שופטי בית-משפט בדלאוור (Delaware Court of Chancery) עתרו לבית-המשפט העליון האמריקאי בבקשה לבטל החלטה שניתנה בחודש אוקטובר על-ידי בית-המשפט הפדראלי לערעורים (3rd. Cir.), לפיה תוכנית שיזם המחוקק בדלאוור פוגעת בזכות הגישה להליכים בבתי-משפט. לטענת העותרים, מטרת התוכנית היא כי השופטים ישמעו סכסוכים עסקיים בדלתיים סגורות, בכדי לאחד בין היתרונות של הליך בוררות למוניטין של המומחיות העסקית של שופטי בית-המשפט בדלאוור. כל זאת כדי להתמודד עם האיום על האטרקטיביות של בתי-דין לבוררות מחוץ לארה"ב, שמהווים אלטרנטיבה זולה ופחות מסוכנת עבור חברות רב-לאומיות. 

 במאמרו, "Recalculating 'Loss' in Securities Fraud", מותח סקוטלנד דנקן (University of Pittsburgh) ביקורת על הכלל לחישוב גובה הנזק שנגרם בהונאות הקשורות לניירות ערך שאומץ לאחרונה בארצות-הברית, לפיו יוכפל מספר המניות המונפקות בהפרש בין מחירה הממוצע של המניה בתקופה בה התרחשה ההונאה לבין מחירה הממוצע במהלך 90 הימים שלאחר מכן. לשיטתו, אימוץ הכלל הוא מהלך חיובי, שכן טרם אימוצו ההכרעות בדבר גובה הנזק היו מתקבלות בצורה לא אחידה על-ידי השופטים. עם זאת, הכלל הנוכחי חוטא ביישום פרמטרים מתמטיים שונים, כך שהלכה למעשה עדיין קיימות סטיות משמעותיות בענישת הנאשם ביחס לנזק שהוא גרם בפועל. לשיטתו, יש לאמץ כלל דומה לכלל הנזיקי אשר מדמה את ההשפעה השוקית של ההונאה בפועל, פן יוטלו עונשים כבדים או קלים מדי על הנאשמים ביחס לנזק שהם גרמו.

 בית-המשפט העליון האמריקאי הסכים לאחרונה לבחון מחדש החלטה שנתן בשנת 1988, Basic Inc. v. Levinson, שהיוותה את המפתח לזכותם של משקיעים לתבוע כאשר הפסידו כסף עקב הונאה בניירות ערך. התיק הנוכחי, Halliburton Co. v. Erica P. John Fund, Inc., מעלה את הציפייה שבית-המשפט יהפוך, או לכל הפחות יגביל בצורה משמעותית את החזקה לפיה הקבוצה אינה צריכה להראות כי כל אחד מחבריה הסתמך בפועל על המידע השגוי שניתן לו, לאור התיאוריה הבסיסית בה בשוק יעיל מחיר נייר הערך משקף את כל המידע הקיים ("fraud-on-the-market" presumption). החלטה כזו עלול להביא לשינוי מהותי בדיני תובענות ייצוגיות של ניירות ערך. ברשימתו, "After The Fraud on the Market Doctrine: What Should Replace It?", סבור ג'ון קופי (Columbia Law School), כי אין צורך להפוך את ההלכה, אך לרסנה – למקד את ההתדיינות בבקשה לאישור תובענה ייצוגית על האפשרות של עיוות מחירים (price distortion, בהתבסס על האירוע עצמו וראיות אחרות), ולזנוח את כל הנושא של יעילות השוק.

 על-פי דו"ח שפורסם על-ידי חברת NERA, בשנת 2013 מספר התובענות ייצוגיות בנושא ניירות ערך היה הגבוה ביותר מאז 2008, ושווי הסכמי הפשרה שאושרו עומד על כ-55 מיליון דולר להסכם בממוצע, סכום כפול מהממוצע שנה שעברה. לדעת אנשי משפט, התובענות הללו מונעות הונאה ויוצרות הרתעה כלפי נושאי המשרה. מספר התביעות עתיד להיות מואץ או מוקטן בהתאם להחלטת בית-המשפט בעניין Halliburton שהוזכר לעיל.

 לפי תיקון 22 לחוק החברות, שנכנס לתוקפו בינואר 2014, וועדת הביקורת בחברות ציבוריות וחברות אג"ח פרטיות ידרשו להתערב בתהליך המקדמי של הירקמות עסקה עם בעל שליטה. זאת בניגוד למצב שהיה קיים עד היום, בו נדרשה הוועדה לאשר את העסקה רטרואקטיבית. החוק החדש קובע כי על הוועדה יהיה לייצר תהליכים מקדמיים תחרותיים או "הליכים אחרים", על-מנת לוודא שהעסקה המתהווה היא לטובת החברה, ולא כזו המסייעת לבעל השליטה בלבד, לרבות עסקאות שאינן בגדר "עסקאות חריגות" בין בעלי עניין. בכך, מגדיל המחוקק באופן דרמטי את מספר העסקאות ה"מפוקחות".

 מתי על בית המשפט להתערב בשאלה האם החלטת תאגיד היא כזו הממקסמת את טובת בעלי המניות? זו השאלה המרכזית שמציג ברנרד שרפמן (Case Western Reserve University) במאמרו, "Shareholder Wealth Maximization and its Implementation under Corporate Law". הגישה שנקט בית המשפט העליון של מדינת מישיגן בפסק הדין Dodge v. Ford המפורסם הייתה, כי אל לבית-המשפט להתערב בהחלטות עסקיות של החברה שכן בתי-המשפט אינם מומחים בעסקים. עם זאת, בתי-משפט במשך שנים ראו עצמם כמנגנון מתקן כאשר מצאו כי בהחלטות אלה מקבלי ההחלטה היו נגועים בניגוד אינטרסים. מודל זה, טוען שרפמן במאמרו, הוא המודל המסורתי של דיני החברות והוא עדיין תקף. לכן, כל סטייה ממנו צריכה להיבחן בקפדנות לאור השאלה האם היו לבית-המשפט סיבות תקפות ליישום גישה שונה.