אזכור הרשימה: גיא רוה "הנימוקים יינתנו בנפרד" אתר משפט ועסקים (2013) idclawreview.org/2013/01/13/blogpost-20130113-raveh.

לפני כשבועיים, ביום 30.12.12, הפך בית-המשפט העליון את החלטת ועדת הבחירות המרכזית לפסול את השתתפותה של ח"כ חנין זועבי ממפלגת בל"ד בבחירות. למי שביקש לקרוא את פסק-הדין נכונה הפתעה: במקום החלטה מפורטת, ההכרעה כללה שני משפטים קצרים בלבד, ובסופם "הנימוקים יינתנו בנפרד".

תופעת פרסום פסקי-דין ללא הנמקות אינה חריגה בבתי המשפט בישראל, ובבית המשפט העליון בפרט. בחיפוש מהיר במאגרי-מידע ניתן בקלות לגלות כי בעשרים השנים האחרונות בית-המשפט העליון נקט בשיטה זו במעל למאה וחמישים מקרים. הסיבה לפיצול בין ההכרעה האופרטיבית להנמקה ברורה – במקרים שבהם זמן הינו גורם מכריע (כדוגמת עתירות למתן צו עשה כדוגמת צו איסור פרסום, עיכוב הליכים או פסילת מפלגות או מועמדים מהשתתפות בבחירות), עיכוב בהכרעה תייתר את הצורך בה. לפיכך, במקרים אלו, בית-המשפט העליון מעדיף את שיקולי היעילות על פני הטעמים שביסוד חובת ההנמקה.

קיימות שתי הצדקות מרכזיות להנמקת הכרעות שיפוטיות: הראשונה, קשורה לזכות הגישה לערכאות. הנמקה מקדמת את תחושת הצדדים כי הם "קיבלו את יומם בבית המשפט" ועוזרת לצדדים להבין מדוע הכריע בית-המשפט כשם שהכריע. השנייה, הרלוונטית לענייננו, היא שחובת ההנמקה עוזרת לשופט להגיע להכרעה הנכונה על-פי הדין, ובמידה מסוימת שומרת על השופט מפני מה שמכונה "אינטואיציה שיפוטית". על פי הצדקה זאת, לחובת ההנמקה יכולה להיות השפעה על התוצאה עצמה. הליך הכתיבה הינו הליך מגבש, והנחות שנראו ברורות מאליהן יכולות להשתנות במלאכת המעבר מן הראש אל הכתב, ובכך לשנות עמדות ואף הכרעות.

ניתן להניח כי התרחשו ומתרחשים מקרים שבהם שופט שינה את דעתו במהלך כתיבת ההנמקה. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות – מחקר משפטי מעמיק מגלה תמונה אחרת מזאת שהציגו הצדדים בכתבי הבי-דין או בדיונים בפני השופטים; המעבר מן המחשבה אל הכתב חושפת פגם במהלך המשפטי שביקש השופט לנקוט; שינוי נסיבות מאז מתן ההכרעה. אולם לכל הסיבות תוצאה זהה – פער אפשרי בין עמדת השופט במועד פרסום ההכרעה, לבין עמדת השופט במועד ההנמקה. פער זה יכול שיהיה נחלת שופט בודד בהרכב אך יכול גם, במקרים מסוימים, להיות נחלתם של מספר שופטים באופן שיש בו, תיאורטית, לשנות את הכרעת הדין. מהו דין במקרה מעין זה, שההכרעה אומרת דבר אחד וההנמקה את ההפך? ויותר מעניין, מה אם מדובר כבר במעשה עשוי לאור שינוי הנסיבות בין שני המועדים? מהו הדין אם ההרכב המורחב אשר דן בפסילתה של ח"כ זועבי יבקש לשנות את דעתו, וזאת אחרי שכבר התמודדה ונבחרה לכהונה נוספת בכנסת?

הכרעה שיפוטית מבוססת על מערכת של נסיבות עובדתיות הנכונות ביום פרסומה. ככל שחולף הזמן, גובר החשש כי שינוי נסיבות, לעתים מהותי, ישפיע, גם אם באופן עקיף ולעתים אף לא מכוון, על ההנמקה. כך לדוגמה, החלטה של בית המשפט בדבר אי-הצורך במערכת מיגון "כיפת מגן" לאור הקלה במצב הביטחוני, תיראה תלושה מן המציאות אם עד שיינתנו הנימוקים המצב יורע מחדש. בבדיקה במאגרי המידע עולה כי ההנמקות במקרים רבים מפורסמות שנים רבות לאחר מתן פסק-הדין. בבג"ץ 6126/94 בעניין סנש ניתנה ההכרעה בשנת 1994, וההנמקות פורסמו רק בשנת 1999 – כמעט חמש שנים לאחר מכן. פער זמנים גדול מעין זה מגביר את הסיכוי לשינוי נסיבות מעין זה.

ברור כי שיטת ה"נימוקים יינתנו בהמשך" נובעת מצורך ממשי, אך קיים פתרון ביניים שעשוי למתן חלק מן הקושי. בית-המשפט העליון כבר הוכיח כי הוא מסוגל להנפיק פסקי-דין מלאים ומנומקים גם תחת לחץ זמנים. פסק הדין בעתירה כנגד עסקת שחרור גלעד שליט מדגים זאת היטב. אם במסגרת ההכרעה הראשונית, בית-המשפט העליון יוסיף הנמקה קצרה – ללא עובדות וטענות הצדדים, הכוללת אך ורק את עיקרי הדרך המובילים להכרעה, הסיכוי לטעויות יצטמצם משמעותית. הנמקה כזאת תהווה מעין "מפת דרכים" בין העובדות הרלוונטיות לבין ההכרעה. עצם הכתיבה יכולה לעזור להציף את הבעיות האפשריות במהלך המשפטי המבוקש, בעיות שקשה לעיתים לחזות ללא העלאתם על הכתב. כמו כן, הנמקה כזאת תעזור לצמצם בעיות של פער זמן – בעלי הדין יזכו לגלות את עיקרי ההנמקה כבר ביום פרסום ההכרעה, והסיכוי לשינוי נסיבות עובדתיות שישפיע על ההנמקה ייעלם.

גיא רוה, בוגר תואר ראשון במשפטים וממשל של בית ספר רדזינר למשפטים,  המרכז הבינתחומי הרצליה.

בימים אלה כותב מאמר בנושא הרשימה.