המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי מאפשר למתקשרים בחוזה לבחור לעצמם בשיטת המשפט שתחלוש על סכסוכים אזרחיים עתידיים ביניהם. אוטונומיה זו מעוררת למשל את השאלה, באיזו מידה – אם בכלל – יש לאפשר למתקשרים על-ידי בחירה בדין זר למלט את היחס המשפטי ביניהם מתחולת הוראות קוגנטיות של המשפט המהותי הישראלי. במשפטנו טרם נערך דיון מעמיק בשאלת היקף האוטונומיה המוקנית למתקשרים בחוזה להחיל כך דין זר. בשיטות משפט אחרות, שאף בהן מתאפשר למתקשרים להכפיף את יחסיהם המשפטיים לדין זר, מוטלות מגבלות שונות על יכולת זו של המתקשרים. המאמר מנתח את ההצדקות למתן אוטונומיה למתקשרים בחוזה מסחרי לבחור בדין זר, את המגבלות שהוטלו על יכולת זו, ומציע להשתית את הכלל המשפטי הישראלי על מודל חדש – מודל של אוטונומיה מוגברת. מודל זה שואף לחשוף אף מגבלות נסתרות על אוטונומיית הרצון של המתקשרים, כגון אלו החבויות בשגרת האפיון המתחייבת מתהליך ברירת הדין; ומציע לעמת – על רקע הנסיבות המשתנות של כל מקרה – את ההצדקות למתן אפשרות למתקשרים לבחור בדין זר עם האינטרס שמגשימה כל מגבלה. המודל אף מציע להקפיד ולבסס עימות זה על איזון בין האינטרסים, ולא – כפי שנעשה לעתים – על סיווג דוקטרינרי. מגבלות שלא ניתן לזהות אינטרס משכנע להטלתן, המודל מציע שלא לאמצן. לבסוף, המודל מזהה מגבלות שבהקשר זה – של הסכמה חוזית על תחולת דין זר – מוצע לראותן כ"מוחלטות".

להורדת המאמר המלא

Choice-of-Law Clauses in International Contracts:

 A Proposal for a Model of Intensified Autonomy

Ayelet Ben-Ezer,Yaad Rotem

Israeli private international law enables parties to a contract to choose the legal system that will prevail in future civil disputes between them. Such contractual autonomy raises a question, for example, regarding the extent – if any – to which the parties should be allowed to evade the mandatory rules of substantive Israeli law. An in-depth discussion regarding the scope of autonomy granted to the parties to make such a choice has yet to be conducted within our judicial system. In other legal systems, which also allow the parties to subject their relationship to foreign legal regimes, various restraints have been imposed on the parties’ autonomy. The current article analyzes the different justifications for granting autonomy to parties joined in a commercial contract to choose a foreign law that will apply to the contract, and the restrictions imposed on this ability. It suggests that the Israeli legal norm be carved according to a new model – a model involving intensified autonomy. This model aspires to expose hidden restrictions on the parties’ autonomous wishes, such as those concealed in the characterization practice necessitated by the choice of law process. The model proposes to weigh the justifications for enabling the parties to opt for foreign regimes vis-a-vis the interest accomplished by every restriction, while taking into account the particular circumstances in each case. The model also proposes to ensure that the basis for this encounter remains a balance between conflicting interests, and not, as is sometimes the case, the consequence of a doctrine-related classification. The model proposes not to adopt restrictions where there is no compelling interest in favor of their enforcement. And finally, the model identifies certain restrictions that in this context – i.e., contractual consent regarding the application of foreign law – are to be regarded as “absolute.”