מטרתו של מאמר זה היא לערער על החיץ המלאכותי בין השפה הדתית לבין השפה האזרחית בדיני המשפחה. דבר זה מחייב שינוי תפיסה עמוק הן מצד בתי-המשפט האזרחיים והן מצד בתי-הדין הדתיים. מצד אחד, יש לתבוע מן הפסיקה האזרחית להרחיב את היקף הלגיטימציה שלה על-ידי שילוב שפה דתית בשפה האזרחית. על הפסיקה האזרחית לחתור להשענת ערכים ליברליים גם על המסורת הדתית. בכך בתי-המשפט עשויים להקטין את החיכוכים החברתיים שפסיקתם עלולה ליצור, ולצמצם את הדימוי של בית-המשפט כמזדהה עם המגזר הלא-דתי וכמתנשא מעל הציבור הדתי, שהוא כביכול לא-מתקדם ולא-משכיל. שימוש נרחב במקורות היהודיים עשוי להעשיר את הפסיקה האזרחית ולהעמידה כמי שמסוגלת להפיק השראה מאוצר תרבותי שהוא נחלת כל העם.

מן הצד האחר, יש לתקוף פסיקה דתית בעייתית, כגון פסיקה אשר מנציחה את מצבן של מעוכבות-גט או פוסלת גיורים למפרע על יסוד השפה הדתית עצמה, ואין להיכנע לטענה כי בידי בתי-הדין הדתיים יש מונופול על הדין הדתי. יש לתבוע מבתי-הדין הדתיים להפנים עקרונות אזרחיים ולהטמיעם בשפה ההלכתית כחלק מנתוני המציאות שההלכה מתחשבת בהם. יש לשים לב שמה שמוצג כ"בעיות אזרחיות" מייצג לעיתים קרובות מתח פנימי בעולם ההלכה עצמה. לפיכך יש לגייס את מנגנוני התיקון של הדין הדתי עצמו כדי לגשר על פערים בין הדין הדתי לבין המציאות. עם זאת, יש להיזהר מפני הסכנה שבית-הדין הרבני יתקשט בנוצות של המשפט האזרחי רק כדי לשריין את פסיקתו מפני ביקורתו של בית-המשפט הגבוה לצדק, ויש לבדוק יפה מה נאמר מן השפה ולחוץ ומה הופנם באמת ובתמים כחלק מן הפסיקה הדתית.

להורדת המאמר המלא