מאמר זה מציג טענה שלפיה על בית-המשפט העליון בישראל לרסן את עצמו יותר בתחום הביקורת השיפוטית החוקתית. יודגש: אין מדובר בהגבלת כוחו של בית-המשפט על-ידי חקיקה של הכנסת, אלא בריסון עצמי שיקבע בית-המשפט העליון לעצמו, וזאת בתחומים שבהם בית-המשפט עצמו הוא שהרחיב את יריעת עיסוקו.
המאמר מציג שתי קטגוריות של מקרים שבהם אטען כי היה עדיף אילו ריסן בית-המשפט את עצמו. קבוצת המקרים הראשונה היא בתחום הפרשנות החוקתית. המאמר טוען כי בית-המשפט צריך לרסן את עצמו בפרשנות שתוצאתה סותרת באופן מובהק את כוונתו הידועה של המכונן, לפחות באותם מצבים שבהם שקל המכונן באופן מפורש את האפשרות שבית-המשפט מבקש להחיל ודחה אותה במפורש, ובהתקיים תנאים נוספים.
קבוצת המקרים השנייה עוסקת בהגבלות העצמיות שעל בית-המשפט לנקוט בטרם יקבע את ביטולו של חוק של הכנסת. המאמר בודק את ישימותם ויישומם של "כללי אשוונדר" (Ashwander Rules), אשר פותחו למטרה זו במשפט האמריקאי. המאמר מראה כי הכללים אינם משמשים באופן שוטף את בית-המשפט העליון בישראל, וכי קיימות החלטות של בית-המשפט העליון העומדות בניגוד לכללים אלה.
אתר משפט ועסקים 