Shakespeare and the Jewish Question: Belonging, Alienation and Injustice in The Merchant of Venice | Lorenzo Zucca (Vol. 25)

On the 29th of March 1516, Venice issued a decree which allowed Jews to settle in the Ghetto. It was the first decree of its kind in Europe. Ghettos arose in European countries that did not expel Jews. In England, Jews had been banned since 1290. In France, they were expelled in two waves: in 1306 and in 1394. In Spain, they were expelled in 1492. Venice made them permanent residents, although not full citizens.

In such a world, where belonging is the ability to form meaningful human bonds, it was hard to belong. That is what I take to be the Jewish question in The Merchant of Venice, which is also true of the human condition afflicting all economic migrants: they are treated as necessary to the economy, but they do not enjoy all the privileges of the citizens, and their status can be modified unilaterally. The Merchant of Venice suggests however that there is something that unites migrants and citizens: it is the godhead of money. In trade-based economies, human relationships are mediated by money, and money transforms all relationships into interested bonds; the tale of King Midas becomes reality: men desire money above all, and that means that every human relation becomes infected by monetary calculations. Jews and Venetians have a bond since Jews can lend money and fund the trade of the city. Trading interests define the identity of the city and of all its citizens, and non-monetary relations are transformed into monetary ones. This paper aims to show that in a world dominated by economic bonds it is impossible to form strong human connections. As a result, it is hard for everyone, not only for Shylock, to fully and genuinely belong to any place. The Jewish question is a particular name for a universal problem that affects us all: the impossibility of fully belonging to any society that prioritizes interested bonds over genuine bonds of love and friendship.

Venice allowed Jews to settle in the city in order to satisfy the growing demand for money. But this was not a story of lost love. The city split between religious traditionalists, who were opposed to living side by side with Jews, and business men who needed a cash injection to subsidize their trading ventures. Monetary reasons of prevailed over traditional reasons, and Jews started move into the Ghetto. The Merchant of Venice is an allegory of that half-hearted openness. The city is open to fresh money, but closed to new religious and cultural practices. One needs not look far for a modern comparison. London is open to Russian oligarchs, petrodollars, and Chinese billionaires, but England is more and more reluctant to acknowledge the rights of migrants. It also is an allegory of injustice: injustice lies in the fact that the state is prepared to use people as a means to an end, as instruments to a goal. Jews were instruments to further Venetian trade. The modernity of Shakespeare, and that of The Merchant of Venice, can never be downplayed: the fundamental questions remain the same even though the circumstances change. The Jewish Question is central to the understanding of Europe because it is the mirror of what Europe is, the values and the ideals Europe stands for. Shylock, the Jew of Venice, is the mirror of Christian Europeans, and in the text is the mirror image of Antonio. His hatred, his cruelty, his lack of mercy are not exclusive properties: they are in fact the mirror of a Christian society. The Merchant of Venice is a play about the uncertainty of belonging, and the injustice that comes from alienation.

To read the full article [PDF]

Prof. Lorenzo Zucca is a Professor of Law and Philosophy, King’s College London.

Lorenzo Zucca, Shakespeare and the Jewish Question: Belonging, Alienation and Injustice in The Merchant of Venice, 25 L. & Bus. – IDC L. Rev. (forthcoming 2021).

אזכור המאמר: לורנזו זוקה "שייקספיר והשאלה היהודית: השתייכות, ניכור ואי־צדק במחזה 'הסוחר מוונציה'" משפט ועסקים כה (צפוי להתפרסם ב־2021).


שייקספיר והשאלה היהודית: השתייכות, ניכור ואי־צדק במחזה "הסוחר מוונציה" | לורנזו זוקה

ב־29 במרץ 1516 הוציאה ונציה צו המאפשר ליהודים להתיישב בגטו. היה זה הצו הראשון מסוגו באירופה. גטאות קמו במדינות שונות ברחבי היבשת שבחרו לא לגרש יהודים מתחומיהן. באנגליה נאסר על יהודים לשהות בתחומי הממלכה משנת 1290; בצרפת הם גורשו בשני שלבים – בשנת 1306 ובשנת 1394; ומספרד הם גורשו בשנת 1492. ונציה, לעומת זאת, הפכה את היהודים לתושבי קבע, אם כי לא לאזרחים מלאים.

בעולם כזה, שבו השתייכות למדינה היא היכולת ליצור קשרים אנושיים משמעותיים, היה קשה להשתייך. זו השאלה היהודית במחזה "הסוחר מוונציה", כפי שאני מבין זאת. שאלה זו רלוונטית גם למצבם האנושי של כלל מהגרי הכלכלה – הם נתפסים כחיוניים לכלכלת המדינה, אך אינם נהנים מזכויות אזרחיות מלאות, והמדינה יכולה לשנות את מעמדם באופן חד־צדדי. המחזה "הסוחר מוונציה" מצביע עם זאת על מאפיין שמאחד אזרחים ומהגרים – אֵלת הכסף. בכלכלות שמבוססות על סחר, מערכות היחסים האנושיות מתוּוכות על ידי כסף; הכסף הופך את כל המעורבים לבעלי עניין. סיפורו של המלך מידס נהפך למציאות: אנשים רוצים כסף יותר מכל, ומשמעות הדבר היא שכל קשר אנושי מזדהם בחישובים כספיים. בין היהודים לוונציאנים יש קשר הדוק שכן היהודים יכולים להלוות כסף וכך לקדם את חיי המסחר בעיר. האינטרסים המסחריים האלה מגדירים את זהותה של העיר ואת זהותם של כל אזרחיה, עד כדי כך שכל מערכת יחסים נהפכת בסופו של דבר למערכת יחסים כספית. מטרתו של המאמר היא להראות שבעולם שנשלט על ידי קשרים כלכליים אי־אפשר ליצור קשרים אנושיים חזקים ואמיתיים. כתוצאה מכך קשה לכולם – ולא רק לשיילוק – להשתייך באופן מלא ואמיתי למקום כלשהו. השאלה היהודית נוגעת אם כן בבעיה אוניוורסלית שמשפיעה על כולנו – חוסר האפשרות להשתייך באופן מלא לחברה שבסולם העדיפויות שלה קשרים בין בעלי עניין ניצבים מעל קשרים אמיתיים של אהבה וידידות.

ונציה אפשרה ליהודים להתיישב בעיר על מנת לספק את הדרישה הגוברת לכסף. אבל לא היה זה סיפור אהבה. העיר התפצלה בין מסורתים דתיים, שהתנגדו לחיות זה לצד זה עם יהודים, לבין אנשי עסקים, שנזקקו להזרמת מזומנים כדי לקדם את עסקי הסחר שלהם. הסיבות הכספיות גברו על הסיבות המסורתיות, ויהודים החלו לעבור אל תוך הגטו. "הסוחר מוונציה" הוא אלגוריה של אותה פּתיחוּת מדומה. העיר פתוחה לכסף חדש, אך סגורה למנהגים דתיים ותרבותיים חדשים. לא חסרות דוגמאות עכשוויות לכך: לונדון פתוחה לאוליגרכים רוסים, לפטרודולרים ולמיליארדרים סינים, אך אנגליה נרתעת יותר ויותר מלהכיר בזכויותיהם של המהגרים. זו גם אלגוריה של אי־צדק: אי־צדק טמון בכך שהמדינה מוכנה להשתמש באנשים כאמצעי למטרה, כמכשירים להשגת יעדים. יהודים היו מכשירים לקידום הסחר הוונציאני. אי־אפשר להמעיט במידת המודרניות של שייקספיר ושל "הסוחר מוונציה": השאלות היסודיות נשארות זהות אף שהנסיבות משתנות. השאלה היהודית נותרה מרכזית להבנה של אירופה, מכיוון שהיא משקפת מהי אירופה, מהם הערכים והאידיאלים שאירופה מייצגת. שיילוק, היהודי מוונציה, הוא המראה של האירופים הנוצרים, ובמחזה הוא תמונת המראה של אנטוניו. שנאתו, אכזריותו וחוסר הרחמים שלו אינם תכונות בלעדיות שלו: הם למעשה הראי של חברה נוצרית. "הסוחר מוונציה" הוא מחזה על חוסר הוודאות של ההשתייכות ועל אי־הצדק הנובע מניכור.

אודות אתר משפט ועסקים

משפט ועסקים כתב-העת של בית-הספר רדזינר למשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה
פוסט זה פורסם בקטגוריה כרך כה, לורנזו זוקה, מהדורת הדפוס, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s