סוגיית האחריות החלה על העבריין הפסיכופת מצריכה התייחסות של החוק. הדין הישראלי מתייחס לעבריינים פסיכופתים כאל אחראים למעשיהם. הדעה הרווחת היא שמכיוון שהפסיכופת נראה רציונלי ושפוי, ההפרעה אינה רלוונטית לשאלת האחריות בעבֵרות שהוא מבצע. אכן, מדובר בהפרעת אישיות שאינה פוגמת בתפיסת המציאות, אלא בעיקר בהיבטים רגשיים ובין–אישיים. למרות זאת, טענתי היא שתפקודו של הפסיכופת רחוק מלהיות מלא ובריא. מאחורי מסכַת השפיות הנגלית לעין הלא–מקצועית מסתתרים ליקויים חמורים עד–מאוד, שאינם מאפשרים להחיל על הפסיכופת אחריות כמו על אדם רגיל. עולמו הרגשי של הפסיכופת שטוח ורדוד עד כדי כך שחוויותיו הרגשיות מוגבלות ליצרים בלבד. הוא אינו מסוגל לחוש אמפתיה, חרטה, רגשות אשם, חרדה, פחד מענישה, אהבה וכדומה. אין הוא מסוגל לזהות הבעות פחד אצל האחר או לחוש במצוקתו של האחר, ועל–כן הוא אינו מושפע ממצוקה זו. הוא אינו לומד מענישה, וממשיך לסכן את חירותו. הוא אינו מבחין בין מוסר לבין מוסכמה, ואף אינו מבין את הערך המוסף של מוסר. הוא מתקשה לִצפּות רעה ממשמשת ובאה ולהתנהג בהתאם. הפרעות אלה מאושָשות על–ידי ראיות ממחקרים של דימות מוח, המראות תפקוד לקוי באורח חמור של האמיגדלה ושל ה–ventromedial prefrontal cortex. הליקויים חמורים עד כדי כך שאין הדעת סובלת התעלמות מהם. יש להתייחס לנתונים אלה ברצינות הראויה ולהסיק את המסקנות המתבקשות, גם אם הן אינן נוחות לנו ואינן מתיישבות עם האינטואיציות הרגשיות שלנו. המסקנה המתבקשת היא שיש להגביל את האחריות הפלילית של הפסיכופת כתוצאה מההפרעה הנפשית. החוק הישראלי אינו מאפשר הפחתת אחריות, ועל–כן הוא טעון שינוי.

להורדת המאמר המלא