מאמר זה מחלק את ההיסטוריה של בית-המשפט העליון לשלוש תקופות. התקופה הראשונה, "תקופת הזרות", היא זו של שלושים שנותיו הראשונות של בית-המשפט. בתקופה זו התאפיינה הפסיקה בריסון שיפוטי, בסגנון הנמקה פורמליסטי ובתפיסה של בית-המשפט את עצמו כמוסד מקצועני, שעיקר תפקידו להכריע בסכסוכים. בתקופה זו הגיע בית-המשפט להישגים גדולים מבחינת השרשתם של ערכי הליברליזם בתרבות הפוליטית של המדינה, שהייתה חלק מתרבות לאומית קולקטיביסטית. התקופה השנייה, "תקופת העימות", היא זו של שלושים שנותיו האחרונות של בית-המשפט. בתקופה זו התחוללו בפסיקה שלושה שינויים גדולים: עלייתו של אקטיביזם גורף; מעבר לסגנון הנמקה המבסס הכרעות משפטיות על טעמים ערכיים; ומעבר של בית-המשפט לתפיסה שעל-פיה הוא מוסד פוליטי, הנוטל חלק, לצד הכנסת, בתהליכים שבהם נקבעים הערכים החלים במדינה ומחולקים המשאבים החומריים במדינה. המפתח להבנתם של שינויים אלה הוא תהליך ירידת ההגמוניה הפוליטית והתרבותית של תנועת העבודה במחצית השנייה של שנות השבעים של המאה העשרים. התקופה השלישית היא זו של העשורים הבאים. תקופה זו מכונה במאמר "תקופת ההכלה". המאמר טוען כי בתקופה זו על בית-המשפט לפעול מתוך הבנה שישראל עברה למצב בתר-הגמוני, אשר מומשג יותר ויותר כמצב של רב-תרבותיות שבו החברה הישראלית מורכבת משלוש קבוצות תרבותיות עיקריות: יהודים חילונים, יהודים דתיים וערבים. המאמר טוען כי מצב חדש זה מחייב איתור מסגרות חשיבה חדשות באשר לדרכי פעולתו של בית-המשפט העליון. המאמר מבקש להציע באופן ראשוני כמה מסגרות כאלה.

להורדת המאמר המלא