Merrick Dodd, Jr., For whom are Corporate Managers Trustees?, 45 Harv. L. Rev. 1145 (1931); Adolf A. Berle, Jr., For whom Corporate Managers are Trustees: A Note, 45 Harv. L. Rev. 1365 (1932).

[3] ידידיה צ' שטרן "האם חברות נועדו להשיא את רווחיהם של בעלי המניות? ניתוח כלכלי ביקורתי" משפט ועסקים א 105, 111 (2004).

[4] ו"ע (מחוזי נצ') 32-08 רונידן לחברה לבנין בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין נצרת, פס' 11 לפסק הדין (פורסם בנבו, 2.6.2011). הציטוט מתייחס לשיקוליה של המדינה בביצוע עסקאות מקרקעין, שיקולים שאינם מוגבלים לרווחיות העסקה.

[5] יוסף גרוס חוק החברות כרך א 126 (מהדורה חמישית מורחבת, 2016).

[6] גישה זו רווחת גם בקרב מלומדים נוספים. ראו, לדוגמה, אירית חביב-סגל דיני חברות – לאחר חוק החברות החדש כרך ב 72 (2004).

[7] גרוס, לעיל ה"ש 5, בעמ' 43.

[8] גרוס לעיל ה"ש 5, בעמ' 124; חביב-סגל, לעיל ה"ש 6.

[9] ידידיה שטרן "תכלית החברה העסקית – פרשנות והשפעות מעשיות" משפטים לב 327, 344 (2002).

[10] Dodge v. Ford Motor Co., 170 N.W. 668 (Mich. 1919) (להלן: עניין Ford).

[11] Park e v. Daily News Ltd. [1961] 1 All E.R. 695.

[12] עלי בוקשפן "על חברה וחברה, ועל מעמדו של סעיף 11 לחוק החברות במשפט הישראלי" משפט ועסקים א 230, 238–239 (2004).

[13] שטרן, לעיל ה"ש 9, בעמ' 345.

[14] יחיאל בהט "תכלית החברה ומטרותיה בהצעת החוק החברות, התשנ"ו-1995" שערי משפט א 277, 285 (1997).

[15] גרוס, לעיל ה"ש 5, בעמ' 44.

[16] Credit Lyonnais Bank Nederland, N. V. v. Pathe Communications, 1991 Del. Ch. 38 107–109 (Del. Ch. 1991); שטרן, לעיל ה"ש 9, בעמ' 343.

[17] הצעת חוק החברות, התשנ"ו-1995, ה"ח 2.

[18] פרוטוקול ישיבה מס' 1 של ועדת המשנה (של ועדת החוקה, חוק ומשפט) לעניין חוק החברות, הכנסת ה-14, 2 (18.11.1996).

[19] שם, בעמ' 1.

[20] פרוטוקול ישיבה מס' 29 של ועדת המשנה (של ועדת החוקה, חוק ומשפט) לעניין חוק החברות, הכנסת ה-14, 43 (1.10.1998).

[21] שם, בעמ' 47.

[22] פרוטוקול ישיבה מס' 30 של ועדת המשנה (של ועדת החוקה, חוק ומשפט) לעניין חוק החברות, הכנסת ה-14, 3 (27.10.1998).

[23] שם.

[24] שם, בעמ' 4.

[25] שם.

[26] שם, בעמ' 5.

[27] שם, בעמ' 6–7.

[28] שם, בעמ' 30.

[29] ע"א 4639/91 מנהל מס שבח מקרקעין נ' חזון, פ"ד מח(3) (1994).

[30] אוריאל פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל – דין נוהג, דין רצוי והדרך לחקיקה 170 (1993); אוריאל פרוקצ'יה "ארבעים שנה לדיני החברות" משפטים יט 729, 738–739 (1990); אוריאל פרוקצ'יה "הבעלות על הפירמה וסייגיה – נושים, עובדים, אלמנות ויתומים בדיני-החברות" משפטים כב 301 (1993).

[31] בהט, לעיל ה"ש 14, בעמ' 279 ו-285.

[32] הצעת חוק החברות.

[33] גרוס, לעיל ה"ש 5, בעמ' 42; שטרן, לעיל ה"ש 9, בעמ' 328.

[34] ראו, למשל, ניר קידר "המהפכה הפרשנית: עלייתה של שיטת הפרשנות התכליתית בישראל" עיוני משפט כו 737 (2002); בר"ם 7216/18 Alqasem נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 1 לפסק דינו של השופט פוגלמן (פורסם בנבו, 18.10.2018).

[35] "השאה" אברהם אבן-שושן מלון אבן-שושן מחדש ומעדכן לשנות האלפים כרך שני 429 (משה אזר עורך, 2003); איתן אבניאון מילון ספיר החדש 311 (מהדורה אנציקלופדית, 2007) ; מלון אריאל המקיף 297 (דניאל סיון ועילית אילון עורכים, 2007); אברהם אבן-שושן המלון החדש כרך ראשון 412 (1997); שושנה בהט ומרדכי מישור מילון ההווה – מילון שימושי לעברית התקנית 133 (הדפסה רביעית, 1995). יוצא הדופן היחיד שמצאנו הוא מילון ספיר – מילון עברי-עברי אנציקלופדי בשיטת ההווה כרך שני 660 (1998), שם אכן המושג "השאה" מפורש ל"הבאה לשיא".

[36] תשובתה של ד"ר קרן דובנוב, האקדמיה ללשון העברית, למחברים: "המילונים אינם מתעדים את הפועל הִשִּׂיא במשמע 'הביא לשיא', ואולם לעתים הוא משמש בציבור כך. המילה שִׂיא עצמה נוצרה כנראה מן השורש נ-ש-א (בביטול הנו"ן) במשמע 'הרמה'. אחת המשמעויות של הפועל הִשָּׂיא במקורות – 'הגביה, רומם'. לפיכך אפשר לומר 'להשיא הישגים' ('להרים' אותם, כלומר לשפרם, אבל לא בהכרח להביא לשיא). בלשון ימינו גוני המשמעות של הפועל הִשִּׂיא מצויים בעיקר בהקשרים מקצועיים. במאגר המונחים של האקדמיה מתועד, לדוגמה, המונח הַשָּׂאָה בתחום המוזיקה. בתחום זה השאה היא שינוי הגובה של המנגינה, העברתו מסולם לסולם (טרנספוזיציה בלעז). לפועל זה יש משמעויות נוספות, בעיקר 'חיתן'. הבאה לשיא או מקסימיזציה מובעת בעברית בפועל מֵרֵב – שם הפועלה לְמָרֵב (או על דרך הלעז למקסם)."

[37] שם.

[38] ס' 10 לחוק המוסד העליון ללשון העברית, התשי"ג-1953.

[39] החלטת האקדמיה ללשון העברית בענין מינוחי המתימטיקה לפי חוק המוסד העליון ללשון העברית, י"פ התשמ"ה 611.

[40] אוריאל פרוקצ'יה "פרק יד: דיני תאגידים" הגישה הכלכלית למשפט 751, 770–771 (אוריאל פרוקצ'יה עורך, 2012).

[41] North American Catholic Educ. Programming Found., Inc. v. Gheewalla, 939 A2d 92 (Del. 2007).

[42] שם.

[43] כאמור המצב שונה בעת הכרזה על חדלות פירעון, אך במסגרת רשימה זו איננו עוסקים בשאלת תכלית החברה בעת זו.

[44], עניין Ford, לעיל ה"ש 10; עניין Parke, לעיל ה"ש 11; שטרן, לעיל ה"ש 9, בעמ' 334.

[45] בוקשפן, לעיל ה"ש 12; שטרן, לעיל ה"ש 9, בעמ' 335.

[46] שטרן, שם.

[47] עופר סיטבון ורונית דוניץ-קידר "אחריות חברתית של תאגידים וחינוך משפטי וקליני: אתגור גבולות המשפט" המשפט יז 297, 300–305 (2012).

[48] David M. Kotz, The Financial and Economic Crisis of 2008: A Systemic Crisis of Neoliberal Capitalism, 41 Rev. Radical Pol. Econ. 305 (2009); Steve Suranovic, Greed, Capitalism and the Financial Crisis, Inst. Int'l Econ. Pol'y 3 (2010).

[49] Andrew W. Lo, Regulatory Reform in the Wake of the Financial Crisis of 2007–2008, 1 J. Fin. Econ. Pol'y 4 (2009).

[50] ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 695 (1983).

[51] ע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור, מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג(1) 548 (2009) (להלן: עניין אפרוחי הצפון); רע"א 4024/14 ‏‏אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' רפאל כהן, פס' 53 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם בנבו, 26.4.2016) (להלן: עניין אפריקה ישראל); בוקשפן, לעיל ה"ש 12, בעמ' 251–255.

[52] ישנן כמובן מגבלות חיצוניות על פעילות החברה המונעים ממנה נקיטת דרך פעולה כזו, אך רשימה זו עוסקת במגבלות פנימיות על פעילות החברה, כלומר בהגבלות שיוצר חוק החברות עצמו על החברה העסקית ולא מגבלות הקיימות בחוקים כמו חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 או חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988.

[53] ע"פ 4148/03 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 629, 632 (2004); בש"א (מחוזי ת"א) 2057-07 פרי נ' שערי דלק פתוח וניהול – שותפות רשומה (פורסם בנבו, 2.8.2010); רע"א 617/08 מלון עדן נהריה נ' קסל (פורסם בנבו, 21.9.2014); עלי בוקשפן המהפכה החברתית במשפט העסקי 521–522 (2007).

[54] עניין אפרוחי הצפון, לעיל ה"ש 51; עניין אפריקה ישראל, שם.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה לוי רביב, מהדורה מקוונת, מס רן, רשימות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על רשימה: מבט נוסף על המונח "השאת רווחים" | רביב לוי ורן מס

  1. ziv הגיב:

    בעיני, החלק המעניין במאמר והתוספת המשמעותית לדיון בנושא נוגע לפרשנות המילולית, אבל:
    א. מאיפה נוספה המילה "מתונה" לחלק הזה?
    ב. פשיטא שהגברת הרווחים כיעד היא תמיד אפשרית עד שמגיעים לנקודת הקיצון, נקודת השיא. כלומר, אם החברה חייבת לחתור לשפר את רווחיה אז החתירה הזאת היא מתמשכת עד הנקודה שבה היא אינה אפשרית עוד.
    ג. כמו שהיטבתם לציין – הויכוח הוא נורמטיבי במהותו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s