הדיון בספרות ובפסיקה הישראלית בשאלת חופש העיצוב בעסקות מיזוג ורכישה התמקד עד כה בהשפעתו של מתווה הרכישה על בעלי המניות של כל אחת מהחברות המעורבות בעסקת הרכישה, תוך התעלמות מוחלטת כמעט מהפן הנכסי של עסקת הרכישה. במוקד מאמר זה עומדת השאלה מהי ההשפעה הנודעת לעסקת מיזוג או רכישה על זכויותיה וחובותיה של חברת-המטרה מכוח חוזים שבהם הייתה קשורה ערב המיזוג או הרכישה.

שאלה זו תיבחן במאמר זה על-פני שלושה צירים המצטלבים זה עם זה. הציר הראשון הוא "ציר מתווה העסקה", שבמסגרתו ייבחנו ההבדלים הקיימים בין מתווי הרכישה השכיחים בזירה התאגידית ביחס למידת ההשפעה הנודעת לכל אחד מהם על נכסיה והתחייבויותיה של חברת- המטרה בכלל ועל החוזים שהיא קשורה בהם בפרט. הציר השני הוא "הציר החוזי", שבמסגרתו נבחן אם ובאיזו מידה ניתן להגביל ex ante את עבירותו של חוזה על-ידי מי מהצדדים לו במסגרת עסקת מיזוג או רכישה. הציר השלישי והאחרון הוא "ציר מהות הזכות", שבמסגרתו תיבחן השאלה אם מהות הזכות מושא החוזה עשויה אף היא להשפיע על שאלת עבירותו של החוזה במסגרת המיזוג או הרכישה.

כפי שניווכח, בחינת השאלות הנזכרות לעיל על-פני שלושת הצירים מובילה למסקנה כי למעט ביחס לעסקות נכסים, כלל משפטי המכפיף את עבירותם של חוזים במסגרת מיזוגים רצוי מבחינת – ורכישות להסכמת הצדדים האחרים לאותם חוזים הינו בלתי מדיניות ציבורית-משפטית. על המשפט לקדם את ערך היעילות באמצעות יצירת תנאים נוחים לעריכת שינויים מבניים בגופים עסקיים, וזאת, בין היתר, באמצעות הקלת העברתם של נכסים והתחייבויות במסגרת מיזוגים ורכישות, ובאמצעות פרשנות מצמצמת של תניות חוזיות המגבילות את יכולתם של הצדדים להמחותם.

להורדת המאמר המלא