באחרונה, הוגשו לבית-המשפט העליון בארצות-הברית שני ערעורים, המתמקדים ברפורמה החקיקתית שהוחלה בשירותי הבריאות בארצות-הברית ובנגזרותיה ביחס לתאגידים. רפורמה זו, הידועה בכינויה ה- Affordable Care Act או “ObamaCare” (להלן: ה-ACA), מחייבת את תכניות ביטוח הבריאות למבוטחים יחידים לכלול בכיסוי הרפואי אמצעים למניעת כניסה להריון. בנוסף, ה-ACA מחייבת תאגידים למטרות רווח אשר להם מעל 50 עובדים, לספק ביטוחי בריאות מותאמים לעובדיהם, המכסים תרופות מן הסוג האמור. על נפקויותיה של הוראה זו יצא קצפם של שני תאגידים אמריקאים בבעלות משפחות נוצריות אדוקות, אשר טוענים כי החוק פוגע בזכותם לחופש הדת. המסגרת המשפטית בה הוצגו טיעוני התאגידים לא נסמכה על הזכות החוקתית לחופש הדת, כי אם על חקיקה ראשית רגילה משנת 1993 הידועה בשם Religious Freedom Restoration Act (להלן: ה-RFRA).

 ברשימה זו נבחן את השאלה האם תאגידים נהנים מהזכות לחופש הדת; נסקור בקצרה את ההליכים העומדים כיום בפני בית-המשפט העליון של ארצות-הברית; נדון במעמד החוקתי של התאגיד בפסיקה הישראלית; ולבסוף, נטען כי מכוח מטרתה הכלכלית של החברה העסקית, נגזרת זכות-על אחת ויחידה: הזכות להשתתף בצורה הוגנת בחיי המסחר. מכוח זכות זו, החברה מוגנת מפני פגיעות בחיים המסחריים. חברות אינן נהנות מזכויות אחרות הנמצאות בחוקה הישראלית ושאין להן קשר לחיי המסחר – כגון הזכות לכבוד או לחופש הדת.

 חופש הדת במשפט האמריקאי

בפרשה הראשונה, Hobby Lobby Stores, עסקינן בחברה בבעלות משפחתית שעיקר פעילותה במכירת חפצי אומנות. הבעלים, משפחת גרין, נוצרים אוונגליסטים אדוקים, המאמינים שהחיים מתחילים מרגע ההפריה, מתנגדים בכל תוקף להליך שעיקרו מניעת פעולת ההפריה כשלעצמה. בפרט טוענת המשפחה כי הוראות ה-ACA מחייבות אותה לממן עבור עובדיה את תרופת "גלולת היום שאחרי", והדבר נוגד את אמונתה ופוגע בחופש הדת של החברה.

 ה-RFRA, אשר בהוראותיו מתמקדת כאמור החברה בטיעוניה, אושר כתגובה לפסיקת בית-המשפט העליון בעניין Smith, שם נקבע כי הזכות לחופש הדת נסוגה מפני חקיקה פדראלית, וכי חלה חובת לציית ל-“neutral, generally applicable regulatory law” גם אם הוראות החוק מכבידות בדרך אגב על מימוש הזכות לחופש הדת. הוראות ה-RFRA אוסרות על הגבלת הזכות לחופש הדת על-ידי חקיקה אלא אם כן החקיקה המגבילה נעשית למען תכלית ראויה ובצורה מידתית.

 החברה טענה כי בשל אמונתה הדתית היא רשאית לקבל פטור מדרישות ה-ACA. החברה ציינה כי בעוד עמותות ללא מטרות רווח וכנסיות זכו לקבל פטור מהחוק,  החברה בענייננו – חברה למטרות רווח – לא קיבלה פטור מתאים. בתגובה לעתירה, ביקשה המדינה לצייר קו המבחין בין חברה למטרות רווח לבין חברה ללא מטרות רווח. לדידה, עמותות קיימות לרוב כדי לאפשר לאנשים להגשים ולממש את דתם ואמונתם. מנגד, חברות עסקיות מיועדות לטובת הפקת רווחים כספיים. מטרתם השונה של הגופים היא זו העומדת ביסוד ההבחנה המשפטית ביניהם. כדי לחזק את עמדתה, הפנתה המדינה לחוקים פדראלים רבים ולפסיקות שונות אשר העניקו פטור מפורש לעמותות אך לא לעסקים למטרות רווח. עוד טענה המדינה, כי תאגידים באשר הם אינם יכולים לממש את דתם. דהיינו, מלכתחילה, לא ניתן לייחס לתאגיד זכות שעיקרה בזכות לחופש הדת, בין היתר מעצם טיבו כתאגיד שהוקם לצורך מטרות רווחיות, בניגוד לאדם בשר ודם. מנגד, טענה החברה כי ניתן להקנות לתאגיד את הזכות לחופש הדת הן בהסתמך על הוראות ה-RFRA, הן בהסתמך על הוראות חוק הפרשנות. לדידה, ה-RFRA מגן על מימוש הזכות לחופש הדת ביחס לכל אדם, ולמרות שאיננו מגדיר לשונית את המונח "אדם", ניתן, לגישתה, לפנות להוראות חוק הפרשנות המגדירות אדם ככולל באמתחתו גם תאגיד.

 בית-המשפט הפדראלי לערעורים (10^th Circ.) צידד בפרשנותה של החברה וקבע כי בשים לב לכך שחברה מוגדרת כאדם, והחוק מגן על ביטויי הדת של כל האנשים, ניתן לומר שהמחוקק התכוון להעניק הגנה גם לתאגידים בגבולות מסוימים. כיוצא בדברים הללו, נקבע כי מבחינה לשונית, אין מניעה להחיל את הזכות לחופש הדת המעוגנת בתיקון הראשון לחוקה על תאגידים. לשון התיקון מנוסחת כהגבלה על כוחו של המחוקק, ללא קשר למעמדו או טיבו של העותר. בית-המשפט אף הפנה לפסיקתו של בית המשפט העליון בעניין Citizens שנדון בשנת 2010 ובו נקבע, לא בלי התלבטות, כי יש להחיל את הזכות לחופש הביטוי, אשר מעוגנת גם היא במסגרת התיקון הראשון לחוקה, על תאגידים.

 בפרשה השנייה, Conestoga Wood Specialties, העומדת כאמור גם היא בימים אלה לפתחו של בית-המשפט העליון בארצות-הברית, התקבלה בערכאה הדיונית הכרעה הפוכה בקשר לשאלה המשפטית הנ"ל. משפחת האנס, המשתייכת לזרם המנוניטי (זרם של נוצרים אנבפטיסטים), מעוניינת לנהל את החברה שבבעלותה, המתמחה בייצור חלקי ארונות מטבח מעץ, באופן שמשקף את אמונתה הדתית המייחסת משקל רב לערך קדושת חיי האדם. לטענת המשפחה, ה-ACA מחייבת את החברה לספק כיסוי ביטוחי לאמצעי מניעה שונים, ובהם תרופות לזירוז הפלה ופעולות עיקור, זאת בניגוד לאמונתם הדתית שמקדשת את ערך חיי האדם.

 בעניין זה, בית-המשפט הפדראלי לערעורים (3^rd Circ.) קבע כי למרות שמשפחת האנס מאמינה באמת ובתמים כי פעולות של חיסול עובּרים ותשלום עבור מימונן הוא בגדר מעשה אסור, אין מקום להעניק הגנה דתית על בסיס חוקתי לתאגידים חילוניים שהוקמו למטרות רווח. בית-המשפט הגיע למסקנה, כי החוק מכיר בהבחנה שבין התאגיד עצמו לבין בעליו. בעוד שאין ספק כי בעליו של התאגיד רשאים לנהוג על-פי אמונתם הדתית, לא ניתן לטעון כי התאגיד – ישות משפטית פיקטיבית – מאמין אף הוא באמונתם. מנגד, קבע השופט קנט ג'ורדן, שאחז בדעת המיעוט, כי התוצאה שאליה הגיעו שופטי הרוב אינה הגיונית ומשקפת חוסר הבנה לגבי זכויות היסוד, כפי שעוגנו בחקיקת הקונגרס ובחוקה האמריקאית.

 ומה אצלנו – בדין הישראלי?

פעמים ספורות בלבד התעוררה שאלת תחולת זכויות היסוד על תאגידים מסחריים בפסיקת בית-המשפט העליון,[1] ולרוב הסוגיה הוכרעה ללא בחינה מעמיקה לגופה. שתי הפעמים הבודדות בהן מצאנו התייחסות מפורשת להחלת זכויות יסוד מכוח חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו על תאגידים הן אלה: האחת, בעניין ראם מהנדסים; השנייה, בעניין בנק המזרחי.

 בעניין ראם מהנדסים נדונה עתירה של חברה נגד עיריית נצרת עילית בעניין חוק עזר עירוני בו נקבע כי מודעה או שני שלישים ממנה לפחות, חייבת להיות כתובה בעברית. לטענת חברת ראם מהנדסים קבלנים בע"מ, הוראת החוק הנ"ל מהווה פגיעה בזכותו לחופש הביטוי. השופט ברק (כתוארו אז) התייחס לשאלת תחולת הזכות לחופש הביטוי על תאגיד, באומרו כך:

 "…האם הזכות בדבר חופש הביטוי והלשון נתונה גם לתאגיד שאינו בשר ודם? התשובה היא בחיוב. גם תאגיד נהנה מחירויות שאופיו כתאגיד מאפשר לו ליהנות מהן. חופש העיסוק, זכות הקניין, זכויות נאשם וכיוצא בהן זכויות שקיומה של ישות פיסית ("בשר ודם") אינו חיוני בהן (כגון הזכות למשפחה), הם נחלתה של כל אישיות משפטית. על כן נהנה תאגיד מחופש הביטוי, כמו כל בשר ודם… חברת "קול העם" בע"מ הייתה חברה שהוציאה עיתון (בשם "קול העם") והיא נהנתה מחופש העיתונות. עמותות המנהלות תיאטראות או אולפני הסרטה נהנות מחופש הביטוי… על כן חברה מסחרית נהנית אף היא מחופש הביטוי."

הפעם השנייה בה נדרש בית-המשפט העליון לסוגיה זו היא בפסק-הדין בעניין בנק המזרחי. פרשה זו עסקה בהוראות חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005, בו נקבע, בין היתר, כי לא תיגבה עמלת פירעון מוקדם בהלוואה שלהבטחתה שועבדו זכויות בבית מגורים שפונה בעקבות יישום תכנית ההתנתקות. לטענת בנק המזרחי, אשר העניק 158 הלוואות שונות, שכנגדן שועבדו בתים באזור שפונה, מניעת הפירעון המוקדם פוגעת בזכותו החוקתית לקניין. גם בסוגיה זו נדרש בית-המשפט העליון באופן ישיר לשאלת תחולת זכויות היסוד על תאגידים. בפסק-דין זה הרחיב מעט הנשיא (בדימ') ברק את הדיון שבמחלוקת. מחד גיסא, מצדד הנשיא ברק בהחלת זכויות היסוד של אדם בשר ודם על תאגיד:

 "'אדם' בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו אינו רק בן-אדם. הדיבור 'אדם' בחוק היסוד כולל גם אישיות משפטית שאינה בן-אדם, ובלבד שמהותה של הזכות המוענקת בחוק היסוד וטבעה של האישיות המשפטית שאינה אדם, עולים בקנה אחד עם מסקנה זו. גישה זו מתבקשת מפרשנותו התכליתית של חוק היסוד. […] היא מקובלת במשפט החוקתי ההשוואתי… הטעמים לכך הם מספר. ראשית, מאחורי כל אישיות משפטית מסתתר, בסופו של דבר, בן-אדם. הוצאת האישיות המשפטית שאינה בן-אדם מתחום המעמד החוקתי של זכויות האדם, תיפגע קשות בבני האדם. […] שנית, הזכות להתאגד – שאף היא זכות חוקתית – תתרוקן מכל תוכן ממשי, אם התאגיד אשר יקום לא ייהנה מזכויות חוקתיות. לבסוף, הפעילות באמצעות גופים משפטיים שאינם בני אדם היא אלמנטרית בחברתנו. אין להלום חברה מודרנית בלעדיהם" [ההדגשה אינה במקור]

מאידך גיסא, מסייג הנשיא ברק את קביעותיו הנ"ל בדבר החלת זכויות היסוד על תאגיד:

 "כמובן, לעתים מעצם מהותה של הזכות מתבקש כי היא מוענקת רק לבן-אדם. כך, למשל, ההוראה לפיה 'אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה' (סעיף 5) אינה חלה, מעצם מהותה, על מי שאינו בן-אדם. יתכנו כמובן מקרי גבול, אשר ההכרעה בהם אינה מתעוררת בענייננו. על רקע גישה זו, מתבקשת המסקנה כי זכות הקניין היא זכותו של כל אדם, בין אדם בשר-ודם (בן-אדם) ובין אישיות משפטית שאינה בן-אדם, כגון תאגיד מסחרי… אין בכך, כמובן, כדי למנוע מצב דברים שבו היקף ההגנה (במסגרת פסקת ההגבלה) הניתנת לאישיות המשפטית שאינה אדם יהיה שונה מהיקף ההגנה הניתנת לבן אדם."

 עמדתו של הנשיא ברק, לפיה יש מקום להבחין בין תאגיד לאדם, לא זכתה עד כה לפיתוח בפסיקה הישראלית. אדרבה, לאחרונה, בעניין חברת נמלי ישראל, השופט רובינשטיין חידש וקבע כי ניתן להטיל עבודות שירות על תאגיד. ברשימה קצרה זו נתגייס למשימה דנן ונסייע בהבהרת אחת מהסוגיות החשובות העומדות על הפרק.

זכויות יסוד או זכויות אדם

ההלכה שנקבעה בעניין בנק המזרחי פתחה את הפתח להבחנה משפטית בין זכויות אדם החלות על אדם בשר ודם, לבין זכויות יסוד החלות על תאגיד. הבחנה משפטית זו מבוססת על ההנחה לפיה מערכת זכויות האדם החלה על בני אנוש, שונה במהותה וביעדיה מזו החלה על תאגידים. מבלי להיכנס לעובי הקורה, נוכל לטעון כי בעוד המערכת הנורמטיבית בדבר זכויות האדם מתמקדת בהגנה על כבודו של האדם, מתן אפשרות למימושו העצמי ומתן יכולת השתתפות בחיים הפוליטיים והמסחריים,[2] הרי שמערכת זכויות האדם הנורמטיבית החלה על תאגידים מצטמצמת אך ורק לכדי השתתפותו של התאגיד בחיים המסחריים.

 הדעות באקדמיה חלוקות בנוגע למטרותיה של החברה העסקית. יש הטוענים כי המטרה המרכזית היא להשיא את רווחי בעלי מניותיה של החברה, ויש הגורסים כי העיקר הוא בהשאת רווחיה של החברה באשר היא. מכל מקום, בין האומרים כך ובין האומרים כך, מטרתה של החברה היא אחת –   השאת רווחים כלכליים.[3] אם נתבונן קמעא על רשימת הפילוסופים והחוקרים הבולטים המתעסקים בבחינת הקיום האנושי, נבחין כי בניגוד לעולם התאגידי בו מצויה הסכמה רחבה כי מטרתה של החברה היא השאת רווחים כלכליים, מטרת קיומו של האדם האינדיבידואלי שנויה במחלוקת. יש הרואים באדם יצור מוסרי, יש הרואים בו יצור דתי (homo religious), יש הטוענים כי מדובר ביצור כלכלי (homo economicus), ויש כאלו הרואים בקיום האנושי קיום אסתטי (homo aestheticus) ועוד כהנה רבות. המצב האנושי מורכב מאלפי גוונים ותתי-גוונים, בשעה שלעומתו העולם התאגידי הריהו מצומצם ומוגבל.

 חוסר היכולת להגדיר בצורה ברורה וחדה את המצב האנושי משתקף אף בדיני זכויות האדם עצמם. בתחילה הכילה רשימת הזכויות מספר מצומצם של זכויות יסוד. אלא שאט-אט התווספו לרשימה זכויות נוספות, והרשימה הולכת ומתרחבת.[4] תופעה זו מבטאת לעמדתנו את התפיסה לפיה, הניסיון להגדיר ולתחם את המצב האנושי לרשימה סגורה של ערכים ועקרונות נועד לכישלון. הקיום האנושי עשיר ומורכב, ולא ניתן יהיה לתחמו לרשימה סגורה של עקרונות וכללים.

 לטענתנו, מכוח מטרתה הכלכלית של החברה העסקית, נגזרת זכות-על אחת ויחידה: הזכות להשתתף בצורה הוגנת בחיי המסחר. מכוח זכות זו החברה זכאית לעתור נגד חוקים או תקנות המטילים עליה מגבלות ופוגעים בזכותה לתחרות הוגנת. זו היא זכותה החוקתית. אין החברה המסחרית, רשאית לעתור נגד זכויות אשר בינן לבין עולמה העסקי אין כל קשר. זכויות אלה שייכות לממלכת הזכויות האנושיות ואין מקומן בממלכת הזכויות התאגידיות.

 על-מנת להמחיש את עמדתנו נעיין קמעא בזכות לחופש הדת.[5] בספרות ניתנו מספר הסברים אפשריים להצדקת זכות זו. מפאת קוצר היריעה נתמקד בשלושה מהם: הטיעון בדבר הדת כמקור לרווחה; דת כמופע של חופש המצפון; ודת כמופע של הזכות לתרבות. על פי הטיעון הראשון, הדת היא מקור רווחה אצל מאמיניה, ככל שהמדינה מעוניינת לפעול ולהגדיל את הרווחה המצרפית, היא צריכה להגן על זכותם ליהנות מרווחה זו באמצעות אמונתם הדתית. על-פי הטיעון השני, הדת מהווה מופע של חופש המצפון. המצפון המכונן לאדם את אישיותו וייחודיותו האנושית, הוא אשר מעניק תוקף משפטי להגנה על הדת, אשר מבטאת את צו מצפונם של מאמיניה; הטיעון השלישי, רואה בדת מופע של הזכות לתרבות. טיעון זה מדגיש את זכותו של כל אדם לחיות על-פי תרבותו, ובייחוד את זכותם של "קבוצות מיעוט תרבותיות, אשר הפסידו בשדה הקרב התרבותי של הרוב", כלשונו של פרופ' ספיר.[6]

 כאשר אנו בוחנים טיעונים אלו אל מול התאגיד, ניתן להבחין בנקל כי אין האישיות המלאכותית של התאגיד יכולה לדרוש מהמדינה לכבד את זכותה הדתית. מטרתו של התאגיד מתמצית בהשאת רווחים כלכליים. לתאגיד אין אמונות מצפון או רווחה אישית. מושגים אלו זרים ומנוכרים לעולמו. לא זו אף זו, נקודת המוצא הבסיסית היא כי את הזכות הטבעית והחוקתית של אדם בשר ודם לחיים ולשלמות הגוף לא ניתן לייחס לתאגיד שהוקם מכוח מימוש הזכות של אדם בשר ודם להתאגד. על כן, איננו רואים כיצד ניתן להניח תשתית תיאורטית המעניקה לתאגידים עסקיים זכויות אדם, שאינן קשורות בקשר הדוק לזכויות המאפשרות את חייהם המסחריים.[7]

 את טיעוננו זה ברצוננו לסייג בשתי הערות ביניים:

 ראשית, כפי שכתב לא פעם הנשיא ברק, תאגידים ממלאים חלק חשוב מחיינו. הם מאפשרים לנו להגשים מטרות ויעדים אשר לא ניתן לצמצמם לתכלית העסקית של החברה. לא זו בלבד, הטלת מגבלות מסוימות העשויות למנוע מפרטים את זכותם להתאגדות היא פגיעה קשה ביותר, נוכח תפקידם המרכזי של תאגידים בחיינו המסחריים. גם לגישתנו, חוק המחייב תאגידים לעבוד בשבת, ובכך מונע, הלכה למעשה, מאנשים דתיים אשר מאמינים בקדושת השבת ליטול חלק בחיים המסחריים, הוא חוק שאינו חוקתי. אך אי-החוקתיות לגישתנו איננה נובעת מעצם החלת זכויות היסוד על התאגיד, אשר אינו מאמין בדת זו או אחרת, אלא משום שהחוק מהווה פגיעה בחופש הדת, של הפרטים המעוניינים להתאגד. המסגרת המשפטית המתאימה לתקיפת חוק זה היא פגיעה בזכויות יסוד של בני אנוש ולא בזכויות היסוד של תאגידים.

 שנית, טיעוננו מתייחס לחברות עסקיות בלבד. ככל שהמדובר בעמותה, כנסייה או חברה שאיננה למטרות רווח, כמו גם התאגדות בעלת מטרה דתית ופילוסופית, ואף בחברות עסקיות היברידיות אשר מכילות מספר תכליות עסקיות וחברתיות, הטיעון ישתנה בהתאם למטרה החברתית העומדת ביסוד התאגיד. כך, למשל, אם הוקם תאגיד במטרה להגדיל את מגוון העמדות והדעות של החברה הישראלית, אשר בכך הוא רואה את מטרתו ולא בהכרח בהשאת הרווחים של בעלי מניותיו, ניתן יהיה לדון במידת מה בהיקפו של הטיעון המוצג. מכל מקום אלה אינם המקרים המונחים לפתחו של בית-המשפט העליון של ארצות-הברית. דיינו לעת הזו בתובנות האמורות.