הערת פסיקה: סמכותו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי בעקבות רע"א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ (2018) | אמיר שרגא

הערת פסיקה: סמכותו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי

בעקבות רע"א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ (2018)

אמיר שרגא*

מבוא. 1. עובדות פסק הדין. 2. פסיקת בית המשפט העליון. 3. דיון בנימוקים של בית המשפט העליון; (א) צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי – בבית המשפט; (ב) צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי – בבוררות. סיכום.

מבוא

האם בורר מוסמך להורות על גילוי מסמכים כלפי צד שלישי? בפסק דין שניתן לאחרונה על ידי בית המשפט העליון בעניין טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ,[1] דן בית המשפט בשתי סוגיות פרוצדוראליות: סמכויות בורר בניהול ההליך שבפניו וסמכות בית המשפט להורות על גילוי מסמכים של צד שלישי. פרשנות של אמירות מסוימות הכלולות בפסק הדין עשויה להוביל למסקנה כי בית המשפט העליון קבע הלכה לפיה בורר מוסמך, במסגרת ההליכים המקדמיים של בוררות המתנהלת בפניו, להורות לצד שלישי לגלות מסמכים[2]. כפי שאראה ברשימה זו, סמכותו של בית משפט לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי אינה ברורה מאליה; סמכותו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי נעדרת עיגון חוקי. ברשימה זו אעמוד על ההנמקה של בית המשפט העליון לתוצאת פסק הדין ועל הפרשנות אשר יכולה להינתן לפסק הדין.

  1. עובדות פסק הדין

בין חברת נחמני צפריר בע"מ (להלן: נחמני) לבין חברת יהושע TBWA פרסום ושיווק בע"מ (להלן: יהושע) התגלעו סכסוכים אשר הועברו, בהסכמת הצדדים, לבוררות בפני השופט (בדימוס) י' ענבר (להלן: הבורר). יהושע הייתה שותפה בשותפות מוגבלת בשם טי.אם.אף מדיה פורס (להלן: השותפות), עם שותפה אחת נוספת. לבקשת נחמני, קבע הבורר כי מסמכים מסוימים הקשורים להתקשרות של השותפות עם צדדים שלישיים רלוונטיים להליך, וכי על יהושע, השותפה בשותפות, לגלותם. יהושע נמנעה מלעשות כן (בטענה כי המסמכים אינם בשליטתה). לכן הבורר הורה לשותפות, שאיננה בעלת דין, "להתייצב בעצמה לישיבת הבוררות ולהציג את המסמכים".[3] נציגי השותפות התייצבו לדיון אך סירבו להציג את המסמכים. לאחר שמיעת טענות השותפות, הבורר הורה לשותפות לחשוף מסמכים מסוימים. השותפות לא צייתה לצו ולכן נחמני פנתה לבית המשפט המחוזי, מכוח סעיף 16(א)(2) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, בבקשה להורות לשותפות – ולנושאי המשרה בה – לקיים את החלטת הבורר.

סעיף 16(א)(2) לחוק הבוררות קובע כי "בענינים הבאים נתונות לבית המשפט לגבי בוררות הסמכויות למתן סעד הנתונות לו לגבי תובענה שהוגשה לפניו: …נקיטת אמצעי כפיה וענישה כלפי עד שלא נענה להזמנה של הבורר או של בית המשפט, או שסירב להעיד". בית המשפט המחוזי (השופטת י' שבח) קבע כי החלטת הבורר ניתנה בסמכות ואכף, בסייגים מסוימים הנובעים מהסודיות המסחרית של המסמכים, את החלטת הבורר לפיה על השותפות, שכאמור לא הייתה בעלת דין בבוררות, לגלות את המסמכים.[4] על החלטה זו הגישה השותפות – ונושאי המשרה בה – את בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון. השותפות טענה כי "שגה בית המשפט בכך שנמנע לדון בטענות השותפות לפיהן לבורר אין סמכות לחייבה בגילוי המסמכים המבוקשים משאינה צד לבוררות".[5]

  1. פסיקת בית המשפט העליון

בית המשפט העליון העניק לשותפות רשות ערעור אולם דחה את הערעור. דרך הילוכו של בית המשפט העליון הייתה כדלקמן. ראשית, בית המשפט העליון עמד על שתי הוראות חוק הקובעות את סמכותו של בורר להורות על מסירת מסמכים. הראשונה היא סעיף 13(א) לחוק הבוררות הקובע כי "לבורר נתונה בבוררות אותה סמכות להזמין עדים למתן עדות או להמצאת מסמכים כפי שהיא נתונה לבית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו"; השנייה היא סעיף ח' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות לפיו "הבורר רשאי להורות לבעלי-הדין להשיב לשאלונים, לגלות ולהמציא מסמכים ולעשות כל דבר אחר הכרוך בניהול הבוררות, כפי שרשאי היה לעשות בית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו". משתי הוראות חוק אלו גזר בית המשפט העליון את המסקנה כי "סמכותו של הבורר שקולה לסמכותו של בית המשפט בתובענה שהוגשה לפניו", ולכן "לשם מענה על השאלה בדבר היקף סמכותו של הבורר להורות על גילוי מסמכים של צד שלישי להליך, יש לבחון מהו היקף סמכותו של בית המשפט להורות על גילוי מסמכים של צד שלישי להליך".[6]

מכאן בית המשפט העליון עבר לבחון את סמכותו של בית המשפט להורות על חשיפת מסמכים של צד שלישי להליך. ראשית, "דרך המלך", כלשונו של בית המשפט העליון, היא תקנה 178(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) אשר מסמיכה את בית המשפט "לבקשת בעל דין, להזמין עד, אם למתן עדות ואם להצגת מסמכים…". מכוח תקנה 178(א) לתקנות, רשאי בית המשפט להורות על "זימון הצד השלישי לעדות ולהמצאת מסמכים, אם אלה רלוונטיים להליך".[7] שנית, תקנה 112 לתקנות, אשר עוסקת אמנם בסמכות להורות לבעל דין לגלות מסמכים אשר "מצויים, או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו", אולם על פי פסיקה קודמת שאליה הפנה בית המשפט העליון, מכוח תקנה 112 לתקנות ניתן לתת "צו גילוי על מסמכים המצויים ברשותו של צד שלישי המזוהה עם בעל הדין באופן המקנה לבעל הדין שליטה או בעלות במסמכיו".[8]

בשל כך קבע בית המשפט העליון כי "משעה שחוק הבוררות מורה כי סמכותו של הבורר שקולה לסמכותו של בית המשפט, ומשהיקפה של סמכות בית המשפט להורות על גילוי מסמכים אינו מוגבל לצדדים להליך, גם סמכותו של הבורר אינה מוגבלת".[9] משכך, ומשנמצא שלא נפל פגם בשיקול דעתו של הבורר בדבר אופן הפעלת הסמכות, נדחה הערעור.

  1. דיון בנימוקים של בית המשפט העליון

הנימוקים של בית המשפט העליון בדבר סמכותו של בורר (ושל בית המשפט) להורות על מסירת מסמכים של צדדים שלישיים עלולים להתפרש בצורה רחבה מדי, ולכן אנסה לדייק את הדברים.

(א) צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי – בבית המשפט

בית המשפט העליון קבע כי "היקפה של סמכות בית המשפט להורות על גילוי מסמכים אינו מוגבל לצדדים להליך".[10] משפט זה, אם ייקרא כפשוטו וכלשונו, עלול להביא לכדי טעות. אין ספק שבשלב הראיות בסמכותו של בית המשפט להורות לצד שלישי להתייצב בפניו לשם הצגת מסמכים. זו לשונה הברורה של תקנה 178(א) לתקנות. אולם אם מדובר בגילוי מסמכים (הנערך בשלב המקדמי) הדברים מורכבים יותר. בית המשפט העליון מפנה לתקנה 112(א) לתקנות, אולם, כפי שמוסבר בפסק הדין, תקנה זו מסדירה את סמכות בית המשפט לתת צו גילוי מסמכים לבקשת בעל דין כלפי בעל דין אחר – לא כלפי צד שלישי.[11]

בית המשפט העליון מפנה לשלושה פסקי דין על מנת לבסס את המסקנה כי "על אף לשון התקנה שעניינה בבעלי הדין, ייתכנו מקרים בהם בית המשפט יורה מכוח התקנה על גילוי מסמכים של צד שלישי":[12] פסק הדין בעניין ברוש, פסק הדין בעניין מעברות ופסק הדין בעניין ראש קש.[13] חשוב לדייק בקריאת פסקי הדין האמורים. בשלושת פסקי הדין האמורים צו גילוי המסמכים התייחס אומנם למסמכים של צדדים שלישיים, אולם ניתן נגד בעל הדין וחייב אותו – את בעל הדין – למסור מסמכים של צדדים שלישיים (הקשורים אליו).

כך, בעניין ברוש דובר במסמכים של חברה אשר אחד הנתבעים היה בעלים של מעל 50% ממניותיה, אולם הצו הופנה רק נגד הנתבעים; בעניין מעברות נדחתה הבקשה למסירת המסמכים; בעניין ראש קש, בית המשפט המחוזי הורה לשניים מהנתבעים למסור מסמכים של חברות הנמצאות בבעלותם ובשליטתם המלאה. בית המשפט העליון, אשר אישר את ההחלטה, עמד במפורש על כך ש"לא כוון הצו שנתן בית המשפט קמא כלפי החברות, אשר כאמור אינן בעלות דין, אלא כלפי המבקשים, שהם בעלי דין".[14]

גם מפסקי דין שלא הובאו על ידי בית המשפט העליון, הדנים בנושא זה, עולה מסקנה דומה. בעניין ה.ל.ס.[15] בית המשפט העליון הגדיר בקשה להורות לצד שלישי לגלות מסמך כ"בקשה שנידונה לכישלון";[16] בעניין לבייב,[17] צו גילוי המסמכים הופנה כלפי הנתבע, ביחס למסמכים של חברה בשליטתו.[18] בפסקי הדין שהובאו בפסק הדין של בית המשפט העליון לא ניתן, אפוא, צו גילוי מסמכים כלפי מי שאיננו צד להליך ולכן קשה לבסס עליהם את המסקנה ש"היקפה של סמכות בית המשפט להורות על גילוי מסמכים אינו מוגבל לצדדים להליך".[19] אין ספק שבנסיבות מתאימות בית המשפט מורה לבעל דין לגלות מסמכים של צד שלישי – אבל צו גילוי המסמכים ניתן כלפי בעל הדין בלבד.

השאלה אם בית משפט יכול לתת צו גילוי מסמכים המכוון במישרין כלפי צד שלישי עלתה במאמרו של כב' השופט עמית.[20] בפרק "צו גילוי ועיון המופנה ישירות כלפי צד שלישי שאינו צד להליך" כותב כב' השופט עמית כי הכלל הוא שלא ניתן לבקש צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי, אבל "חריג לכך הוא כאשר הצד השלישי נחשב כמי שקשור בקנוניה עם בעל הדין".[21] כב' השופט עמית מפנה לפסק הדין בעניין גוזלן.[22] בפסק הדין האמור נקבע דווקא כי "אין הליכי גילוי מסמכים ושאלונים נוהגים לפי תקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984, אלא בין בעלי דין".[23] התוצאה השונה שאליה הגיע בית המשפט בעניין גוזלן נבעה מהמָטֶרְיָה הספציפית של בקשת הגילוי (רישומים בנקאיים). לגבי רישומים בנקאיים קיימת הוראת חוק מיוחדת (סעיף 39 לפקודת הראיות) המסמיכה את בית המשפט להתיר עיון ברשומות מוסדיות של תאגיד בנקאי (גם ללא זימון הבנק או כל בעל דין אחר); כלומר עיון במסמכים שלא במסגרת שלב הראיות. בית המשפט בעניין גוזלן קבע כי "לאור המטרה התחיקתית של הסעיף האמור, שאותה כבר הזכרנו, ולפי נוסחו המילולי של סעיף 39 אין הוא מוגבל לבעלי הדין לבדם".[24] הטענה לקנוניה בין בעל הדין לבין המערערים – אשר את מסמכיהם הבנקאיים ביקש הצד שכנגד לקבל – נדונה בעניין גוזלן במסגרת שיקול הדעת בהפעלת הסמכות לתת צו גילוי מסמכים (רישומים בנקאיים) כלפי צד שלישי.[25] היא לא יצרה את הסמכות; זו נוצרה מכוח סעיף 39 לפקודת הראיות. כב' השופט עמית מפנה בפרק האמור במאמרו גם לפסק הדין בעניין פלוני.[26]. אולם שם היה מדובר בבקשה לזימון צדדים שלישיים לעדות לשם הצגת מסמכים. לא בצו גילוי מסמכים המופנה כלפי צד שלישי.

בעניין אינטרקולוני השקעות, חזר כב' השופט עמית על עמדתו לפיה "הפסיקה הכירה בחריגים" המאפשרים "לעתור לצו גילוי מסמכים כלפי צדדים שלישיים",[27] וזאת בהתבסס על פסקי הדין בעניין ראש קש וגוזלן, עליהם עמדנו לעיל; על פסק הדין בעניין ליזרוביץ,[28] אשר לא דן בבקשה לצו לגילוי מסמכים כלפי צד שלישי (אלא בבקשה לצו לגילוי מסמכים כלפי הנתבע); ועל פסק הדין שלו עצמו בעניין שרפ,[29] אשר גם הוא לא דן בבקשה לצו לגילוי מסמכים כלפי צד שלישי (אלא בבקשה לזימון לעדות של צד שלישי לצורך המצאת מסמכים). גם כב' הנשיאה חיות, בשני פסקי דין שבהם ציינה כי ניתן לתת צו לגילוי מסמכים כלפי צד שלישי,[30] תחת החריגים של קנוניה עם הצד השלישי או שהצד השלישי הוא חברה בבעלות או בשליטת בעל הדין, עשתה כן בהתבסס על אותה פסיקה בעניין ברוש ובעניין גוזלן.[31]

קיצורו של דבר, על פי תקנה 112 לתקנות, צו גילוי מסמכים יינתן כלפי בעל דין בלבד. המקורות הטוענים כי בתי המשפט פוסקים צו לגילוי מסמכים כלפי צדדים שלישיים,[32] מתבססים על פסיקה שאינה עוסקת במתן צו לגילוי מסמכים כלפי צד שלישי, ולא מנמקים את חידוש ההלכה שבדבריהם (למעשה, הם לא מזהים את החידוש). אכן, המסמכים מושא צו גילוי המסמכים יכולים להיות מסמכים של צדדים שלישיים, הקשורים קשר אמיץ לבעל הדין (כמו חברה בבעלותו); אולם הצו ניתן כלפי בעל הדין.

(ב) צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי – בבוררות

תהא אשר תהא ההלכה אשר תתגבש לגבי כוחו של בית המשפט לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי, הדברים בוודאי מורכבים יותר כאשר מדובר בבוררות. כפי שראינו, בית המשפט העליון קבע כי "משהיקפה של סמכות בית המשפט להורות על גילוי מסמכים אינו מוגבל לצדדים להליך, גם סמכותו של הבורר אינה מוגבלת"; ובמקום אחר – "סמכותו של הבורר שקולה לסמכותו של בית המשפט בתובענה שהוגשה בפניו".[33] אולם גם אם בית המשפט רשאי, למרות לשונה של תקנה 112 לתקנות, לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי, לא מובן מאליו שבורר מוסמך לעשות כן. מקור הסמכות של בית המשפט ושל הבורר הוא שונה: בית המשפט יונק את סמכותו מכוחה הריבוני של המדינה; בעוד שהבורר יונק את סמכותו מכוח הסכם בין הצדדים אשר מינו אותו כבורר ביניהם. אכן, אם הפעלת סמכויות הבורר נוגעת לבעלי הדין אשר בפניו, השוואת הסמכויות של הבורר לסמכותו של בית המשפט היא מובנת. הסכמת בעלי הדין שצד שלישי (הבורר) יכריע בסכסוך ביניהם מהווה תחליף טוב לכוחה הריבוני של המדינה לקבוע כי שופט יכריע בסכסוך בין בעלי הדין. ניתן אף לומר כי הדבר מגשים בצורה מדויקת יותר את רצון בעלי הדין לגבי זהות הגורם אשר יכריע בסכסוך ביניהם.

לעומת זאת, אם הפעלת סמכויות הבורר נוגעת לצדדים שלישיים, אשר לא הסכימו למנותו כגורם שיכריע ביניהם, המצב שונה לחלוטין. נקודת המוצא צריכה להיות שסמכותו של בורר, אשר יש בהפעלתה כדי להשפיע על צדדים שלישיים, אינה שקולה לסמכותו של בית המשפט.[34] על מנת להקנות לבורר סמכות אשר הפעלתה משפיעה על צדדים שלישיים נדרש מקור דין המעניק לו סמכות זו. מקור דין זה קיים לגבי הזמנת עדים לשם המצאת מסמכים;[35] אך מקור דין זה אינו קיים לגבי מתן צו לגילוי מסמכים. גם אם נייחס לסעיף ח' לתוספת הראשונה לחוק הבוררות כוח של דין (להבדיל מכוח חוזי גרידא), כל שיש בו הוא הענקת סמכות לבורר לתת הוראות לבעלי הדין בעניין גילוי והמצאה של מסמכים. אין, אפוא, מקור סמכות לכוחו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי.

בפסק הדין מושא דיוננו, מצא בית המשפט העליון השראה לשאלת היקף סמכותו של בורר להורות על גילוי מסמכים מתוך בחינה של סמכותו של בית משפט להורות על גילוי מסמכים. ראינו כי השראה זו היא מוקשית, אם מדובר בצו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי. גם אם בית המשפט רשאי לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי – ונראה כי זהו הכיוון אליו חותרת ההלכה הפסוקה – על מנת שבורר יהיה מוסמך לתת צו גילוי מסמכים המכוון כלפי צד שלישי נדרש מקור דין המעניק לו סמכות כאמור. כפי שראינו, אין מקור דין כזה.

מקור טוב יותר להשראה לגבי סמכותו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי יכול להיות סמכותו של בורר לצרף להליך הבוררות צד שלישי שאיננו צד להסכם הבוררות. בעניין רונן בית המשפט העליון קבע כי "האפשרות לצרף צד להליך בוררות על אף שאינו חתום על הסכם הבוררות הורחבה במספר מעגלים", שלושה במספר.[36] ראשית, כאשר מפרשנות הסכם הבוררות עולה כי אותם צדדים שלישיים הסכימו להיות חלק מהליך הבוררות; שנית, מכוח חליפות, שאז הכפפת הצד השלישי לסמכות הבורר נובעת מהוראת חוק מפורשת (סעיף 4 לחוק הבוררות); שלישית, כאשר הצירוף נדרש על מנת למנוע מצדדים לחמוק מהשתתפות בהליך בוררות שלו הסכימו מבחינה מהותית בטענות פורמליסטיות. על אף הלשון הגמישה של אפשרות ההרחבה האחרונה, בית המשפט העליון הסביר כי "מקור הצדקתו של מעגל זה גם הוא הוא נעוץ בהסכמת הצדדים",[37] כאשר המקרים האופייניים ביותר למעגל זה, הדוגמאות היחידות שמביא בית המשפט בעניין רונן, הם מקרים של צירוף מכוח הרמת מסך. כלומר, שוב, הכפפת הצד השלישי לסמכות הבורר מכוח הוראת חוק מפורשת (סעיף 6 לחוק החברות).

סביר יותר בעיניי לבחון את שאלת סמכותו של בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי בהשראה משאלת סמכותו של בורר לצרף להליך הבוררות צד שלישי, ולא משאלת סמכותו של בית משפט לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי. כפי שראינו, ההלכה בעניין סמכות בורר לצרף להליך הבוררות צד שלישי מבוססת על העקרונות של הסכמה המיוחסת לצד השלישי או קיומה של הוראת חוק מפורשת המכפיפה את הצד השלישי לסמכות הבורר. הסכמה או הוראת חוק מפורשת (לוּ הייתה קיימת) היו יכולות להיות בסיס תקף להפעלת סמכות הבורר כלפי צד שלישי גם בהקשר של גילוי מסמכים (בבחינת קל וחומר). להבדיל, ההלכה בעניין סמכות בית משפט לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי תתפתח, כך אני משער, באופן חופשי הרבה יותר, ובוודאי במנותק משאלת הסכמת הצד השלישי לסמכות בית המשפט (הסכמה אשר אכן אינה חיונית להקניית סמכות לבית המשפט, אך חיונית להקניית סמכות לבורר).[38]

סיכום-ביניים: הפעלת סמכות על ידי בורר באופן המשפיע על צדדים שלישיים טעונה מקור דין המעניק לבורר סמכות לעשות כן. אין מקור דין המסמיך בורר לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי. אם יתפרש כאילו בורר מוסמך לתת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי, הדבר ייעשה ללא אסמכתה חוקית, ואף יעניק לבורר כוח מפליג מזה המופעל על ידי בתי המשפט. סמכות זו כנראה גם תיוותר כסמכות ללא יכולת אכיפה, סמכות ריקה התלויה באוויר. בעוד שישנה הוראת חוק מפורשת המאפשרת אכיפה של צו בורר המזמין צד שלישי לעדות לצורך הצגת מסמכים (סעיף 16(א)(2) לחוק הבוררות), שעליה התבסס בית המשפט בפסק הדין מושא רשימה זו, קשה לאתר הוראת חוק מפורשת המאפשרת אכיפה של צו בורר המופנה כלפי צד שלישי לגילוי מסמכים הנמצאים ברשותו (אולי, בדוחק, ניתן לראות בצו הבורר כצו עשה, הנכלל בגדר סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות).

אכן, תוצאה זו, לפיה בורר אינו מוסמך לתת צו גילוי מסמכים המופנה כלפי צד שלישי, עלולה לעורר אי-נוחות. גילוי המסמכים הרלוונטיים לבוררות לפני תחילת שלב הראיות נחשב כיעד רצוי של סדר הדין האזרחי. ניתן לחשוב על טעמים שבגינם בורר יהיה מוסמך להורות על המצאת מסמכים של צדדים שלישיים רק בשלב הראיות, אולם טעמים אלה אינם כבדי משקל. למשל, ניתן לטעון כי עירובו של צד שלישי בסכסוך שאינו שלו ראוי כי ייעשה רק בשלב שבו כבר אין ברירה אלא לערבו בסכסוך, ולא בשלב מקדמי, שבו ייתכן כי הצדדים עוד יגיעו לפשרה. אולם כאמור לא נראה כי הנמקה מסוג זה מצדיקה כלל עקרוני לפיו גילוי מסמכים של צד שלישי אינו יכול להיעשות בשלב ההליכים המקדמיים. טלו דוגמה שבה הנתבע הוא זה אשר מבקש את זימון העד – הצד השלישי המחזיק במסמך הרלוונטי. התובע ישלים את הבאת כל ראיותיו – תצהירים, חקירה נגדית וחקירה חוזרת של כל עדיו – לפני שהמסמך יוצג לצדדים ולבורר. זו תוצאה המעוררת, כאמור, אי-נוחות.

אולם אי-נוחות זו רק מהווה השתקפות של אי-הנוחות הקיימת גם לגבי המצאת מסמכים של צדדים שלישיים במסגרת תביעה המתבררת בפני בית המשפט, שהרי כפי שראינו לעיל גם בית משפט אינו פוסק צו גילוי מסמכים המופנה כלפי צד שלישי. עמדה על חוסר הנוחות שבפרשנות זו כב' השופטת רונן בעניין גיסין: "עובדה כי על המבקש להמתין למועד ההוכחות, וכי הדרך היחידה לגרום לצד שלישי להציג מסמך היא דרך הזמנתו לעדות, נדמית כסרבול שאינו בהכרח סביר".[39] למרות זאת, כב' השופטת רונן פסקה כי "בטרם ישונה המצב החוקי (שיתכן שיש מקום לשקול את שינויו), אין אפשרות להורות על גילוי מסמכים אצל צד שלישי במקרה דנן".[40]

הזדמנות טובה לשינוי המצב החוקי בהקשר זה נקרתה עם התקנת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ח-2018 (להלן: התקנות החדשות); אולם נראה כי הזדמנות זו הוחמצה. תקנה 57 לתקנות החדשות קובעת את חובת בעלי הדין להחליף ביניהם תצהירי גילוי מסמכים. תקנה 62(1) לתקנות החדשות קובעת את חובתו של כל בעל דין להגיש לפני קדם המשפט את "רשימת העדים שבכוונתו להזמין למתן עדות, לשם הצגת מסמכים". המנגנון נראה אפוא דומה מאד לזה שקיים בתקנות. אין הוראה מפורשת המתירה הוצאת צו גילוי מסמכים כלפי צד שלישי.

סיכום

בפסק הדין בעניין מדיה פורס נקבע כי "מקור סמכותו של בורר לדון בסכסוך מסוים הוא הסכמתם של הצדדים להפנות אליו את אותו סכסוך. ברם, משניתנת הסכמה, היקפה של הסמכות שקנה נקבע בחוק הבוררות, ובכלל זה גם יכולתו להורות על חשיפת מסמכים של צדדים שלישיים", ובהמשך – "משהיקפה של סמכות בית המשפט להורות על גילוי מסמכים אינו מוגבל לצדדים להליך, גם סמכותו של הבורר אינה מוגבלת".[41] יש להיזהר בקריאת משפטים אלה. מקור הסמכות משפיע על פרשנות היקף הסמכות. בכל מקרה, גם בית משפט אינו פוסק צו גילוי מסמכים המכוון כלפי צד שלישי. קל וחומר שבורר אינו מוסמך להורות לצד שלישי על גילוי מסמכים הנמצאים ברשותו, גם אם הם רלוונטיים להליך. גם בבוררות, כמו בבית משפט, בעל דין המעוניין בצו המופנה כלפי צד שלישי המתייחס למסמכים הנמצאים ברשותו של אותו צד שלישי, נדרש להמתין לשלב הראיות.

* עורך דין, בוגר תואר ראשון (בהצטיינות) ותואר שני (בהצטיינות) במשפטים באוניברסיטת תל-אביב.

[1] רע"א 3024/18 טי.אם.אף מדיה פורס שותפות מוגבלת נ' נחמני צפריר בע"מ (פורסם באר"ש, 12.6.2018) (להלן: עניין מדיה פורס). פסק-הדין ניתן על ידי השופט ד' מינץ, בהסכמת השופטים י' עמית ונ' סולברג.

[2] כך נראה שסברה לשכת עורכי הדין כאשר, בעקבות פסק הדין, ועד מחוז תל אביב פרסם עדכון פסיקה לפיו "לבורר יש סמכות להורות לצדדים שלישיים לחשוף בפניו מסמכים הנחוצים לדעתו לבירור המחלוקת". ראו "העליון מרחיב סמכות בורר לדרוש מסמכים" ועד מחוז תל אביב – לשכת עורכי הדין בישראל (13.6.2018).

[3] עניין מדיה פורס, לעיל ה"ש 1, פס' 3 לפסק הדין.

[4] הפ"ב (מחוזי ת"א) 50863-01-18 נחמני – צפריר בע"מ נ' יהושע טי דבליו איי פרסום ושיווק בע"מ (פורסם בנבו, 15.3.2018).

[5] עניין מדיה פורס, לעיל ה"ש 1, פס' 5 לפסק הדין.

[6] שם, פס' 12 לפסק הדין.

[7] שם, פס' 23 לפסק הדין.

[8] שם.

[9] שם.

[10] שם.

[11] שם, פס' 21 לפסק הדין: "תקנה 112 לתקנות מאפשרת כאמור לבית המשפט ליתן צו המורה על בעל דין לגלות מסמכים המצויים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו" (ההדגשה במקור).

[12] שם.

[13] רע"א 3816/15 ב.ש. ברוש הקמת פרוייקטים בע"מ נ' ת.ק.ש. אלפיים (1977) בע"מ (פורסם באר"ש, 23.8.2015) (להלן: עניין ברוש); רע"א 8571/16 מעברות נכסים – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מוטיבן בע"מ (פורסם באר"ש, 19.1.2017) (להלן: עניין מעברות); רע"א 7264/95 ראש קש מסחר 88 בע"מ נ' רוכביץ, פ"ד מט(5) 793 (1996) (להלן: עניין ראש קש).

[14] עניין ראש קש, שם, בעמ' 795.

[15] רע"א 4256/98 ה.ל.ס. בע"מ נ' כור מתכת בע"מ, פ"ד נג(1) 621 (1999) (להלן: עניין ה.ל.ס.).

[16] שם, בעמ' 623.

[17] רע"א 11126/08 לבייב נ' רפאלי (פורסם באר"ש, 7.5.2009).

[18] ראו גם ע"א 9183/09 The Football Association Premier League Limited נ' פלוני, פ"ד סה(3) 521, 562–564 (2012).

[19] עניין מדיה פורס, לעיל ה"ש 1, פס' 23 לפסק הדין.

[20] יצחק עמית "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי – ניסיון להשלטת סדר" ספר אורי קיטאי – אסופת מאמרים משפטיים לכבודו עם פרישתו מכס השיפוט 247 (בועז סנג'רו עורך, 2007).

[21] שם, בעמ' 290 (ההדגשה שלי).

[22] ע"א 174/88 גוזלן נ' קומפני פריזיאן דה פרטיסיפסיון, פ"ד מב(1) 563 (1988).

[23] שם, בעמ' 565 (ההדגשה שלי).

[24] שם, בעמ' 566.

[25] שם, בעמ' 565–566.

[26] בע"ם 3542/04 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 20.6.2005).

[27] רע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי, פס' 2 לפסק דינו של השופט עמית (פורסם באר"ש, 27.8.2014).

[28] רע"א 621/13 ליזרוביץ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (פורסם באר"ש, 17.4.2013).

[29] ת"א (מחוזי חי') 284/05 שרפ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"מ התשס"ד(1) 760 (2005)).

[30] רע"א 1259/16 י. בראון ובניו בע"מ נ' אברהמי (פורסם באר"ש, 12.4.2016); רע"א 3277/17 לוטונט מועדון חברים בע"מ נ' זילברג (פורסם באר"ש, 1.12.2017).

[31] עניין ברוש, לעיל ה"ש 13; ועניין גוזלן, לעיל ה"ש 22.

[32] מאמרו ופסק דינו של כב' השופט עמית, לעיל ה"ש 20 ו-27 ופסקי-הדין של כב' הנשיאה חיות, לעיל ה"ש 30.

[33] עניין מדיה פורס, לעיל ה"ש 1, פס' 23 ו-12 (בהתאמה) לפסק הדין.

[34] ראו בהקשר של סמכות בורר למתן סעדים זמניים: אורי גורן בוררות 124 (2018).

[35] ס' 13(א) לחוק הבוררות.

[36] רע"א 3925/12 רונן נ' כהן, פס' 12–16 לפסק דינו של השופט דנציגר (פורסם באר"ש, 17.6.2013).

[37] שם, פס' 14 לפסק דינו של השופט דנציגר.

[38] בהקשר זה, ראו, למשל, את החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעניין רמ"ש (מחוזי ת"א) 32837-02-12 שותפות נ' ל.כ (פורסם בנבו, 15.1.2013), שם בית המשפט המחוזי אישר צו של בורר לגילוי מסמכים המכוון כלפי צד שלישי (שותפות), זאת מהטעם שקודם לכן אותה שותפות – על מנת להביא למחיקתה מההליך – "התחייבה… לגלות מסמכים וכאילו היתה בעלת דין לכל דבר" (פס' 32). אלמלא כן, כך למדים מההחלטה, היה חל הכלל לפיו "בהתאם לסעיף ח' בתוספת לחוק הבוררות (סעיף 2), הבורר רשאי להורות לבעלי דין להשיב לשאלונים, כך גם בנושא גילוי והמצאת מסמכים" (פס' 24; ההדגשה במקור). כלומר הסכמת הצד השלישי היא זו שיצרה את הסמכות של הבורר להורות על גילוי מסמכים של צד שלישי.

[39] ת"א (מחוזי ת"א) 45609-07-11 גיסין נ' הבורסה לניירות ערך בתל-אביב בע"מ (פורסם בנבו, 27.2.2013) (ההדגשה שלי).

[40] שם.

[41] עניין מדיה פורס, לעיל ה"ש 1, פס' 23 לפסק הדין.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה מהדורה מקוונת, רשימות, שרגא אמיר, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s