רשימה: על יום החג של (נחלת) הכלל | שגיא לפיד

על יום החג של (נחלת) הכלל

שגיא לפיד*

פתח דבר; פרק א: זכויות יוצרים: הצדקות ומטרות בראי ההיסטוריה; פרק ב: מקומה של נחלת הכלל בדיני זכויות היוצרים; פרק ג: נחלת הכלל: הניסיון האמריקני; סיכום

פתח דבר

מדי שנה, ביום הראשון בחודש ינואר, מאות מיליוני בני אדם חוגגים ברחבי העולם את תחילתה של השנה האזרחית החדשה. חלקם חוגגים את האירוע בחיק משפחתם, חלקם בשדרה העמוסה לעייפה בטיימס סקוור בניו יורק וחלקם במקומות אחרים ומגוונים. כך או כך, ובכל מקום בעולם, השנה האזרחית החדשה היא סיבה טובה לחגיגה של התחלות חדשות. אולם השנה האזרחית החדשה היא רק סיבה אחת המאחדת ומחברת בין מאות מיליוני החוגגים באותו יום. סיבה נוספת לחגיגה בדיוק באותה העת היא התרחשותו של יום נחלת הכלל (Public Domain Day), אותו מקובל לחגוג במדינות רבות ברחבי העולם לרבות בישראל, בכל ראשון בינואר, החל משנת 2004.[1]

יום נחלת הכלל הוא היום שבו פוקעות, בכל שנה ושנה, זכויות יוצרים ביצירות מוגנות אשר עוברות לשימוש ציבורי חופשי. דמויות מצוירות כמו פופאי, יצירות דוגמת הנסיך הקטן, ואפילו יצירותיו של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, הן רק חלק מנכסי התרבות שכבר נכנסו בשנים האחרונות למאגר הנכסים המשותף של נחלת הכלל המותרים בשימוש ציבורי חופשי.

ברשימה זו אבקש לעמוד על מהותו של מונח נחלת הכלל, תוך התייחסות תמציתית לתשתית העיונית של התהוות המונח בהיסטוריה של דיני זכויות היוצרים. עוד אבקש להניח את ההבנה בדבר חשיבותו הציבורית של מושג נחלת הכלל, בתפקידו של הציבור בשימור ובטיפוח היצירות והביטויים בנחלת הכלל, וכן בקיומו של אינטרס ציבורי בהגנה מפני ניסיונות עתידיים של בעלי עניין לצמצמה. לעיתים קרובות בוחרים חוקרי המשפט ושופטים בארץ ובעולם לבכר את האינטרס ואת זכות היוצר ביצירתו על פני אינטרס הציבור. יום נחלת הכלל, כך אני טוען, עשוי לשמש כבסיס ראוי לחשיפה והיכרות הציבור הרחב עם נחלת הכלל, ועם זכותו ביצירות ובביטויים הקיימים בה. יום נחלת הכלל הוא יום חגו של הכלל – החברה – ועל כן הוא גם ראוי לציון והכרה חברתית רחבה.

פרק א: זכויות יוצרים: הצדקות ומטרות בראי ההיסטוריה

זכויות יוצרים, כאחד מענפי הקניין הרוחני, נועדו להגן על פרי רוחו של האדם – נכסיו האינטלקטואליים הרוחניים.[2] בשונה מהנכסים המוחשיים המוגנים בדיני המיטלטלין או המקרקעין, זכות יוצרים היא הכרה בזכותו המשפטית-קניינית של אדם ביחס לנכס לא מוחשי פרי רוחו, והיא מחייבת בצדה הגדרה משפטית באשר לזהותו ולמהותו של הנכס הרוחני מושא הזכות.[3] הנכס הרוחני הזוכה להגנה משפטית הוא תוצר של הבניה חברתית ושיח תרבותי, ולפיכך האתגר הטמון בהגדרת הנכס הרוחני מחייב, בין השאר, את הצורך לאזנו מול אינטרסים וערכים דמוקרטיים נוגדים, דוגמת מעמדו של הציבור ונגישותו ליצירה, חופש המידע וחופש הביטוי.[4]

סעיף 4(א) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 קובע כי זכות יוצרים תינתן בכפוף לתנאי החוק ליצירה "מקורית שהיא יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית, המקובעת בצורה כלשהי." כך, מעצם הגדרת הנכסים המוגנים בחוק זכות יוצרים, אנו למדים כי הזכות הניתנת ליוצר ביצירתו, ניתנת לו ביחס ליצירות המהוות נכסים תרבותיים, וכך גם עולה מדברי ההסבר להצעת החוק, המפרטים את האיזון הרצוי מול אינטרס הציבור ביצירות אלו.[5]

אכן, הצדקות רבות קיימות להכרה המהותית והמשפטית בזכויות יוצרים. ביניהן ניתן למנות הצדקות תועלתיות הרואות בהענקת זכות יוצרים חומרית ליוצר ככזאת שתקדם את הטוב הכללי בחברה; הצדקות הנובעות מתאוריות העבודה המכירות בזכות הטבעית של היוצר ביצירתו בשל עמל כפיו שהושקע ביצירתה; והצדקות מתאוריות האישיות המכירות בקשר האישי שבין היוצר ובין היצירה שבה משתקפת אישיותו.[6] נושאים מרתקים אלו חורגים מגדרי רשימה זו, אך בצד זאת חשוב לציין כי במידה כזו או אחרת – בכל אחת מהגישות הפילוסופיות, וגם (וביתר-שאת) בגישות עכשוויות – הדיון בנקודת האיזון הראויה שבין הציבור ובין היוצר מהווה חלק מרכזי בשיח התאורטי בדיני זכויות היוצרים.[7] אחת הדרכים ההיסטוריות הקיימות במערכות דיני זכויות יוצרים מודרניות, שמטרתן לאזן בין היוצר ובין הציבור, היא השימוש במושג נחלת הכלל.

על מנת להבין את המושג נחלת הכלל בתוך עולם זכויות היוצרים בהקשר הראוי לו, עלינו לחזור מעל ל-300 שנה אחורה, להתרחשויות פוליטיות ומשפטיות שהתרחשו באנגליה בסוף המאה ה-17 ובתחילת המאה ה-18. בשנת 1709 נחקק בבריטניה חוק המלכה אן, אשר נחשב לחוק זכות יוצרים המודרני הראשון.[8] החוק הביא לקיצה של מערכת פריבילגיות (privileges) צנזוריאלית בת למעלה מ-200 שנה שרווחה באנגליה למן המצאת הדפוס.[9] מערכת פריבילגיות זו הוקמה על ידי המונרך התורן באנגליה על מנת להתמודד עם המצאת הדפוס ו"כאב הראש" הנלווה לה בדמות החשש מפני הפצה המונית של דעות וביקורות כלפי השלטון.[10]

גילדת מוכרי הספרים בלונדון (The Stationers' Company) נהנתה ממונופול שניתן לה על ידי הממלכה לפרסום ולהפצה של יצירות ספרותיות. זכות היוצרים ביצירות המחברים הייתה של המוציאים לאור החברים בגילדה, וברצותם בלבד הודפסו והופצו יצירות ספרותיות.[11] המשמעות הייתה שבפועל הגישה הציבורית לידע הייתה מוגבלת. לשם הקיצור ההיסטורי, לאחר מאבק ארוך ועיקש בין המחברים והיוצרים ובין המוציאים לאור, מאבק שכלל גם ניסיונות חקיקה שונים, ועל רקע הביקורת הגלויה והאקטיבית שהשמיע הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק בדבר טבעיות הזכות של המחברים ביצירתם על בסיס תאוריית העמל,[12] הגיעה לקיצה, כאמור, מערכת הפריבילגיות הצנזוריאלית, עם חקיקתו המהפכנית של חוק המלכה אן בשנת 1709.

חוק המלכה אן היה מהפכני בשלושה מובנים עיקריים. ראשית, חוק זה קבע לראשונה כי הזכות להדפיס יצירה נתונה באופן בלעדי ליוצר ולא למוציא לאור. בכך בוססה הלכה למעשה זכותו החומרית של היוצר ביצירתו. שנית, החוק ביסס את ההצדקה התועלתנית לקיומה של מערכת דיני זכויות היוצרים, בכך שהחוק קבע כי מטרתו היא עידוד הלמידה והגישה ליצירות.[13] שלישית, המונופול שניתן ליוצר או המחבר ביצירתו בדמות זכות יוצרים, הוא זכות מוגבלת בזמן. בחוק המלכה אן הוגבלה הזכות ל-14 שנים ולאפשרות הארכה של 14 שנים נוספות. בכך החוק יצר וביטא לראשונה את המושג נחלת הכלל – להלכה ולמעשה, דרך ההבחנה והאיזון בין הציבור ובין היוצר.[14] שלושת השינויים האמורים מבטאים גישה תועלתית המבקשת שלא לבכר את אינטרס היוצר או את אינטרס המוציא לאור, אלא לראשונה – את אינטרס הציבור.

פרק ב: מקומה של נחלת הכלל בדיני זכויות היוצרים

נחלת הכלל היא המשטר הקנייני החל על יצירות אשר הגנת זכויות היוצרים עליהן פגה. הגדירה זאת בתמציתיות נהירה ניבה אלקין-קורן:

"נחלת הכלל אינה אלא common. 'הבעלות המשותפת' משמעה שהנכס הבלתי-מוחשי שמדובר בו… אינו כפוף לזכויות בלעדיות של איש, וכל אחד ואחד מן הציבור חופשי לעשות בו שימוש מבלי שלאיש יש זכות להפריע לו בשימוש זה. כאשר מידע מצוי בנחלת הכלל, הכוונה היא שהכל חופשיים לעשות בו שימוש. זכות הציבור ביחס למידע במשטר זה היא זכות במובן ההופלדיאני של חירות. זכויות הקניין הפרטי במידע, אם הן קיימות, מהוות מגבלה על חירות זו."[15]

בכך, דיני זכויות היוצרים מבקשים לאזן בין המונופול שניתן ליוצר על נכסי תרבות ומידע, ובין אינטרס הציבור ליהנות מגישה למשאבים אלו. הקהל – הציבור – הוא בעל תפקיד חשוב לא רק בתהליך היצירה ובמשמעות הניתנת לה בזמן הווה, אלא גם למשמעותה העתידית של היצירה. יציאת היצירה לנחלת הכלל מאפשרת לציבור לנצל את המשאב הרוחני באמצעות שימוש חופשי לרבות פיתוחו הרעיוני, וכן היא מאפשרת לציבור להעניק ליצירה משמעות תרבותית חדשה או נוספת.[16] כך, למשל, רבים מסרטיו של וולט דיסני הופקו בהתבסס על יצירות שהיו מצויות בנחלת הכלל.[17] ביניהם ניתן למנות את אחד מהסרטים הרווחיים ביותר של אולפני וולט דיסני – "לשבור את הקרח" – שיצא לאקרנים בשנת 2013, המבוסס במידה מסוימת על מעשייה בשם "מלכת השלג" מאת האנס כריסטיאן אנדרסן, שפורסמה בשנת 1844.[18] דוגמה זו ממחישה בצורה יפה כיצד יציאת היצירה לנחלת הכלל איפשרה להעניק לה משמעויות מודרניות, ובפרט כאלו המתכתבות עם תפיסות מגדריות עכשוויות.[19]

לצד זאת, ניתן למנות הצדקות נוספות לקיומה של נחלת הכלל, וביניהן את היותה "מנוע ליצירה". התפיסה לפיה אמנות ויצירה אינן יכולות להתבצע בחלל ריק, אלא בנגישות לחומרי גלם וביטויים קיימים, התכתבות איתם, שימוש באלמנטים הקיימים ופיתוח שלהם תוך הכרה בכך שהתפתחות אמנותית, כמו גם מדעית – מבוססת על מידע חדש שמתווסף למידע קיים.[20] קיומה של נחלת הכלל והעשרת החומרים המתמשכת בה מדי שנה, תורמת תרומה בלתי מבוטלת ובעלת קשר בל-ינתק לפיתוחה המתמיד של החברה, תרבותה ועושרה הרוחני.

מבחינה נורמטיבית היוותה נחלת הכלל חלק בלתי נפרד מתהליך צמיחה והאחדה של דיני זכויות היוצרים הבין-לאומיים, כפי שמשתקף באמנת ברן משנת 1886.[21] מכונני האמנה ביקשו לקבוע רף הגנה מינימלי לזכותו של היוצר ביצירתו. למרבית היצירות המוגנות, האמנה מחייבת את המדינות החתומות לקבוע הגנה בחוק שלא תפחת מחיי היוצר ועוד 50 שנים לאחר מותו. האמנה אינה קובעת רף הגנה מקסימלי, ולפיכך מדינה רשאית להעניק ליוצר גם משך הגנה גבוה יותר. כך נוהג הדין הישראלי שמעניק הגנת זכות יוצרים של 70 שנים לאחר מות היוצר.[22] בקנדה לעומת זאת, ההגנה היא ל-50 שנים לאחר מות היוצר.[23]

באופן מעניין, היה זה ג'ון לוק אשר בחזונו הקדים את זמנו והציע להגביל את זכותו של היוצר ביצירתו לאחר מותו, ולאזן את המונופול שניתן לו מול אינטרס הציבור. לוק הציג שתי אלטרנטיבות: 50 שנים לאחר הפרסום הראשון, או 50–70 שנים לאחר מות היוצר.[24] הצעה זו, כאמור, נהפכה להגנה המינימלית הנדרשת ממדינות החברות באמנת ברן. אולם, לא תמיד הכל מגיע לכדי האיזון הרצוי בין אינטרס הציבור ואינטרס היוצר, כפי שמלמד הניסיון האמריקני בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20.

פרק ג: נחלת הכלל: הניסיון האמריקני

בשנת 1998 העביר הקונגרס האמריקני תיקון לחוק זכות יוצרים שביקש להאריך את משך ההגנה ביצירות מוגנות.[25] עד התיקון, זכות יוצרים הוענקה לתקופה של 50 שנים לאחר מות היוצר, ויצירות מוזמנות או שנוצרו על ידי עובד (a work made for hire) להגנה של עד 75 שנים ממועד פרסומן או 95 שנים ממועד יצירתן (הנמוך מביניהם). התיקון האריך את משך ההגנה עד ל-70 שנה לאחר מות היוצר, ויצירות מוזמנות או שנוצרו על ידי עובד להגנה של עד 120 (!) שנים ממועד יצירתן או 95 שנים ממועד פרסומן (הנמוך מביניהם). יצירות שפורסמו לפני ה-1.1.1978 הוארכו בהגנה נוספת של 20 שנים, כלומר עד 95 שנים בסך הכל.[26]

הארכת משך ההגנה עוררה ביקורת ציבורית נוקבת ודיון ער בקרב אנשי ציבור, אקדמאים ואנשי תעשיית הבידור. לא בכדי הארכת משך הגנה לממדים כה קיצוניים הולידה בקרב חלק ממתנגדי החוק את השם הציני – "החוק להגנה על מיקי מאוס" (Mickey Mouse Protection Act), ולוּ מפני שלמרבה האירוניה, חברת וולט דיסני, בעלת זכויות היוצרים במיקי מאוס שעמדו לפקוע בשנת 2003, הפעילה לובי בקונגרס שדחף להארכת משך ההגנה על נכסיה הרוחניים.[27]

הנושא הגיע עד לפתחו של בית המשפט העליון של ארצות-הברית, שהכריע ברוב של שבעה מול שניים כי התיקון לחוק זכות יוצרים אינו סותר את הסעיף בחוקה האמריקנית המסמיך את הקונגרס לחוקק חוק שמטרתו, כפי שעולה מלשונו, הוא אינטרס הציבור: "To promote the Progress of Science and useful Arts, by securing for limited Times to Authors and Inventors the exclusive Right to their respective Writings and Discoveries".[28] בעקבות פסיקה מצערת זו, ואם לא יחולו שינויים נוספים בחקיקה האמריקנית, מיקי מאוס ייצא לנחלת הכלל רק בשנת 2023. כך גם דונלד דאק, שכבר הפך ממזמן לנכס וסמל תרבותי חוצה גבולות.[29] עד אז, שימוש בנכסים רוחניים אלו, שכבר עשרות שנים טבועים כסמלים בתפיסה התרבותית המערבית, ימשיכו להיות כפופים לקורלציות קנייניות הופלדיאניות מסוג זכות-חובה, המונעות מהציבור לפתח בצורה חופשית נכסים תרבותיים אלו.[30]

מקרה זה ומקרים נוספים אחרים, אמורים לשמש לנו תמרור אזהרה נורמטיבי על מקומה וחשיבותה של נחלת הכלל בתוך עולם זכויות היוצרים. היצירה המוגנת בזכויות יוצרים אינה נוצרת בחלל ריק, אלא שהיא תוצר של התכתבות היוצר עם סמלים וביטויים המצויים בנחלת הכלל. זכות היוצרים אפוא מגינה על ביטויים ונכסי תרבות רוחניים המבוססים על חומרי גלם שהיוצר לקח מנחלת הכלל, להם הוסיף את גווני עולמו הפנימי, כישרונו וחוויותיו. אולם ניכוס הביטוי היצירתי אינו בלתי מוגבל. בהינתן כי "הניסיון מלמד שבעלי הזכויות פועלים להרחבת זכויותיהם תוך כרסום בנחלת הכלל",[31] היעדר או צמצום הגישה לנכסים תרבותיים אלו וניסיון מתמיד להותירם בידיים פרטיות, יובילו לפגיעה באיזון העדין שבין היוצר והציבור, ויפגעו בהתקדמות החברתית שדיני זכויות יוצרים מנסים, בין שאר ההצדקות לקיומם, לקדם.

סיכום

יום נחלת הכלל הוא יום חג במלוא מובן המילה. יותר מאשר שיום זה מציין את הצטרפותן של יצירות רבות אל נחלת הכלל ובעצם כך נחגגת תרומתן והעשרתן למאגר חומרי הגלם והביטויים הזמינים לשימוש חופשי, יום זה הוא בעל משמעות אקספרסיבית-חברתית. זהו לא רק יום חגה של נחלת הכלל, אלא יום חגו של הכלל – הציבור כולו – הבעלים המשותפים בנחלת הכלל. נחלת הכלל אינה יכולה להילקח על ידי הציבור כמובנת מאליה, כשם שלא נלקחה ככזאת גם לפני למעלה משלוש מאות שנים עת הגישה לידע ונכסי תרבות הייתה מוגבלת עד לא קיימת. אכן, העלאת המודעות לדיני זכויות היוצרים וחיזוק ההבנה הציבורית בדבר המותר והאסור ביצירות מוגנות הן מטרות נעלות, אך ראוי להן שיקודמו גם מתוך הזמנה ערה וגלויה של הציבור לדיון על מקומו בעיצובה של נחלת הכלל, שימורה וטיפוח חומרי הגלם המשותפים שבה. זאת, אף ביתר-שאת בעידן הדיגיטלי.[32]

אך יותר מכך. יום נחלת הכלל הוא הזדמנות לחשוף את החברה למושג נחלת הכלל ולבעלות המשותפת שיש לכל אחד מבני הקהילה במאגר חומרי הגלם והביטויים המשותף – בעלות המקנה לכל אחד מבני החברה זכות שימוש ביצירה לשם פיתוחם של ביטויים וסמלים חדשים, התורמים לקידומה של היצירה העכשווית, תוך הענקת משמעות חדשה ומודרנית ליצירות קודמות. חשיפתו של הציבור לנחלת הכלל היא קריטית לאפשרותו של הציבור להפנים את מקומו בבעלות המשותפת ובהגנה המתמדת הנדרשת נגד ניסיונות חוזרים של בעלי עניין לצמצמה.[33] אם בני החברה לא יכירו בעצם חשיבותה ההיסטורית או אף בעצם קיומה של נחלת הכלל ובעושר ההזדמנויות שהיא מציעה, ולא יפעלו לשימורה וביצורה – הרי שנחטא לתכלית קיומה, ותהא זו, לכל היותר, אך נחלתם של המעטים.[34]


אזכור הרשימה: שגיא לפיד "על יום החג של (נחלת) הכלל" אתר משפט ועסקים 1.1.2019 www.idclawreview.org/2019/01/01/Lapid.


* בוגר תואר ראשון במשפטים (LL.B.), ותואר ראשון בממשל (B.A.); תלמיד לתואר מוסמך במשפטים (LL.M.) במסלול המחקרי, המרכז הבינתחומי הרצליה. תודתי והערכתי הרבה לפרופ' ליאור זמר על הערות מאירות עיניים לגרסה מוקדמת יותר של רשימה זו. כן תודתי מסורה לעו"ד שחר פרידמן, עורך כתב-העת משפט ועסקים, על הערות מקצועיות ועבודת עריכה מעולה ששיפרה את אופן הצגת המסרים ברשימה זו.

[1] כך לפחות באופן רשמי. ראו באתר המרכז ללימודי נחלת הכלל באוניברסיטת Duke: https://law.duke.edu/cspd/publicdomainday.

[2] ע"א 23/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מב(3) 749, 756 (1988): "זכות היוצרים היא בעיקרה זכות למנוע מאדם אחר לקחת את פרי עמלו של היוצר."

[3] ניבה אלקין-קורן "על כלל ועל 'נחלת הכלל': מקניין רוחני לעשיית עושר ולא במשפט" עיוני משפט כה 9, 14–15 (2001).

[4] טוני גרינמן זכויות יוצרים 44–46 (מהדורה שניה, 2008). לדיון בשימושים המותרים במסגרת האיזונים, ראו שם בפרק 6, החל מעמ' 327; ליאור זמר "החופש ליצור" קניין רוחני: עיונים בינתחומיים 99, 112 (מרים מרקוביץ-ביטון וליאור זמר עורכים, 2015).

[5] דברי הסבר להצעת חוק זכות יוצרים, התשס"ה-2005, ה"ח הממשלה 1116: "דיני זכות יוצרים נועדו לקבוע הסדר שמטרתו הגנה על יצירות, תוך איזון בין אינטרסים שונים, לטובת הציבור. האיזון נדרש בעיקר בין הצורך ביצירת תמריץ הולם ליצירה, בדרך של הענקת זכויות כלכליות ביצירות, לבין הצורך לאפשר לציבור להשתמש ביצירות לשם קידום התרבות והידע, כל זאת תוך שמירה על חופש הביטוי וחופש היצירה, והבטחת תחרות חופשית והוגנת."

[6] לדיון נרחב וביקורתי בשלוש הצדקות אלו, ראו גיא פסח "הבסיס העיוני להכרה בזכות יוצרים" משפטים לא 359 (2001).

[7] ראו, למשל, לאחרונה דיון ביקורתי באיזון הקיים בדיני זכויות יוצרים: Abraham Drassinower, What's Wrong with Copying? (2015); ראו בהרחבה זמר, לעיל ה"ש 4, בעמ' 107–114.

[8] Statute of Anne, 1709, 8 Ann, c. 19 (Eng.) (להלן: חוק המלכה אן).

[9] ראו Harry Ransom, The First Copyright Statute: An Essay on an Act for the Encouragement of Learning, 1710 17–32 (1956).

[10] Peter Drahos, A Philosophy of Intellectual Property 30 (ANU eText Ed. 2016) (1996).

[11] לסקירות היסטוריות, ראו, למשל, Roman Deazly, On the Origin of the Right to Copy: Charting the Movement of Copyright Law in Eighteenth Century Britain (1695–1775) 1–29 (2004); Cyprian Blagden, The Stationers' Company: A History, 1404–1959 (1977); תהליך דומה התרחש גם בצרפת. ראו, למשל, Elizabeth Armstrong, Before Copyright: The French Book-Privilege System 1498–1526 (1990); לדיון מרתק בהתפתחות מושג זכות היוצרים במשפט העברי מהמצאת הדפוס ובהשפעות המשפט החילוני על התפתחות ההלכה היהודית, ראו Neil Weinstock Netanel, From Maimonides to Microsoft: The Jewish Law of Copyright since the Birth of Print (2016).

[12] Mark Rose, Nine-Tenth of the Law: The English Copyright Debates and the Rhetoric of the Public Domain, 66 Law & Contemp. Prob. 75, 78 (2003).

[13] מטרת החוק כפי שהיא מוגדרת בראשיתו, היא: "An act for the encouragement of learning, by vesting the copies of printed books in the authors or purchasers of such copies, during the times therein mentioned." (ההדגשה הוספה); נוסח הסעיף בחוקה האמריקנית המקנה לקונגרס סמכות לחוקק חוק זכות יוצרים דומה מאוד, ראו U.S. Const. art. I, § 8, cl. 8: "[T]o promote the Progress of Science and useful Arts, by securing for limited times to authors and inventors the exclusive right to their respecting writing and discoveries" (ההדגשה הוספה); בישראל אומצה גישה הצדקתית דומה לזכויות יוצרים, החל משנות התשעים של המאה העשרים. ראו ע"א 513/89 Interlego A/S נ' Exin-Lines Bros. S.A, פ"ד מח(4) 133 (1994). בעניין זה הושפעה הפסיקה הישראלית באופן גלוי מהפסיקה האמריקנית בעניין Feist Publications, Inc. v. Rural Telephone Service Company, 499 U.S. 340 (1991); ראו עוד ע"א 7996/11 סייפקום בע"מ נ' רביב, פס' 12 לפסק דינו של השופט דנציגר (פורסם בנבו, 18.11.2013).

[14] Peter Baldwin, The Copyright Wars: Three Centuries of Trans-Atlantic Battle 65 (2014): "by limiting the duration of exploitation rights, the Statue of Anne in effect first created the public domain".

[15] אלקין-קורן, לעיל ה"ש 3, בעמ' 21.

[16] ראו על חשיבות הקהל לעצם קיומה של היצירה, ולהתחדשות המתמדת של משמעותה: Lior Zemer, Dialogical Transactions, 95 Or. L. Rev. 141, 163 (2016): "Once the work is released to the public, the social transaction thrives through continued communication and exchange with the audience about the meaning of the work and its cultural future."; על חשיבות נחלת הכלל ליוצרים, ראו: Jessica Litman, The Public Domain, 39 Emory L.J. 965 (1990).

[17] ראו, למשל, רשימה של כחמישים מסרטיו של וולט דיסני המבוססים על יצירות שמקורן בנחלת הכלל Derek Khana, 50 Disney Movies Based on the Public Domain, Forbes (Feb. 3, 2014) www.forbes.com/sites/derekkhanna/2014/02/03/50-disney-movies-based-on-the-public-domain/#68bb6db3329c.

[18] Charles Solomon, The Art of Frozen 9–12 (2015): "We looked at the story and chose some elements, then put it away and started developing a story we wanted to tell".

[19] ראו, למשל Sarah Wilde, Repackaging the Disney Princess: A Post-Feminist Reading of Modern Day Fairy Tales, 2(1) J. Prom. Comm. 132 (2014): "Disney has attempted to repackage the princesses to meet the social conventions of women in the Twenty First Century… [n]o longer an object of servitude or a 'heroine of life who has no story'… they have their own agenda, dreams or quests that differ from the traditional princess, finding a man and winning him over with their beauty".

[20] אלקין-קורן, לעיל ה"ש 3, בעמ' 25–30. ראו הצדקות נוספות בהרחבה, שם; Miriam Bitton, Modernizing Copyright Law, 20 Tex. L. Rev. 65 (2005).

[21] Berne Convention for the Protection of Literary and Artistic Works, Sept. 9, 1886, revised at Paris July 24, 1971, 828 U.N.T.S. 22; האמנה נקלטה לדין הישראלי בצו זכות יוצרים (אמנת ברן), התשי"ג-1953.

[22] ראו פרק ו' לחוק זכות יוצרים.

[23] Copyright Act, R.S.C., 1985, c. C-42, s. 6 (Can.).

[24] ראו: Lior Zemer, The Idea of Authorship in Copyright 157 (2007).

[25]Sonny Bono Copyright Term Extension Act, Pub. L. No. 195–298, 112 Stat. 2827 (U.S.). לדיון היסטורי בתיקון ראו Tyler Ochoa, Patent and Copyright Term Extension and the Constitution: An Historical Perspective, 49 J. Copyright Soc'y 19, 40–42 (2001).

[26] ראו בהרחבה את ההתפתחות ההיסטורית בהיקף משך הזכות Robert Brauneis, A Brief Illustrated Chronicle of Retroactive Copyright Term Extension, 62 J. Copyright Soc'y U.S.A. 479 (2015).

[27] Lawrence Lessig, Copyright's First Amendment, 48 UCLA L. Rev. 1057, 1065 (2001).

[28]U.S. Const. art. I, § 8, cl. 8; Eldred v. Ashcroft, 537 U.S. 186 (2003).

[29] השוו לרע"א 2687/92 גבע נ' חברת וולט דיסני בע"מ, פ"ד מח(1) 251 (1993); קים טרייגר-בר-עם "הזכות המוסרית, הגנת הסבירות והאיזונים החיוניים" עלי משפט ח 237, 264–266 (2010). טרייגר-בר-עם מכנה סמלים – שנקלטו בצורה כה עמוקה לתרבות עד כדי שנהפכו לחלק מהותי ובלתי נפרד ממנה, דוגמת דמותו של דונלד דאק – בשם "אייקונים תרבותיים". לגישתה, הביטוי של אייקון תרבותי כשלעצמו מהווה מרחב ציבורי, ולפיכך פסק הדין בעניין גבע, שנסב סביב דמותו של דונלד דאק, לא העניק הגנה ראויה לשימוש בדמותו, המהווה חלק אינטגרלי מהשפה התרבותית.

[30] Wesley Newcomb Hofeld, Fundamental Legal Conceptions as Applied in Judicial Reasoning: and other Legal Essays (1919).

[31] ניבה אלקין-קורן "הסדרה עצמית של זכויות יוצרים בעידן המידע" עלי משפט ב 319, 341 (2002).

[32] יצירות המצויות בנחלת הכלל הן הבסיס להתקיימותם של מיזמים עצמאיים המנגישים נכסי תרבות לציבור בצורה חופשית. בקרב אלו ניתן למנות את פרוייקט "בן יהודה" (www.benyehuda.org); פרוייקט "זמרשת" (www.zemereshet.co.il); פרוייקט גוטנברג (www.gutenberg.org); וכן מיזמים המבוססים על פורמט Wiki, דוגמת אתרי ויקיפדיה וויקימדיה, המבקשים להנגיש ידע לציבור (ראו, למשל, את אתר עמותת ויקימדיה ישראל http://www.wikimedia.org.il).

[33] עומר כביר "חדש ברשת: 28 אלף תמונות מארץ ישראל שלפני קום המדינה, זמינות בחינם" כלכליסט 13.11.2018 www.calcalist.co.il/internet/articles/0,7340,L-3749654,00.html. עמותת ויקימדיה ישראל "חילצה" במבצע חשאי 28,000 תמונות המצויות בנחלת הכלל שהוחזקו בארכיונים כדוגמת ארכיון קק"ל, ארכיון הפלמ"ח והארכיון הציוני, שהגישה אליהם הייתה מוגבלת ולחלקם אף הותנתה בתשלום. תמונות אלו הונגשו לשימוש ציבורי חופשי. ההחלטה להוציא אל הפועל את "מבצע החילוץ" התקבלה לאחר שהעמותה נתקלה בסירוב מתמשך מצד הארכיונים לשיתוף פעולה בהנגשת החומרים לציבור. לדברי מנכ"לית העמותה: "זהו רכוש של הציבור וחובה לאפשר לציבור להגיע אליו". על החשיבות בעידן הדיגיטלי ציינה כי "בעולם של למידת מכונה נוכל להשתמש בתמונות שונות כדי לעשות הצלבות ולאפשר שימושים מגוונים שלא התאפשרו מעולם… זה מגשים את החזון של האינטרנט כמקום של חיבורים ואת הצורך האנושי שכל הידע האנושי יהיה נגיש לאדם." (ההדגשה הוספה).

[34] Boyle עמד על כך בספרו המופתיJames Boyle, The Public Domain: Enclosing the Commons of the Mind (2008). הספר יצא במהדורה דיגיטלית ברישיון Creative Commons, והונגש לשימוש דיגיטלי חופשי בכתובת www.thepublicdomain.org/download.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה לפיד שגיא, מהדורה מקוונת, רשימות, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s